לפני שלוש שנים פרסם היועץ האסטרטגי רפי ברזילי, ממקימי "דור שלם דורש שלום" והאיש שבדירתו נוסדה התנועה, מאמר באתר האולטרה־ימני "מידה" תחת הכותרת "הימין זה השמאל החדש".

במאמר שירטט ברזילי – מי שבעבר הוביל עם חבריו תנועה שחלמה לשחרר את ישראל מעול הכיבוש – את קיצור תולדות המעברים הפוליטיים בישראל ממחנה למחנה, בגמישות שלא הייתה מביישת את נדיה קומנץ'.

בחסות המאבק העיקש וההרואי על זהותה הדמוקרטית של מדינת ישראל שהתנהל אז ברחובות, ביקש ברזילי להרחיב ולמתוח את גבולותיו של "השמאל" הישראלי כמעט עד קצה גבול היכולת.

ה"התרגלות" הפכה למצפן החדש־ישן של רוב יוצאי השמאל האידיאולוגי מפעם – מי שכסטודנטים צעירים הובילו תנועה פוליטית חדשה ורעננה, שחלמה על דו־קיום, הסדרים מדיניים וסיום היסטורי של הסכסוך

"לא עוד כיבוש, בוודאי שלא צדק חברתי", כתב ברזילי. "אכן, זה מופרך למדי לזהות אדם כמו ליברמן כאיש שמאל, אבל גם הוא חייב להיות קשוב להמיית בוחריו. כך שכל עוד שום הסכם שלום לא מאיים עלינו, אלו הם החברים בשמאל החדש של ישראל:

"השמאל הסוציאליסטי הישן שתמיד הגדיר עצמו חילוני, הבורגנים של לפיד שימשיכו לסלוד מהחרדים, יוצאי ברית המועצות של ליברמן, הימין הלא דתי דוגמת גדעון סער, וגם יוצאי עדות המזרח ממעמד סוציו־אקונומי גבוה יותר, מסורתיים אבל פחות, שיזלגו לאיטם לביתם הפוליטי החדש, למרות זיכרונות הקיפוח מבית סבא.

"זה אולי לא השמאל שעליו חלם דור המייסדים", קינח ברזילי את מאמרו, "אבל זה מה שיש. כדאי להתחיל להתרגל".

תומכי שלום ישראלים בהפגנה שקטה בכיכר רבין בתל אביב, 8 במרץ 1996 (צילום: SVEN NACKSTRAND / AFP)

ואכן, נאה דורש נאה מקיים, אחרי רצח רבין ברזילי הספיק לעבוד כקמפיינר עם אביגדור (איווט) ליברמן, עם אהוד ברק ואפילו עם בנימין נתניהו עצמו – המוקד המסית שעלייתו לשלטון היוותה במידה רבה את הדלק שהזין את חבורת "דור שלם דורש שלום" בלהט לפעול לשינוי.

בבחירות האחרונות היה ברזילי אחד הפעילים במטה "המפלגה הכלכלית" שהקים פרופסור ירון זליכה – מפלגה שהעירה רמץ תקווה בקרב ציבור תומך כלכלה מתקדמת, אך הצליחה להביא פחות מ־0.3% מהקולות ונשארה הרחק מחוץ לכנסת.

ה"התרגלות" הפכה למצפן החדש־ישן של רוב יוצאי השמאל האידיאולוגי מפעם – מי שכסטודנטים צעירים הובילו תנועה פוליטית חדשה ורעננה, שחלמה על דו־קיום, הסדרים מדיניים וסיום היסטורי של הסכסוך.

לא כולם שינו את דעותיהם, וחלקם אפילו לא התרככו. אך נדמה שרובם רואים כיום ברעיונות שלשמם פעלו בעוצמה ובחזון של צעירים עם ברק בעיניים לפני 30 שנה, נושאים שאבד עליהם הכלח בישראל 2025

לא כולם שינו את דעותיהם, וחלקם אפילו לא התרככו. אך נדמה שרובם רואים כיום ברעיונות שלשמם פעלו בעוצמה ובחזון של צעירים עם ברק בעיניים לפני 30 שנה, נושאים שאבד עליהם הכלח בחברה הישראלית המשוסעת של 2025.

"היום אין שמאל", מבהיר אודי נטע, שהיה חלק מסיפור ההצלחה של "דור שלום" בזירה המוניציפלית בבחירות המקומיות בשנת 98', בשיחה עם זמן ישראל. נטע נבחר אז כחבר מועצת עיריית תל אביב והחזיק בתיק החינוך בעיר, שנחשב מוקד השפעה חשוב.

שלט עם הכיתוב "Peace Is The Way" במהלך אירוע לציון שבע שנים לרצח ראש הממשלה יצחק רבין בתל אביב, 2 בנובמבר 2002 (צילום: SVEN NACKSTRAND / AFP)

"השמאל היום הוא מאוד קטן. יש מרכז. מרכז ליברלי יותר, אבל לא מדיני. אין לו חזון מדיני אמיתי – והכול מקצין ימינה. זאת מטוטלת שיכולה לנוע חזרה, אבל קשה לי להגיד מתי".

