שנת 2019 הולכת ומתקרבת לסיומה, וכבר עכשיו ניתן לומר שהיא הייתה שונה בתכלית מקודמותיה. השלום לא פרץ במזרח התיכון, והמשברים הכלכליים הרבים עדיין מאיימים למוטט את המשטרים הקיימים באזור.

התקוממות שפרצה כמעט בו-זמנית בלבנון, עיראק ואיראן מאיימת על הסדר החדש שנוצר באזור לאחר קריסתה של עיראק של צדאם חוסיין, גם אלג'יריה וסודן הצטרפו למעגל של "האביב הערבי 2:0".

הכורדים גורשו מערים וכפרים בצפון-מזרח סוריה אחרי שננטשו על ידי ארה"ב, המתיחות בעזה ובגדה הולכת וגוברת, וסוריה לאט-לאט חוזרת לחיים, רק כדי לגלות שאין מי שישלם על שיקום הערים והתשתיות שנהרסו כליל

הכורדים גורשו מערים וכפרים בצפון-מזרח סוריה אחרי שננטשו על ידי ארה"ב, המתיחות בעזה ובגדה הולכת וגוברת, וסוריה לאט-לאט חוזרת לחיים רק כדי לגלות שאין מי שישלם על שיקום הערים והתשתיות שנהרסו כליל בעת המלחמה הנוראית. כך נראית תקופת פוסט-דאע"ש במזרח התיכון – עדיין לא מקום שמח במיוחד, ובכל זאת הולך ומשתקם.

after isis

"אחרי דאע"ש" – ספרו של סת' פרנצמן, כתב ועורך מוכשר, על עלייתו ונפילתו של הארגון הרצחני, שוטח בפני הקורא הסקרן את הסיבות להופעתו ומתאר בלשון חיה וציורית את שרשרת האירועים הדרמטיים שזעזעו את כל העולם. התקופה עליה כותב פרנצמן היא 2013-2019. במהלך השנים הללו הוא עצמו ביקר בעיראק, טורקיה, מצרים ואבו-דאבי, שוחח עם הניצולים היזידים אותם אנשי דאע"ש ניסו להשמיד בלי להשאיר זכר, עם הלוחמים הכורדיים ועם מקבלי ההחלטות בארה"ב.

התיאורים של הסבל האינסופי שנפל בחלקם של רבים מתושבי סוריה ועיראק, הרשמים מקרבות עזים, כשלונות וניצחונות צבאיים, ניתוח מעמיק של התהליכים שהביאו להופעת דאע"ש ולדחיקתו מרקה ומוסול לאחר מספר שנים – כל המרכיבים הללו הופכים את ספרו של פרנצמן לחוויה אינטלקטואלית ממדרגה ראשונה, מתנה אמיתית לכל מי שמתעניין במזרח התיכון ובתהליכים שמעצבים את האזור הזה.

האם מי שלא קיבל במחצית הראשונה של המאה ה-20 מדינה משל עצמו – כמו העם הכורדי – יישאר לעד חסר בית וריבונות במולדתו ההיסטורית? מדוע לא חזו את תופעת דאע"ש, וכשלו בהגנה על העם היזידי מרצח עם?

"אחרי דאע"ש" מעלה שאלות רבות ומורכבות בתחום האתיקה, יחסים בינלאומיים, הגירה ולימודי איסלאם. האם גם במאה 21 מזרח התיכון עדיין ממשיך לקיים את מסגרת של הסכמי סייקס-פיקו שחילקו את האזור בין מספר מעצמות אירופיות לפי שיקול דעתן?

האם מי שלא קיבל אז, במחצית הראשונה של המאה ה-20, מדינה משל עצמו – לדוגמא העם הכורדי – יישאר לעד חסר בית וריבונות במולדתו ההיסטורית? מדוע נכשלו במזרח ובמערב לחזות את התופעה ששמה דאע"ש וכיצד קרה שכל המערכת הבינלאומית על שלל חוקיה לא הצליחה להגן על בני העם היזידי מפני רצח עם?

פרנצמן, שכותב ופועל רבות למען היזידים, במיוחד מתעכב בנקודה הזאת. "לא ניתן לדמיין ולתאר איך זה לצפות ברצח עם פנים מול פנים" כותב פרנצמן ומתאר את הזוועה מתוך שדות הקטל בהר סינג'ר – עצמות אדם מבצבצות מתוך קבר ההמונים, גולגלת אדם עם כדור בראש זרוקה על הרצפה, שערותיה של אישה תקועות בין האבנים, בגדים ומסכות עיניים.

