הסבב החמישי של שיחות הגרעין בין שר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י לשליח המיוחד של ארה"ב סטיב ויטקוף הסתיים בשבוע שעבר ברומא עם "התקדמות מסוימת אך לא מכרעת", לדברי המתווך מעומאן. המחלוקת המרכזית נותרה סביב יכולות ההעשרה של איראן.

איראן טוענת זה זמן רב שיש לה זכות חוקית להעשרת אורניום על פי האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני (NPT), טענה שארה"ב דוחה בעקביות. על פי הפרשנות של וושינגטון, האמנה אינה מעניקה זכות מפורשת להעשיר אורניום. כעת דורשת ארה"ב מאיראן לוותר לחלוטין על תוכנית ההעשרה שלה – דרישה מקסימליסטית שאיראן לא תקבל.

איראן טוענת שיש לה זכות חוקית להעשרת אורניום על פי האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני, טענה שארה"ב דוחה בעקביות. כעת דורשת ארה"ב לוותר לחלוטין על תוכנית ההעשרה – דרישה מקסימליסטית שאיראן לא תקבל

עראקצ'י, שמוביל את השיחות עם ארה"ב, חזר לאחרונה על עמדת ארצו ואמר שבעוד שהסכם שיבטיח כי איראן לא תחזיק נשק גרעיני "בהישג יד", ההעשרה "תימשך עם או בלי הסכם".

בהתייחס לדרישות האמריקאיות, אמר המנהיג העליון של איראן, האייתוללה עלי חמינאי, ב-20 במאי כי "אף אחד באיראן לא מחכה לרשות שלהם. הרפובליקה האסלאמית קובעת את המדיניות והכיוון שלה – והיא תמשיך לדבוק בהם".

שר החוץ עבאס עראקצ'י (מימין) מקשיב למנכ"ל הסוכנות הבין־לאומית לאנרגיה אטומית (IAEA), רפאל מריאנו גרוסי, במהלך פגישתם בטהרן, איראן, 16 באפריל 2025 (צילום: Iranian Foreign Ministry via AP)

בצד האמריקאי קיימים שני מחנות, אך שניהם מאוחדים בסירוב לאפשר לאיראן יכולת העשרה מקומית. ויטקוף, שרמז בעבר שוושינגטון עשויה להסכים ליכולת העשרה מוגבלת, שינה את עמדתו ב-18 במאי ואמר שארה"ב "אינה יכולה לאפשר אפילו אחוז אחד של יכולת העשרה".

בכירים בממשל טראמפ רמזו כי וושינגטון תוכל לקבל תוכנית גרעין אזרחית באיראן כל עוד לא תכלול העשרה. שר החוץ מרקו רוביו אמר באפריל כי "אם איראן רוצה תוכנית גרעין אזרחית, היא יכולה לקבל אחת – בדיוק כמו מדינות רבות אחרות בעולם" – כזו שבה "הם מייבאים חומר מועשר".

בצד האמריקאי קיימים שני מחנות, אך שניהם מאוחדים בסירוב לאפשר לאיראן יכולת העשרה מקומית. "אם איראן רוצה תוכנית גרעין אזרחית, היא יכולה לקבל אחת שבה הם מייבאים חומר מועשר"

אך אף שעמדה זו שונה באופן ברור מהמדיניות של שנות התשעים – אז דחתה וושינגטון כל תוכנית גרעין באיראן, גם למטרות אזרחיות – היא עדיין לא תוביל להסכם ששני הצדדים מעוניינים בו. זאת משום שהעמדה האיראנית בדבר הבעלות על מחזור דלק גרעיני מלא קדמה לרפובליקה האסלאמית. למעשה, סוגיה זו היא שהובילה לקיפאון ארוך השנים בין איראן לארצות הברית.

* * *

בשנות השבעים, השאה של איראן – אז בעל ברית קרוב של ארה"ב – השקיע את הכנסות הנפט העצומות של טהרן בתוכנית גרעין שאפתנית. ביוני 1974 חתמה איראן על עסקה בסך 4 מיליארד דולר עם צרפת לבניית חמישה כורים גרעיניים בהספק של 1,000 מגה-ואט כל אחד, שתוכננו להשלמה עד 1985.