עם זאת, לא כולם שומרים אפילו על גרגר של אופטימיות באשר לסיכוי שמחזוריות היסטורית תאזן את הדברים מחדש לטובה. "זה לא שאני חושב שאין אנשים טובים, פשוט לדעתי אנחנו כבר גמורים", מודה נמרוד רובי, שנשאב לפעילות ב"דור שלום דורש שלום" בתקופת הלימודים באוניברסיטה לצידו של טל זילברשטיין, וכיום משמש כמהנדס בתעשייה.

"כל מה שהאמנתי בו כל השנים, כל מה שהתחנכתי עליו, כל מה שחשבתי, אין, אין, אין, לא רלוונטי כבר. זה נורא־נורא עצוב. אני באמת שבור מזה, ממש־ממש שבור"

נמרוד רובי (צילום: באדיבות המצולם)

"אני עדיין גר בארץ. בדגש על עדיין. אני עדיין לא עוזב, אבל אני באמת מיואש. אני חושב שכמות הרעל וכמות חוסר הסובלנות והבלגן שיש כאן, או כל הסיפור עם החטופים, זה שובר את כל מה שהתחנכתי עליו, כל מה שהאמנתי בו. אני שבור, שבור מזה לגמרי.

"כל מה שהאמנתי בו כל השנים, כל מה שהתחנכתי עליו, כל מה שחשבתי, אין, אין, אין, לא רלוונטי כבר. זה נורא־נורא עצוב. אני באמת שבור מזה, ממש־ממש שבור. זו המילה. כל מה שקורה בשנים האחרונות, השסע וההשחתה של השירות הציבורי, והרעל שמטפטף לתוך החברה. אני לא רואה איך אנחנו אפילו נתחיל להיפטר מזה".

"הרגשנו שהקרקע רועדת לנו מתחת לרגליים"

השיחות עם חבורת הסטודנטים לשעבר, שמינפה את ההלם מרצח רבין ואת האנרגיות של "נוער הנרות" לתנועה עממית גדולה – מעין יורשת ל"שלום עכשיו", אך עם חזון רביניסטי מעודכן ופנייה לקהל מרכזי יותר – יכולות להיקרא כמסמך התבגרות של חברה שלמה. מי שפעם היה סטודנט מלא אידיאלים, נדרש היום להתפרנס ולשרוד; מי שראה במערכת הפוליטית פרקט שעליו יפרוש שטיחי רעיונות, הפך הרבה יותר פרקטי.

אבל לא רק הגיל ולא רק התרגילים של נתניהו מרחיקים את רעיונות השלום מרחק שנות אור מהמציאות הישראלית. מתבגרי אותה תנועה רואים כיצד המציאות המזרח־תיכונית העכורה והאלימה, פריחת הפופוליזם העולמי, הנהייה הישראלית אחרי משיחיות וכוחניות והפערים הכלכליים הגואים – כולם מרחיקים אותם עוד יותר מהחזון שבו ניתן לדבר על פתרון ארוך טווח כלשהו.

כמו רוב הישראלים, הם מתקשים לדבר על כל דבר שאינו קשור בשלטון נתניהו, ומתקשים לחשוב על היום שאחרי, אם בכלל יגיע.

מפגינים נגד הממשלה בכיכר הבימה, תל אביב, 7 באפריל 2025 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

ההתחלה נראתה הרבה יותר אופטימית, כמעט כמו חומרים מהאגדות הפוליטיות. רגע אחרי רצח רבין, כשהמוני צעירים מוכי יגון התכנסו מדי ערב בכיכר, הדליקו נרות ושרו שירים, ולרגעים היה נדמה שאפילו במחנה הדתי־לאומי מתחיל תהליך של התפכחות וחשבון נפש – נפגשה חבורה של צעירים, בוגרי אוניברסיטה, רובם ילידי סוף שנות ה־60, והחליטה להקים תנועה עממית שתמנף את המיית הרחוב ותסייע להחזיר את התקווה להסדר מדיני, גם בלי הובלת המנהיג שחתם עליו.

"כולנו היינו במגזר הפרטי, סטודנטים אחרי תואר ראשון או במקרה שלי אחרי תואר שני, וחוץ מסיגל פעיל לאף אחד מאיתנו לא הייתה נגיעה לפוליטיקה"

בין החברים בתנועה היו היועץ הפוליטי טל זילברשטיין, שמונה למנכ"ל, נועם קדם, זיו תירוש, מוטי חבר, נמרוד רובי, רפי ברזילי, רונן חכימי, תמי אייל, אודי נטע, גדי כץ, סיגל פעיל ואחרים. הקופירייטר אברהם פידל תרם את השם "דור שלם דורש שלום", שהפך לימים למטבע לשון פופולרי – ואף פותח את השיר המפורסם של הדג נחש, שכתב דויד גרוסמן.

איש העסקים וזוכה פרס ישראל דב לאוטמן פרש את חסותו על החבורה הנלהבת ומימן את פעילותה, מה שחיזק את האמון ברצינות המיזם והביא גורמים בעלי ממון נוספים להצטרף אליו.