"לא ניתן לדמיין ולתאר איך זה לצפות ברצח-עם פנים מול פנים" כותב פרנצמן ומתאר את זוועת שדות הקטל בהר סינג'ר – עצמות אדם מבצבצות מתוך קבר ההמונים, גולגלת אדם עם כדור בראש זרוקה על הרצפה, שערות אישה תקועות בין האבנים

"בפעם הראשונה שראיתי את הפשעים של דאע"ש, חשבתי שזה פייק, שמדובר בסרט אימה. אחרים הסבירו לי שזה אמיתי, ובקרוב הופיעו גם סרטוני הוידאו. זה היה ביוני 2014.

כיצד המעצמות המערביות, עם כל המל"טים והטכנולוגיות שלהן, עם הפרלמנט האירופי, מועצות לזכויות אדם ובתי הדין הפליליים הבינלאומיים לא עשו כלום", שואל פרנצמן.

בפרק שעוסק בדין הבינלאומי וצעדי ענישה אפשריים כנגד אנשי דאע"ש שביצעו פשעי מזעזעים נגד האנושות, הוא מספר את סיפורה של זוכת פרס נובל לשלום נאדיה מוראד, הניצולה היזידית שהצליחה להימלט משבי דאע"ש. מוראד קיוותה שבית משפט בינלאומי יעשה צדק ויעניש את הפושעים, ושמדינות רבות בעולם יכירו ברצח העם היזידי, אך הדבר הזה טרם קרה.

אך בצד האימה והפחד יש גם חיים, ותקווה. המחבר משוכנע שלא תהיה עוד תופעה כמו דאע"ש בעתיד, שמדובר באירוע חד-פעמי, בשיא של הפונדמנטליזם האיסלאמי.

פרנצמן כותב שההפגנות בסודן ובאלג'יריה בסתיו של 2019 הם הדגמה לכך שדור שלם של אנשים במזרח התיכון דורש פתרון למצוקותיהם, בעוד שהמשטרים האוטוריטריים אינם מסוגלים לספק מענה למצוקות אלה.

אחד הלקחים החשובים של המלחמה נגד דאע"ש, כותב פרנצמן, זה מה שקורה באזורים המשוחררים לאחר הלחימה. אם אין שיקום, אם הם חוזרים לידי משטרים רצחניים – אז הניצחון בקרב נגד הרוע הוא חלקי בלבד

מבחינתם, המודל התוניסאי, שסולל דרך לחברה פתוחה יותר שאינה מאפשרת לקיצונים להרוויח מהשינוי – הוא המודל המנצח. אחד מהלקחים החשובים של המלחמה נגד דאע"ש, כותב פרנצמן, זה מה שבעצם קורה באזורים המשוחררים לאחר הלחימה. אם אין שם שיקום, אם האזורים האלה חוזרים לידי משטרים רצחניים – אז הניצחון בקרב נגד הרוע הוא חלקי בלבד.

כל מי שרוצה להבין, כיצד נוצרו התנאים להופעת דאע"ש, מדוע לקח כל כך הרבה שנים להילחם בו וכיצד השתנה מזרח התיכון בעקבות השנים הנוראיות הללו אני ממליצה לקרוא ולעניין בספרו המרתק של פרנצמן.

קסניה סבטלובה היא עמיתת מחקר במכון הבינתחומי הרצליה ועמיתת מדיניות במכון מתווים למדיניות חוץ אזורית. לשעבר חברת כנסת מטעם סיעת התנועה, והפרשנית לענייני ערבים בערוץ 9.

בשבוע שעבר צפינו בערוץ "כאן 11" בסרטו של יאיר קדר "הפרק האחרון של א.ב יהושע". הסופר, בן 83, מזכיר בסרט את נכדתו גאיה. לדבריו, גאיה אומרת שבכל העיתונים סבא מדבר על כך שהוא הולך למות, אבל לדבריה היא רואה "שהוא מסתובב, מבלה לו יפה מאוד".