צנטריפוגות איראניות מוצגות בתערוכה המפארת את הישגי איראן בתחום הגרעין, 8 בפברואר 2023 (צילום: AP Photo/Vahid Salemi)

בנובמבר של אותה שנה חתמה איראן על חוזה עם חברת "קרפטוורק יוניון" הגרמנית-מערבית לבניית שני כורי מים קלים של 1,200 מגה-ואט (איראן I ואיראן II) בבושהר. תנאי ההסכם קבעו כי לאחר השלמת הכורים, איראן – בהתייעצות עם גרמניה המערבית – תקים מתקנים לעיבוד חוזר של דלק גרעיני.

איראנים הביעו עניין גם ברכישת כורים מארה"ב, אך המגעים עם וושינגטון היו קשים בהרבה. לאחר "הפיצוץ הגרעיני לצורכי שלום" שביצעה הודו במאי 1974, הידקה וושינגטון את הפיקוח על ייצוא טכנולוגיות רגישות למדינות מתפתחות, כולל איראן. באירוניה מסוימת, הודו ערכה את הניסוי בדיוק בזמן שיו"ר ועדת האנרגיה האטומית של ארה"ב דאז, דיקסי לי ריי, ביקרה בטהרן כדי לדון בשיתוף פעולה גרעיני ובהכשרת מדענים איראנים.

בכירים אמריקאים חשו אי-נוחות גוברת מהאפשרות שמשטר עוין יירש את השאה. מזכר שנשלח ביוני 1974 הזהיר כי "אם איראן תנסה להשיג יכולת נשק… ייצור הפלוטוניום השנתי יהיה שווה ל־700-600 ראשי קרב"

בכירים אמריקאים חשו אי-נוחות גוברת מהאפשרות שמשטר עוין יירש את השאה. מזכר שנשלח ביוני 1974 לשר ההגנה ג'יימס שלזינגר הזהיר כי "אם איראן תנסה להשיג יכולת נשק… ייצור הפלוטוניום השנתי מתוכנית הגרעין המתוכננת של 20,000 מגה-ואט יהיה שווה ערך ל־700-600 ראשי קרב".

האמריקאים חששו גם מהכוונות האמיתיות של השאה. באוקטובר 1977, הזהיר הפסיכיאטר של ה-CIA ג'רולד פוסט במזכר סודי ביותר כי לסוכנות אין ביטחון במחויבות של השאה בנוגע לנשק גרעיני. עד 1978, הצבא האיראני, בפיקוחו של גנרל, כבר עסק בחשאי במחקר הקשור לנשק גרעיני.

דגם של הכור הגרעיני בבושהר מוצג בתערוכה של הישגי הגרעין של איראן בעיר איספהאן, 6 במאי 2024 (צילום: AP Photo/Vahid Salemi)

המחלוקת המרכזית בין טהרן לוושינגטון התמקדה בעיבוד חוזר של פלוטוניום – תהליך כימי שבו מפיקים פלוטוניום מדלק גרעיני משומש, שניתן להשתמש בו לפיתוח נשק גרעיני. ארה"ב לחצה על בעל בריתה הקרוב, השאה, לנהוג ב"ממלכתיות" בזירה הבינלאומית ולוותר על תוכניות לעיבוד לאומי של דלק גרעיני, ובמקום זאת להסכים שארה"ב תוכל להטיל וטו על האופן שבו תנהל איראן את הדלק המשומש מהכורים שסיפקה לה.

דרישה זו יצרה דילמה משמעותית עבור טהרן. כפי שטען שנים מאוחר יותר אכבר אעתמאד – ראש תוכנית הגרעין של השאה ואבי תוכנית הגרעין האיראנית – בראיון: "לא יכולנו לעבוד עם האמריקאים כי הם אמרו לנו שאם נרכוש מהם את הדלק… הם חייבים להסכים למה שנעשה עם הדלק המשומש".

המחלוקת המרכזית בין טהרן לארה"ב התמקדה בעיבוד חוזר, תהליך כימי שבו מפיקים פלוטוניום מדלק גרעיני משומש, שניתן להשתמש בו לפיתוח נשק גרעיני

התנאי הזה, שנקרא "זכות להסכמה מוקדמת", היה מגביל את איראן מלעבד מחדש אפילו את הדלק שהיא עצמה רכשה – גם אם הגיע מכור מתוצרת אמריקאית. מנקודת המבט של האיראנים, מגבלות כאלה היו הפרה של ריבונות לאומית, והיה צורך להתנגד להן.