אודי נטע (צילום: באדיבות המצולם)

"צריך כנראה אסון או אירוע מכונן כדי שאנשים יעזבו את התוכניות שהם תכננו לעצמם וילכו לעסוק בפעילות חברתית, ציבורית ופוליטית", אומר נטע. "יש אנשים שמגיל צעיר רוצים להיות בתחומים האלה, אבל אנחנו לא היינו כאלה.

"כולנו היינו במגזר הפרטי, סטודנטים אחרי תואר ראשון או במקרה שלי אחרי תואר שני, וחוץ מסיגל פעיל (אביה, האלוף במילואים מאיר פעיל ז"ל, היה חבר כנסת בולט בשמאל הישראלי בשנות ה־70) לאף אחד מאיתנו לא הייתה נגיעה לפוליטיקה".

הדבק שחיבר בין החבורה היה בעיקר רגשי. "היינו מזועזעים, הרגשנו שהקרקע רועדת לנו מתחת לרגליים. רצינו לעשות משהו ולא היה לנו שום רעיון גאוני. אז פשוט הלכנו לעמוד מול הבית של שמעון פרס בשבוע אחרי הרצח, כדי לשדר: אנחנו נשמור עליך שזה לא יקרה – ומשם זה התגלגל".

הוואקום הפוליטי, הבלבול והיגון הפך את חבורת "דור שלום" למבוקשת. "המון אנשים רצו להצטרף, אז רשמנו עמותה והתחלנו לעשות פעילות הסברתית, אבל מהר מאוד זה צמח. פשוט היו כל כך הרבה אנרגיות של אנשים שרצו להשתתף בזה ולהתנדב ולפעול, ואנחנו נשאבנו לגמרי פנימה".

"כדאי לזכור מה אפיין את האווירה באותם ימים. משנת 1989 ועד 1995 הייתה אופטימיות גדולה – לא רק בישראל, אלא בכל העולם, מאז שחומת ברלין נפלה. הייתה אווירה שהינה השיר של לנון 'אימג'ן' קורם עור וגידים"

רונן חכימי – כיום בן 62, איש עסקים העומד בראש חברות בארץ, בארה"ב ובאירופה, בעלים של קבוצת "אקטיב" ופעיל ב"אחים לנשק" – אומר שנחשב ל"מבוגר האחראי" בקבוצה, מאחר שהיה היחיד שכבר חצה את גיל 30.

"זילברשטיין ורובי היו עובדים שלי במשרד שהיה לי בכיכר המדינה", אומר חכימי. "טל הגיע אליי יום אחד ואמר לי, 'אנחנו עושים הפגנת תמיכה מול הבית של פרס'. דוביק (לאוטמן) ירד אלינו במהלך ההפגנה ואמרנו, 'יאללה, מקימים עמותה'. וככה פחות או יותר התחלנו לרוץ קדימה".

ההפגנה של הימין ב־5 באוקטובר 1995 בכיכר ציון בירושלים נגד ממשלתו של יצחק רבין (צילום: פלאש90)

על איזה דלק?
"כדאי לזכור מה אפיין את האווירה באותם ימים. משנת 1989 ועד 1995 הייתה אופטימיות גדולה – לא רק בישראל, אלא בכל העולם, מאז שחומת ברלין נפלה. הייתה אווירה שהינה השיר של ג'ון לנון 'אימג'ן' קורם עור וגידים. ואז ביום אחד הורידו לנו את ראש הממשלה בעקבות ליבוי יצרים שלא נפסק עד היום ורק הועצם.

"מאותו רגע אנחנו בהידרדרות והמציאות סביבנו השתנתה לחלוטין. השמאל הפך מהגורם הדומיננטי והמוביל שהיה פה בישראל, למיעוט נרדף – וזה מאוד מדאיג. אבל למשך ארבע שנים, עד בחירתו של ברק, התנועה שהקמנו הייתה הגורם הכי משמעותי ומשפיע בציבוריות הישראלית".

ואכן, עד מהרה האש אחזה בשדה הדלקים והדרדקים הפוליטיים. לאוטמן צירף כתומכים כלכליים את איש העסקים דן גילרמן, את ראש עיריית תל אביב המיתולוגי שלמה (צ'יץ') להט, את ייבואן המכוניות מיכאל לוי ואת עורך הדין, כיום נשיא המדינה, יצחק הרצוג – והשטח התחמם.

לאחר ההפסד של שמעון פרס בבחירות 1996, הפכה "דור שלום" לתקוותו הגדולה של מחנה השלום, כאשר יובל רבין, בנו של ראש הממשלה המנוח, הסכים לקחת את ההובלה

"דור שלום" ארגנה הפגנה מול ביתו של נתניהו בקריאה להמשיך בדרך השלום, קיימה עצרת הזדהות עם חיילי צה"ל וניהלה מעקב אחר ההסתה בתקשורת הימנית. בהמשך עמדה העמותה מאחורי עצרת גדולה בכיכר רבין בהשתתפות אלמנתו, לאה רבין.