גאיה צודקת. גופו של סבה כבר בוגד בו קשות, האלמנות מכאיבה, אבל הוא חיוני ושופע חום וחיות. לא מנסה להתכחש לידיעה שימיו אולי ספורים. מתכונן לפרידה הסופית, הולך ונפרד מהעולם. ומנסה, כנראה, למצות כל יום נוסף של חיים.

גאיה צודקת. גופו של סבה בוגד בו קשות, האלמנות מכאיבה, אבל הוא חיוני ושופע חום וחיות. לא מנסה התכחש לידיעה שימיו אולי ספורים. מתכונן לפרידה הסופית מהעולם ומנסה, כנראה, למצות כל יום נוסף של חיים

ובדומה לו הזקן ב"שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג. זה הזקן שחולק, כנראה, על תפיסתו של קוהלת. מערער על הקביעה "אין חדש תחת השמש":

"והנה אתה בא בימים וזקנת ושבת.
וימיך ספורים ויקר מניינם שבעתיים.
ותדע: כל יום אחרון תחת השמש,
ותדע: חדש כל יום תחת השמש".

ועוד על אותה סוגיה מורבידית שרודפת את כולנו. את המפוכחים המתמודדים איתה וגם את המכחישנים. לאה גולדברג ביטאה בשירתה גם את הקושי להכיר בסופיותם של חיינו, במעבר הצפוי אך בלתי נתפס אל לילה נצחי.

כי איך אפשר להסתלק מהעולם ביום ככל הימים, יום שבו "פורסים את הלחם/ ואוספים את הפרי אל הטנא", כנאמר בשיר "ביום זה". מוני אמריליו הלחין את השיר, המוכר לציבור בעיקר בביצועיהם של יוסי בנאי ואורה זיטנר.
המשוררת תהתה:

"איכה תמותי נפשי ביום הזה
שהוא יפה ומלא, שהוא גדוש ופשוט
שהוא אור, שהוא יום ככל הימים?".

ואכן, אנשים רבים, חלקם משכילים ונאורים, מנסים להדוף כל מחשבה על סופיותם הצפויה.

ועוד על אותה סוגיה מורבידית שרודפת את כולנו. את המפוכחים המתמודדים איתה וגם את המכחישנים. לאה גולדברג ביטאה בשירתה גם את הקושי להכיר בסופיותם של חיינו, במעבר הצפוי אך בלתי נתפס אל לילה נצחי

היצירה היא מעין נעורים, כלשון הקלישאה. גם קלישאות מבטאות לעתים אמיתות עמוקות. "אני עברתי איזה מחסום כתיבה", מעיד א.ב יהושע על עצמו. "וחזרתי לכתוב. אני כל היום משייף. אמרתי: 'זה לא רע בכלל וקיבלתי אומץ להתחיל'". והבמאי, יאיר קדר, אמר בראיון אשר פורסם ב"הארץ" ש"היצירה מחזקת אותו (את יהושע). נותנת לו עוצמה פנימית…הוא תאב חיים וגם מתכונן להיפרד מהם".

על כוחה של כתיבה בישורת האחרונה של החיים כתבה בהיותה בת 85 גם רות בונדי המופלאה, שהייתה עיתונאית מחוננת, סופרת ומתרגמת. היא כתבה שהכמיהה לחידוש בגילה המופלג מתרכזת בכתיבה. כתיבה מאפשרת לה שלא לעשות רק עוד מאותו דבר. בתה של בונדי, העיתונאית לשעבר טל בשן, פרסמה ביום השנה למות אימה (בגיל 94!) רשימה גנוזה של האם שכותרתה: "שיגרה היא סתם פיהוק, עד שמגיעים לזיקנה".

ואז, כדברי רות בונדי:

"השגרה היא משענת, ביטחון, ידידה בשעה שחורה… לא מאהבה אני נאחזת בה, אלא מתוך פחד משיבושים…הכמיהה לחידוש מתרכזת בכתיבה. רק לא לחזור על עצמי. לא לכתוב תמיד אותו דבר, במילים אחרות. עלי לחפש נושאים שלא כתבתי עליהם עדיין".

ושוב אני חוזרת אל חכמת זקנים נוסח לאה גולדברג. אל פסוק השיר "ותדע: חדש כל יום תחת השמש". ציטטתי את השיר בקבוצת הפייסבוק "לא סופרים – מועדון הקריאה של הארץ". אחד הטוקבקיסטים המגיבים – ערן קרלינסקי – הוסיף הערה אופטימית. לדבריו, האמירה הזאת רלוונטית לכל גיל.