בכירים איראנים, כולל אעתמאד והשאה עצמו, הציגו את סוגיית העיבוד הלאומי כזכות חוקית וכעניין של ריבונות לאומית. במשא ומתן עם ארה"ב טענו נציגי איראן שהאמנה לאי-הפצת נשק גרעיני מבטיחה גישה לכל טכנולוגיית הגרעין האזרחית, "כולל עיבוד חוזר" – עמדה שארה"ב דחתה.

ארכיון – מפגינים קוראים קריאות אנטי־אמריקאיות מחוץ לשגרירות ארה"ב בטהרן, 27 בנובמבר 1979 (צילום: AP Photo/Mohammad Sayad)

גם רגשות של לאומנות גרעינית תרמו להתעקשות האיראנית במשא ומתן. אעתמאד ביטא זאת היטב כשאמר בפומבי כי "אף מדינה לא צריכה לחשוב שיש לה זכות להכתיב מדיניות גרעינית למדינה אחרת". השאה היה ישיר לא פחות: "אתם דורשים מאיתנו אמצעי פיקוח שאינם עולים בקנה אחד עם הריבונות שלנו", התלונן בפני גורמים אמריקאים.

למרות המחלוקות סביב רכישת כורים – שלדברי בכירים אמריקאים הפכו ל"מוקד חיכוך רציני" ביחסים הבילטרליים – ניסתה וושינגטון, שחששה לעורר את השאה, להרגיע את חששותיו כלפי מה שראה כיחס מפלה.

גם רגשות של לאומנות גרעינית תרמו להתעקשות האיראנית במשא ומתן. ראש תוכנית הגרעין ביטא זאת היטב כשאמר כי "אף מדינה לא צריכה לחשוב שיש לה זכות להכתיב מדיניות גרעינית למדינה אחרת"

במברק מנובמבר 1975, הורה שר החוץ דאז הנרי קיסינג'ר לריצ'רד הלמס, אז שגריר ארה"ב באיראן, להבהיר לאיראנים שארצות הברית "אינה נותנת לאיראן יחס מפלה לרעה". אפילו כאשר ממשל פורד הציע לרכך את הדרישות ולהחליף את הדרישה ל"זכויות וטו" בבקשה לתוכנית "בפיקוח קפדני" – איראן עדיין סירבה.

טהרן דחתה גם הצעה אמריקאית להקים באיראן מרכז רב-לאומי לעיבוד דלק גרעיני, בטענה ליחסים רעועים עם מדינות האזור. אגב, קיסינג'ר עצמו חזר בו מאוחר יותר מהרעיון של מרכזי עיבוד רב-לאומיים, וכינה אותו "תרמית". בסופו של דבר, נכשל ממשל פורד בהשגת הסכם עם איראן – בשל התנגדותה הנחרצת לדרישות האמריקאיות.

מוחמד רזא פהלווי, השאה של איראן, לצד שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר (משמאל), בנושאהר, איראן, 6 באוגוסט 1976 (צילום: AP Photo)

ובכל זאת, בפברואר 1977, הסכימה איראן בסופו של דבר לרכך את דרישותיה בנושא העיבוד החוזר בתמורה למעמד של "מדינת מועדפת" מצד ארצות הברית – מעמד שהבטיח לאיראן יחס שווה לשותפות אמריקאיות אחרות בשיתוף הפעולה הגרעיני. אף שנחתם לבסוף הסכם ביולי 1978 למכירת כורים גרעיניים, הוא לא יושם בשל האי-יציבות הפוליטית שהובילה להפלת השאה בפברואר 1979.

מה שקרה לאחר מכן לא היה סופה של השאיפה הגרעינית של איראן, אלא גלגולה – תחת משטר חדש, עם מטרות דומות ונטייה אנטי-אימפריאליסטית.

בפברואר 1977 הסכימה איראן בסופו של דבר לרכך את דרישותיה בנושא העיבוד החוזר בתמורה למעמד של "מדינת מועדפת", אך ההסכם  לא יושם בשל האי-יציבות הפוליטית שהובילה להפלת השאה בפברואר 1979

* * *

כאשר הרפובליקה האסלאמית ירשה את תוכנית הגרעין של השאה, היא עצרה את פעילותה ואף צמצמה אותה בתחילה. אך עד מהרה, ב-1982, חידשה את המאמץ – ובסופו של דבר צעדה בדרך שדמתה לזו של קודמתה.

בניגוד לציפיות רבות, הצליחה איראן להגיע ליכולת העשרת אורניום בקיץ 1999, ומאז הרחיבה אותה בהתמדה. היא ניסתה להשתמש בתוכנית הגרעין שלה כקלף מיקוח כדי להשיג הקלות כלכליות ומסחריות מהמערב.