לאחר ההפסד של שמעון פרס בבחירות 1996, הפכה "דור שלום" לתקוותו הגדולה של מחנה השלום, כאשר יובל רבין, בנו של ראש הממשלה המנוח, הסכים לקחת את ההובלה, לעמוד בראש התנועה, לשאת בתואר יו"ר ואף לייצג אותה במפגשים בינלאומיים. כשנה לאחר הקמתה, כבר מנתה "דור שלום" מעל ל־30 אלף פעילים.

בנימין נתניהו נפגש עם יובל רבין, בנו של יצחק רבין, בתל אביב, 9 בפברואר 2009 (צילום: מיכל פתאל/פלאש 90)

ברק של קרתנות וניחוחות של השחתה

הפעילות הפוליטית הפכה להיות כל עולמם של חבורת הצעירים. "פתאום אי אפשר ללכת לעבודה", מספר נטע. "התחלנו בפגישות בערבים אבל מהר מאוד נקבעו פגישות גם בבקרים, ונוסעים לשכונה הזאת ולעיר הזאת ולמועצה המקומית.

"עבדתי בחברת הבנייה הגדולה 'אשטרום אשדר' ונאלצתי לעזוב את העבודה ולהתמסר לפעילות במשרה מלאה. גם גדי (כץ) עזב את משרד עורכי הדין מית"ר וסיגל (פעיל) התפנתה מהעיסוקים שלה. וכך הפכנו פעילי שלום מסביב לשעון.

"והייתה המון־המון פעילות: עבדנו בשכונות מצוקה ובעיירות הפיתוח והפגנו נגד אלימות; נפגשנו עם גורמים במגזר הערבי; וכשראינו שהנוער לא רוצה להתגייס או מתגייס בחוסר חשק ייסדנו את עמותת הבת 'אחריי', שמטרתה לחזק את הנוער למחויבות חברתית ולשירות בעשרות רשויות ברחבי הארץ, והיא בעצם הגוף היחיד שנותר עדיין פעיל גם היום, כמעט 30 שנה אחרי. וכך נולדו עוד ועוד פעילויות לצעירים מגיל המעונות, דרך היסודי ועד לתיכוניסטים".

העוצמה שצמחה מלמטה תרמה לנחשול החברתי שהביא את "דור שלום" לשבת בשורה הראשונה של ההנהגה שהובילה לניצחונו ההיסטורי וקצר־המועד של אהוד ברק בבחירות האישיות ב־1999

השלב הבא היה תרגום האהדה בציבור לכוח פוליטי, קודם כל באוניברסיטאות באמצעות השתלטות על אגודות הסטודנטים, שעד אז עסקו בעיקר בסוגיות אזוטריות של רווחת הסטודנט וזכויותיו, ואחר כך באמצעות ריצה ברשויות המקומיות במטרה להכניס נציגים לעיריות ולאחוז בתיקי החינוך היוקרתיים בערים. זה הצליח מאוד בתל אביב ובאשדוד.

בהמשך הצטרף לחגיגה גם בוז'י הרצוג, והעוצמה שצמחה מלמטה תרמה לנחשול החברתי שהביא את "דור שלום" לשבת בשורה הראשונה של ההנהגה שהובילה לניצחונו ההיסטורי וקצר־המועד של אהוד ברק בבחירות האישיות ב־1999 – ניצחון שנשען במידה לא מבוטלת על אנרגיית השינוי ברחוב הישראלי שלאחר הרצח.

תומכי מפלגת העבודה חוגגים בכיכר רבין בתל אביב את הניצחון בבחירות, 18 במאי 1999 (צילום: MENAHEM KAHANA / AFP)

טל זילברשטיין, מראשי העמותה, שימש אז כמנהל קמפיין הבחירות המוצלח, שהפך עד כה לפעם האחרונה שמנהיג שמאל יצא מהקלפי עם ניצחון מובהק, בחסות הקריאה "רק לא ש"ס" – סיסמה שנתפסה אז כמייצגת את המאבק בשחיתות הפוליטית, אך התפוגגה במהירות כשברק צירף את ש"ס המתחזקת לקואליציה.

"אני רואה ממרחק הזמן תועלת רבה בפעילות שלנו אז", אומרת סיגל פעיל, כיום עורכת דין המתמחה בדיני עבודה. "היינו מאוד חשובים ומשמעותיים בעיניי, גם אם זה לא היה לאורך זמן. בהתחלה ברחוב ואחר כך באמצעות שינוי השיח ובהמשך בכניסה למועצות ולרשויות מקומיות. אני חושבת שהשפענו מאוד על השיח בעת ההיא".

אבל ההצלחה הזו סימנה גם את תחילתו של הסוף. הקדנציה הקצרה של ברק הייתה רוויה באכזבות מדיניות; ו"הסרת המסכה" מעל יאסר ערפאת והצמרת המדינית של הרשות הפלסטינית, שסירבו להצעותיו המדיניות מרחיקות הלכת, מסמסה את האהדה גם כלפי "דור שלום" ורעיונותיה.