על כוחה של כתיבה בישורת האחרונה של החיים כתבה בהיותה בת 85 גם רות בונדי המופלאה, שהייתה עיתונאית מחוננת, סופרת ומתרגמת. היא כתבה שהכמיהה לחידוש בגילה המופלג מתרכזת בכתיבה

די להיזכר בתמונה החותמת את הסרט המיתולוגי "חלף עם הרוח". הגיבורה, סקרלט אוהרה (בגילומה של ויוויאן לי) כבר יודעת שכל עולמה חרב. ואז היא משמיעה את האמירה הנודעת, האלמותית: "ככלות הכול, מחר יפציע יום חדש".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

בעיראק נערכו בחירות כלליות, שהביאו לניצחון הכוחות הפוליטיים המתנגדים לאיראן. לפני שיוצאים במחולות וריקודים חייבים להוסיף כמה קריאות אזהרה והבהרה.

בעיראק נערכו בחירות כלליות, שהביאו לניצחון הכוחות הפוליטיים המתנגדים לאיראן. לפני שיוצאים במחולות וריקודים חייבים להוסיף כמה קריאות אזהרה והבהרה

עיראק היא לא מדינה דמוקרטית, ולתוצאות בחירות כאלה או אחרות אין ממש בקביעת המדיניות של המדינה, אם בכלל יש מדינה, ואם יש לה מדיניות.

כבר הבחירות הקודמות גרמו להקמת ממשלתו של מוסטפה אל-כאזימי שהייתה מסוייגת מאיראן. הוא דיבר כמו עיראקי עצמאי לכאורה, אבל חדירת איראן כל כך עמוקה במנגנון המדינה, במשטרה ובצבא, עד כי כאזימי אמר מה שבא לו, ואיראן המשיכה לעשות מה בראש שלה.

קודם כל, האם בכלל היו בחירות? מנהלת הבחירות הרשמית אמרה שכן, וגם פרסמה את הנתון של 41% השתתפות בהצבעה. אבל גורמים בתוך עיראק טוענים כי אחוז ההצבעה האמיתי היה רק בסביבות 15% – כלומר כשלון של המהלך כולו. אפילו המשקיפים האירופים, שהיו שמחים להודיע כי הבחירות התנהלו כסדרן, הטילו ספק במספרים הרשמיים וקבעו כי שיעור ההצבעה היה נמוך.

מדוע נמנעו העיראקים מלבוא לקלפיות? מי שעקב אחרי מערכת הבחירות יודע. כשאנו אומרים מערכת בחירות אנו מייד חושבים על ויכוחים, סיסמאות וכו'. בעיראק מערכת הבחירות התבטאה בחיסול מועמדים, סוג של פריימריס שלא ידוע במערב. השלב האחרון של הבחירות הוציא לרחובות עיראקים מתוסכלים שקראו לעצור את הרג המועמדים.

המאבק בעיראק הוא לא בין מפלגות פוליטיות, אלא בין מיליציות. על הבכורה מתמודדות שתי מיליציות – המיליציה של מוקתדא סדר שזכתה בבחירות, מול החשד א-שעבי – "ההתגייסות העממית" הפרו איראנית. אלה שתי מיליציות שיעיות וההבדל ביניהן הוא שסדר מעדיף את האופי הערבי של עיראק על צביונה השיעי, והחשד א-שעבי מעדיף את הצביון השיעי והוא חלק ממשמרות המהפכה האיראניות.

בעיראק מערכת הבחירות התבטאה בחיסול מועמדים, סוג של פריימריס שלא ידוע במערב. השלב האחרון של הבחירות הוציא לרחובות עיראקים מתוסכלים שקראו לעצור את הרג המועמדים

החשד א-שעבי כבר הודיע כי לא יכיר בתוצאות הבחירות, ויילחם בהם.

כלומר: מי שהלך לקלפיות בכל זאת, רצה לומר כי הוא רוצה להתנתק מאיראן. אבל זה לא מספיק. ההתנתקות מאיראן – אם היא אפשרית – תוכל להתממש רק במלחמת אזרחים פנים שיעית.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.