אישה חולפת על פני כרזה שמציגה שיגור טילים, בצפון טהראן, איראן,19 באפריל 2024 (צילום: AP Photo/Vahid Salemi)

לקח לארצות הברית זמן רב להבין שהדרישות שלה מאיראן אינן ישימות. ממשל קלינטון דחה על הסף כל תוכנית גרעין באיראן, ושר החוץ דאז וורן כריסטופר הצהיר במאי 1995: "אנו סבורים שיש לשים קץ לכל תוכנית הגרעין [האיראנית]".

לימים הודתה היועצת לביטחון לאומי של הנשיא ג'ורג' וו. בוש, קונדוליזה רייס, שארה"ב תיאלץ להשלים עם קיומה של תוכנית גרעין כלשהי במדינה – אך בלי העשרה. רק כאשר הנשיא ברק אובמה הבין שארה"ב אינה יכולה לדרוש אפס העשרה, ובוודאי שלא אפס תוכנית גרעין, ניתן היה למצוא פתרון דיפלומטי.

לקח לארצות הברית זמן רב להבין שהדרישות שלה מאיראן אינן ישימות. רק כאשר אובמה הבין שארה"ב אינה יכולה לדרוש אפס העשרה, ובוודאי שלא אפס תוכנית גרעין, ניתן היה למצוא פתרון דיפלומטי

ובכל זאת, גורמים ניציים בוושינגטון כיום – בהם היועץ לביטחון לאומי לשעבר מייק וולץ והסנאטור לינדסי גרהאם – ממשיכים לדרוש פירוק מלא של תוכנית הגרעין האיראנית תחת "המודל הלובי" – דרישה המשקפת את עמדתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. מנקודת המבט של טהרן, הסכמה לתנאים כאלה שקולה לכניעה מוחלטת, וסביר מאוד שתידחה.

חמינאי, המנהיג העליון של איראן, מצטט מזה שנים את המקרה של שליט לוב לשעבר מועמר קדאפי – שוויתר על תוכנית הגרעין שלו בתמורה להסרת סנקציות – כסיפור אזהרה. "קדאפי אסף את כל הציוד הגרעיני שלו בעקבות איומים ריקים", אמר חמינאי בדרשה בשנת 2011, "העמיס אותו על אונייה ומסר אותו למערביים, ואמר להם: 'קחו'. ואז הם החליטו לתקוף את לוב ולקחת את הנפט שלה".

האייתוללה עלי חמינאי בפגישה של גורמי שלטון בטהרן, איראן, ביום שבת, 8 במרץ 2025 (צילום: Office of the Supreme Leader of Iran via AP)

לשלטון האיראני, דרישות כאלה משקפות אסטרטגיה רחבה יותר שמטרתה שינוי משטר ולא באמת מניעת הפצת נשק גרעיני. גם בזירה הפנימית, למרות התמיכה העממית בהסכם, הסכמה לתנאים כאלה תוביל למחיר פוליטי עצום עבור משטר המציג את תוכנית הגרעין כזכות לאומית – חשובה אף מהלאמת הנפט ב-1951.

בדומה לשלטון המלוכני שקדם לו, גם המשטר הנוכחי מגלה נכונות מועטה מאוד לוותר על העיקרון של גישה למלוא מחזור הדלק הגרעיני. תוכנית הגרעין האיראנית והיכולת הטכנולוגית שלה הן עובדות קיימות.

אם מטרת ממשל טראמפ היא למנוע מטהרן לחצות את סף הנשק הגרעיני, האסטרטגיה החכמה אינה דרישה לכניעה, אלא דיפלומטיה המבוססת על אימות והדדיות

אם מטרת ממשל טראמפ היא למנוע מטהרן לחצות את סף הנשק הגרעיני, האסטרטגיה החכמה אינה דרישה לכניעה, אלא דיפלומטיה המבוססת על אימות והדדיות.

איראן אותתה שהיא מוכנה לקבל מגבלות על העשרה בתמורה להקלה משמעותית בסנקציות. זהו הבסיס להסכם בר קיימא – לא כניעה חד-צדדית.

סינא אזודי הוא מרצה לפוליטיקה של המזרח התיכון בבית הספר ליחסים בינלאומיים על שם אליוט באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, המתמחה בתוכנית הגרעין האיראנית ובביטחון לאומי.