"פרשת העמותות" הפלילית הטילה צל על מחנה השמאל כולו, ובעיקר על "דור שלום". זילברשטיין, ממנהיגי העמותה ומקימיה, נחשד כי השתמש בעמותה לצורך איסוף תרומות בלתי חוקיות למימון קמפיין הבחירות של ברק

במקביל, התדמית הנקייה והאלטרואיסטית של חברי העמותה הוכתמה. יובל רבין התנתק מהעמותה כבר ב־98' ולאחר הבחירות עוררה הפעילות של התנועה תרעומת בקרב משפחתו של ראש הממשלה המנוח כשנחשף כי העמותה ניהלה קמפיין תרומות למפלגת "ישראל אחת" של ברק באמצעות עמותת "רבין אליאנס" – שתמכה ביוזמות חינוכיות ברוח מורשתו של רבין – מבלי לשתף את המשפחה.

"פרשת העמותות" הפלילית הטילה צל על מחנה השמאל כולו, ובעיקר על "דור שלום". זילברשטיין, ממנהיגי העמותה ומקימיה, נחשד כי השתמש בעמותה לצורך איסוף תרומות בלתי חוקיות למימון קמפיין הבחירות של ברק. המשטרה אף המליצה להעמידו לדין, אך ב־2006 נסגרו תיקי החשודים בהחלטת פרקליטת מחוז תל אביב, עו"ד רות דוד – דמות מפוקפקת בפני עצמה, העומדת כיום לדין בשורה של אישומים על סגירת תיקים, סיוע לחשודים ושיבוש הליכי משפט.

טל זילברשטיין בבית משפט השלום בראשון לציון, 14 באוגוסט 2017 (צילום: פלאש90)

גם הרצוג לא יצא טהור מהסיפור הזה, לאחר שבחר לשמור על זכות השתיקה כשנחקר בפרשת העמותות. החקירות והתדמית הפגומה שנטבעה בזילברשטיין טימאה את רוח הנעורים של "דור שלום" בניחוח של קרתנות פוליטית ובהאשמות בשחיתות ציבורית. זילברשטיין לא השיב לפניות זמן ישראל בנושא.

אחרי כישלון השיחות המדיניות ונפילתו של ברק בתחילת העשור הראשון של המאה ה־21, "דור שלום" התפרקה והתאדתה לחלוטין מהמרחב הציבורי הישראלי. בניגוד לתנועות פוליטיות עממיות אחרות ששינו פנים, תצורה או סגנון פעילות כמו "שלום עכשיו" או "גוש אמונים" – מ"דור שלום" לא נותר אפילו זכר.

העמותה נסגרה רשמית ב־2009 בהחלטה של רשם העמותות לאחר שחדלה לפעול כמה שנים קודם לכן והפסיקה להגיש דוחות.

מרבית חברי "דור שלום" נטשו את הפוליטיקה ואת הזירה הציבורית בעקבות הכישלון, ולא שבו אליה עד היום. שמותיהם של רובם אינם אומרים דבר לציבור הישראלי הרחב

מרבית חברי "דור שלום" נטשו את הפוליטיקה ואת הזירה הציבורית בעקבות הכישלון, ולא שבו אליה עד היום. שמותיהם של רובם אינם אומרים דבר לציבור הישראלי הרחב.

לחלקם נותרו זיכרונות יפים ונוגים מהתקופה ההיא, אך רובם מתקשים להאמין שניתן לשחזר אפילו משב קל מהרוח שנשבה אז, במציאות הישראלית של היום. נדמה כי כולם איבדו אמון ביכולת להחזיר לשיח משהו שמריח אפילו במעורפל מתקוות ל"שלום".

"מה השתנה בנו?" שואל רפי ברזילי. "התבגרנו, התבגרנו והשמנו. זה בגדול. השתנו הרבה דברים, לפחות אצלי השתנה".

נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס מצטלם עם חולצה של תוכנית "אחריי!" בירושלים, 28 ביוני 2013 (צילום: פלאש90)

"אני חושב ש'דור שלום' הייתה החמצה, החמצה לא נורמלית", אומר רובי. "יכולנו לעשות משהו, יכולנו לעשות דברים אבל לא התחלנו להתנהל נכון. התרומה הכי גדולה של 'דור שלום' אולי זה פרויקט 'אחריי', שזה הדבר היחיד שנישאר ממנו, פחות או יותר, אני חושב".

"בפרספקטיבה של היום אין ספק ש'דור שלום' הייתה אפיזודה חולפת", אומר גם חכימי. "למרבה האירוניה, מי שגמר את 'דור שלום' הוא לצערי אהוד ברק, שבפועל אחרי הבחירות של 99' פירק את 'דור שלום'. בגלל ש'דור שלום' נשכבה על הגדר כדי שברק יבחר היא נעלמה מהעולם".

"בין אלה שחושבים שהיינו אפיזודה חולפת לבין אלה שחושבים שסיפקנו תרומה גדולה לציבוריות הישראלית אני נמצא איפשהו באמצע. אני חושב שהתחלנו את הטרנד של צעירים במועצות המקומיות. לא רק שהכנסנו המון צעירים למועצות בבחירות 98', גם בעקבותינו צצו הרבה מועמדים צעירים מתחת לגיל 30 שרצו לראשות ערים.

"תרומה נוספת שהייתה לנו היא שסיפקנו הרבה השראה למחאות אחרות שבאו אחר כך, כמו מחאת יוקר המחיה, מחאת המילואימניקים וגם המחאה הנוכחית נגד ההפיכה המשטרית"

"תרומה נוספת שהייתה לנו היא שסיפקנו הרבה השראה למחאות אחרות שבאו אחר כך, כמו מחאת יוקר המחיה, מחאת המילואימניקים וגם המחאה הנוכחית נגד ההפיכה המשטרית".

בוגרי "דור שלום" חלוקים ביניהם על נקודת המפנה שבה מילת הקסם "שלום" איבדה כל משמעות בחברה הישראלית, והפכה ממושא של ערגה לחיים נורמליים לגלולה מורעלת מהספסלים האחוריים והזניחים של הפוליטיקה.

100 אלף אנשים במפגן תמיכה בממשלת רבין ובהסכם עם אש"ף, 4 בספטמבר 1993 (צילום: SVEN NACKSTRAND / AFP)

חכימי חושב שהלגיטימציה להשמדת ערך השלום התחילה כבר בסוף שנות ה־80, עוד לפני הסכמי אוסלו. מי שאשם בכך הוא אביו של אחד ממנהיגי "דור שלום". "ביום שבו הנשיא הרצוג, אביו של בוז'י, נתן חנינה לאסירי המחתרת, באותו הרגע מדינת ישראל איבדה בסיס מוסרי מאוד־מאוד מרכזי. בכך היא נתנה למעשה לגיטימציה לרצח, שהוביל אחר כך לרצח רבין ורצח השלום.

"זה היה קו השבר בחברה הישראלית. זה נתן להם את הרוח הגבית: 'הינה זה מותר. מותר להיות פשיסטים, מותר לשנוא בריש גלי, מותר להתנקש. אנשים שוכחים שאסירי המחתרת מלכדו אוטובוסים של פועלים ערבים בדרך לעבודה ותפסו אותם כשהמטענים כבר היו מוצמדים לאוטובוסים. רק לחשוב מה היה קורה במדינת ישראל, במזרח התיכון ובעולם אם האוטובוסים האלה היו מתפוצצים. זה מצמרר.

"מה שקרה אחר כך זה שברק נבחר בזכות הפעילות האפקטיבית שלנו בבחירות ו'דור שלום' הייתה הגורם המרכזי במחנה, הרבה יותר מ'שלום עכשיו' או גופים אחרים. אבל כשברק שם את ההצעה הדיכוטומית של 'או הסכם שלום מלא או כלום' – אז לא ניתן היה להגיע להסכם והכל התמסמס.

"אם ברק היה הולך ברוח של הסכמי אוסלו וממשיך לצעוד עקב בצד אגודל ולא מנסה לעשות הכול ברגע אחד ולהיות גיבור, אז יכול להיות שהסכמי אוסלו היו מתממשים"

"שנים הוויכוח היה האם יש פרטנר או אין פרטנר וברק הוכיח שאין פרטנר. ברגע שהוא הוכיח שאין פרטנר, מחנה השמאל נמחק. אם הוא היה הולך ברוח של הסכמי אוסלו וממשיך לצעוד עקב בצד אגודל ולא מנסה לעשות הכול ברגע אחד ולהיות גיבור, אז יכול להיות שהסכמי אוסלו היו מתממשים.

"ברגע שהוא ניסה לעשות את זה בצורה של זבנג וגמרנו אז הכול התפרק. הוא פשוט הוכיח שבוויכוח הספציפי הזה, הימין צדק ואין פרטנר. וכך זה נגמר".

בהקשר לדבריו של חכימי אפשר להזכיר שניסיונות ספורדיים להקים מעין גרסאות "קופיקאט" ל"דור שלום" בשנים שבאו אחרי שהתנועה התרסקה נכשלו בעריסה.

אלדד יניב, 15 באוקטובר 2012 (צילום: יוסי זליגר/פלאש90)

הגלגול הראשון של אלדד יניב המתפכח, לפני שהקים את "ארץ חדשה" (שגם היא נכשלה בבחירות) היה בתנועה עממית קצרת מועד שנקראה "השמאל הלאומי". יניב גייס עשרות סטודנטים שהלכו אחריו באש ובמים ושטפו את רחובות תל אביב בניסיון להבעיר מחדש את מורשת רבין ומורשת השלום עם הפלסטינים. אבל אפילו בתל אביב הנאורה הם חטפו מכות ויריקות, ומהר מאוד ננטשו – גם על ידי הרחוב וגם על ידי יניב עצמו שעבר הלאה לניסוי הבא.

גם חברים אחרים תולים את האשמה בגישת ברק כנקודת הזנקה להשמדת ערך השלום. "לא נעים להגיד, אבל ההבטחה המרכזית של השמאל שוויתור על שטחים יביא שלום התפוגגה, לא התממשה", אומר ברזילי, "פעם אחרי פעם, לפחות בעיני הציבור.

"יכול להיות שיש אנשים שחושבים שלא נתנו מספיק שטחים, או לא ויתרנו מספיק. אבל הציבור רואה את הכישלון החוזר ונשנה של הנוסחה הזאת, ומקבל את הקביעה של הימין שהחזרת שטחים לא תביא שלום. הנוסחה של השמאל לא עובדת יותר, ולכן הוויכוח מתייתר".

"אני חושב שהשמאל וההגדרות של שמאל וימין השתנו. בעידן שלנו הוויכוח התנהל על בסיס הנושאים המדיניים, היום עברנו לדבר יותר על נושאים של יהדות מול דמוקרטיה"

מה המשמעות של זה? שאין טעם להקים תנועות שמאל אידיאולוגי?
"אני חושב שהשמאל וההגדרות של שמאל וימין השתנו. בעידן שלנו הוויכוח התנהל על בסיס הנושאים המדיניים, היום עברנו לדבר יותר על נושאים של יהדות מול דמוקרטיה. אז השמאל יצטרך להשתנות ולהיות רלוונטי יותר לדיון הזה. כנראה שהמועמד של השמאל החדש יצטרך לחבוש כיפה, זה מה שאני חושב. הוא עדיין יהיה ליברל ומתון, אבל יצטרך לחבוש כיפה.

"המדינה הזאת תהיה יותר יהודית ממה שהשמאל הישן אולי קיווה אבל אני מקווה שהיא תהיה גם ליברלית, זה מה שצריך לקוות. הוויכוח עבר לנושא של יהודי מול דמוקרטי. זה כרגע הקואליציה. אז באופן אבסורדי, בנט פתאום נהיה המועמד של המחנה המרכז־שמאל, כיהודי־ליברלי".

ישראלים מפגינים למען ריבונות ישראלית בבקעת הירדן ובגדה המערבית, 13 בפברואר 2020 (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

גם ד"ר ברוך לשם, שחוקר היסטוריה פוליטית ושימש כיועץ לראש הממשלה ברק בתקופה שבה פעלה "דור שלום", סבור כי כישלון המשא ומתן עם הפלסטינים היה זריקת המוות לשמאל האידיאולוגי ולאוטופיית השלום. מבחינתו, ל"דור שלום" לא היה סיכוי להמשיך ולחתור להישגים במציאות החדשה שנוצרה.

"חשוב לציין שלא ברק הרס את מחנה השמאל, אלא דווקא הדבקות של מחנה השלום ברעיונות שנכשלו. 'דור שלום' מצאה את עצמה ממוקמת בשמאל שבשמאל, כשחלק מחברי העבודה ממשיכים לדבוק יחד איתה ברעיון שנדחה.

"בשיחות שארם א־שייח ברק אכן ניסה להגיע להסדר אבל גם מי שהיה בשיחות הללו מעיד שלא ניתן היה להגיע להסדר, שרק ויתור על כל מה שנכבש ב־1967 – כולל ירושלים המאוחדת וגוש עציון שכולם ראו בזה קונצנזוס – יכול לקדם הסדר".

"גם אני חושב שהשמאל הישראלי צריך להתפכח. השמאל עשה המון טעויות והוא לא התאים את עצמו. לא סתם הוא התכווץ. זאת לא רק ההסתה, אלא גם הייאוש מהסכמי השלום ומחזון המזרח התיכון החדש"

ואז הציבור התפכח מהשמאל ומ"דור שלום"?
"כן. צריך לזכור שגם אחרי ש'דור שלום' התפרקה וברק הפסיד העבודה המשיכה לתמוך במנהיגים מהשמאל, אבל זה לא צלח. היה עמרם מצנע שהפסיד לאריאל שרון ואחר כך היה עמיר פרץ שהיה איש שמאל מובהק וגם הוא לא הצליח. וכשברק חזר להתמודד על ראשות המפלגה הוא קיבל 13 מנדטים. כלומר הערך הפוליטי של השמאל הושמד, בלי קשר ל'דור שלום'".

"אני גדלתי בבית שמאלני", אומר נטע. "המשפחה שלי קיבוצניקים, דוד של אבא שלי זה יגאל אלון, אבל גם אני חושב שהשמאל הישראלי צריך להתפכח. השמאל עשה המון טעויות והוא לא התאים את עצמו. לא סתם הוא התכווץ. זאת לא רק ההסתה, אלא גם הייאוש מהסכמי השלום ומחזון המזרח התיכון החדש.

"זה תהליך שקרה ב־20 שנה האחרונות. האופן שבו השמאל מדבר אל הציבור, האופן שבו הוא מנהיג אותו, האופן שבו הם מדברים בתקשורת ובכנסת וכו'".

פעילי שמאל מפגינים בתל אביב בקריאה לגבש תוכנית שלום אמיתית, 1 בפברואר 2020 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

יש בכלל אפשרות לשיח על שלום? על הסדרים?
"אף אחד כבר לא חולם על לאכול חומוס בדמשק או לנסוע לסוף שבוע בעמאן, אבל הסדרים יהיה צריך לעשות, זה ברור. הסדרים של אי לוחמה ודו קיום. אבל זה לא יהיה שלום, זה בטח לא יהיה מה שחלמנו עליו אז. בטח לא בטווח הנראה לעין.

"להיפך, בינתיים נראה לי שהכול הולך ומתדרדר. יש לי חבר טוב שהיה קונסול ראשון בקטאר, בתקופה של רבין. מי יכול לחלום היום על קונסול בקטאר? הכול הלך מאוד־מאוד־מאוד אחורה. היום אין שמאל. השמאל מאוד קטן. יש מרכז ליברלי, אבל הוא לא מדיני ואין לו חזון מדיני".

לא השתניתי, לא התפכחתי, לא התעוררתי

לא כולם מוכנים להלקאה עצמית. פעיל, שבאה מבית אידיאולוגי מאוד, מעידה שהיא עדיין מאמינה בדברים שהאמינה אז, גם אחרי שבעה באוקטובר. "אני מוכרחה להגיד שאני לא בטוחה שהשתנה בי משהו. כלומר, חוץ מהגיל והנגזרות של הגיל, העובדה שיש לי ילדים וכו' – לא השתניתי. לא התפכחתי. לא התעוררתי, לא החלפתי דעה. מצטערת, לא. אני כמו אז.

"האמונה בציונות היא שגרמה לי לנסוע ממקום למקום, להדביק פליירים ולהקריב לא מעט מחיי האישיים לטובת שיפור החברה והשלטון. אני מסרבת להפוך ליותר צינית או אדישה"

"מה שקורה במדינה חשוב לי, משפיע עליי מאוד, מעציב אותי. אבל אני תמיד אשאר פה. האמונה בציונות היא שגרמה לי לנסוע ממקום למקום, להדביק פליירים ולהקריב לא מעט מחיי האישיים לטובת שיפור החברה והשלטון. אני מסרבת להפוך ליותר צינית, או יותר אדישה".

הפגנה נגד הממשלה בהבימה, 29 במרץ 2025 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

אז את עדיין מאמינה שיש מקום למחנה שלום שהוא יותר מסתם "רק לא ימין"?
"יש קווי דמיון מסוימים בין תחושת החירום שחשנו אז למה שאנחנו חשים עכשיו. גם אז הרגשנו שאנחנו מתכנסים לשעת חירום, כזו שמשנה את האג'נדות. העובדה שראש ממשלה נרצח כאן, ההסתה ששיסעה את החברה והעירה אותנו מהפינוק. אני לא משווה כמובן, שום דבר לא משתווה לשבעה באוקטובר. אבל היום כמו אז מרגישים שצריך שינוי, שנפל דבר בישראל.

"בקפלן לא רואים רק שמאלנים, זה חוצה מחנות. עברנו להתעסק במושכלות יסוד. אם השלום היה החמאה או הקצפת אז אנחנו חזרנו אל הלחם, אל הקמח. אפילו לפני קום המדינה לא היה דיון כזה"

"מה ששונה מאוד הוא העובדה שכבר לפני שבעה באוקטובר עברנו לדבר על דמוקרטיה. עכשיו אנחנו מתעסקים בסדר עדיפות הזוי של ממשלה הזויה שהפכה את השאלה האם להחזיר או לא את החטופים ל'דילמה'. זה לא נורמלי, לא ישראלי, לא ציוני, לא יהודי.

עו"ד סיגל פעיל (צילום: באדיבות המצולמת)

"אני בטוחה שגם ז'בוטינסקי אם היה עכשיו, או מנחם בגין או אבי אבות הימין כפי שהוא נבנה והוקם, היו מתנערים לחלוטין ממה שקורה עכשיו. לכן אין קשר בכלל לימין חברתי או מדיני של פעם. אני בכלל לא חושבת שאנחנו בשיח של ימין מול שמאל היום.

"כשאבא שלי ואריק שרון התעמתו ביניהם והיו חילוקי דעות, הם הסכימו על זה שהמדינה צריכה להיות דמוקרטית והסכימו שצריך לכבד את שלטון החוק, מערכת משפט עצמאית, מנהל תקין וכו'. אז אנחנו במין גרוטסקה חדשה שלא דומה לשום דבר.

"מי היה מאמין שבמקום לדבר על הסכם שלום, או על מדיניות שקשורה בהחזרת השטחים כן או לא נידרש להתווכח על מדיניות שקשור לכיבוד שלטון החוק ולעצמאות בית המשפט? אז כשאתם שואלים על שמאל – למה בכלל אתם קוראים שמאל היום? האם שמאלנים הם אלה שרוצים דמוקרטים וימנים לא? זה לא המצב.

"בקפלן לא רואים רק שמאלנים, זה חוצה מחנות. עברנו להתעסק במושכלות יסוד. אם השלום היה החמאה או הקצפת אז אנחנו חזרנו אל הלחם, אל הקמח. אפילו לפני קום המדינה לא היה דיון כזה. כי גם לאצ"ל וללח"י היה משטר דמוקרטי בחזונם. מבחינתי זה טרף את כל הקלפים".

אלפי ישראלים מפגינים מול משרד הביטחון בתל אביב בדרישה לשחרר את כל החטופים, 22 במרץ 2025 (צילום: גילי יערי/פלאש90)