18 בנובמבר 1975 היה אמור להיות ליל הניצחון הגדול של ברוס ספרינגסטין. זו הייתה הפעם הראשונה שהופיע בלונדון, עיר הבירה של האי הבריטי ממנו יצאו, בין השאר, הביטלס, הרולינג סטונס והאנימלס – הרכבים ששינו את חייו של ספרינגסטין לנצח והכירו עבורו ועבור מיליוני אמריקאים נוספים תרבות שהייתה עד אז נסתרת וחבויה בקרב רוב אמריקה הלבנה, של בלוז ורית'ם אנד בלוז, שנוצרה בעיקר על ידי מוזיקאים שחורים בארצות הברית ונמנעה מהקהל הלבן בגלל חוקי הפרדה נוקשים.
אבל ספרינגסטין לא חגג באותו לילה. הוא לא הצטרף למשתה שערכה עבורו חברת התקליטים. במקום זה, הוא חזר עצוב ותשוש, מתוסכל ומבודד, לבית המלון, כנראה אחרי התמוטטות עצבים.
אחרי שנה כה אינטנסיבית, שבה חייו השתנו לנצח, המוח שלו הריץ סרטים שטרדו את מנוחתו והוא היה חייב לעצור. 40 שנה לאחר מכן הוא יכתוב באוטוביוגרפיה שלו שהבין כי הדבר האחרון שמותר לך לעשות במהלך הופעה הוא לנתח את עצמך.
אחרי שנה כה אינטנסיבית, שבה חייו השתנו לנצח, המוח שלו הריץ סרטים שטרדו את מנוחתו והוא היה חייב לעצור. 40 שנה לאחר מכן הוא יכתוב שהבין כי הדבר האחרון שמותר לך לעשות במהלך הופעה הוא לנתח את עצמך
מה קדם ל-Born to Run
שני האלבומים הראשונים של ברוס ספרינגסטין, שיצאו ב-1973 בחברת "קולומביה רקורדס", זכו לביקורות טובות ויצרו לו קהל מעריצים נאמן, אבל לא זכו להצלחה מסחרית משמעותית. האלבום הראשון – Greetings From Asbury Park, N.J – הושפע מאוד מהאלבומים הראשונים של בוב דילן וכלל טקסטים ארוכים ומפותלים של ספרינגסטין ומינון גבוה יחסית של גיטרות אקוסטיות.
האלבום השני – The Wild, the Innocent & the E Street Shuffle – הוסיף אלמנטים של בלוז וג'אז והרבה אלתורים, הודות למוזיקאי העל דיוויד סנצ'יוס, וכלל השפעות בולטות של ואן מוריסון.
הלהקה של ספרינגסטין – האי-סטריט בנד – הורכבה מחברים מהשכונה באסבורי פארק, ניו ג'רסי, ומלבד סנצ'יוס כללה את קלרנס קלמונס על סקסופון, ויני "מד דוג" על התופים, גארי טלנט על הבס ודני פדריסי (החל מהאלבום השני) על האורגן.
בשני האלבומים הללו היה לואי להב הטכנאי הראשי, בתקופה שבה טכנאי הקלטות היה לפחות חצי מפיק ושלט באופן כמעט מוחלט על האופן שבו האלבום יישמע במערכות השמע הביתיות בסופו של דבר
בשני האלבומים הללו היה לואי להב הטכנאי הראשי, בתקופה שבה טכנאי הקלטות היה לפחות חצי מפיק ושלט באופן כמעט מוחלט על האופן שבו האלבום יישמע במערכות השמע הביתיות בסופו של דבר. פעמים רבות להב היה זה שהתבודד עם ספרינגסטין באולפן, מרגיש את תחושותיו ליד המיקרופון.
להב למד ב- Institute of Audio Research והחל את דרכו המקצועית באולפני 914 של ברוקס ארתור ששכנו בעיירה בלאוולט, 20 ק"מ צפונית מהעיר ניו יורק. לאחר שהיה עוזר טכנאי באלבום המשובח Stoneground Words של הזמרת מלאני מ-1972, להב הפך לטכנאי הראשי אצל המפיקים מייק אפל וג'ים קרטקוס בשני האלבומים הראשונים של ספרינגסטין וגם בתקליטון הגורלי שהגיע אחריהם.
דואיין אדי, רוי אורביסון, פיל ספקטור ובוב דילן
כמו הלהקה של ספרינגסטין, גם ההשראה לשיר Born to Run הגיעה ככל הנראה מאסבורי פארק, כנראה ממדבקה שהייתה על מכונית בשכונה או מסרט סוג ב' שראה, אבל השאיפה הייתה שהשיר הזה יקיף את כל ההיסטוריה של הרוקנרול:
את צליל גיטרת ה-Twang של דואיין אדי בשיר Because They're Young, הקול האופראי הגדול מהחיים של רוי אורביסון, קיר הסאונד של פיל ספקטור וכמו Like a Rolling Stone של בוב דילן – מילים שלא מתמקדות בנושא ספציפי אלא מקיפות את "הכול", או לפחות כל מה שחשוב בעולם הזה.
היה משהו נוסף גדול מהחיים בעבודה על Born to Run, שספרינגסטין לא לקח בחשבון בתוכנית השאפתנית שלו: העבודה עליו נמשכה חצי שנה, במהלכה נוסה מגוון אינסופי של שילובי כלים
היה משהו נוסף גדול מהחיים בעבודה על Born to Run, שספרינגסטין לא לקח בחשבון בתוכנית השאפתנית שלו: העבודה עליו נמשכה חצי שנה, במהלכה נוסה מגוון אינסופי של שילובי כלים. ההקלטה הסופית הכילה לא פחות מ-72 ערוצים שונים של נגינה, עם המון גיטרות, פסנתרים, קולות רקע, שבעה ערוצי סקסופון של קלמונס וכמובן הגלוקנשפיל (פעמונה בעברית) – כלי הנגינה הגרמני, שקנה את עולמו הודות לשיר הזה.
העבודה נעשתה באולפני 914 כאשר לואי להב ומייק אפל, כמו שני טייסים מנוסים, שיחקו בלייב עם כפתורי הבקרה בניסיון לדחוס את כל 72 הערוצים לתוך ה-16 הסופיים. התוצאה הייתה חד-פעמית, בלתי ניתנת לשחזור וכשבחברת התקליטים ביקשו להגביר את השירה של ספרינגסטין בהקלטה הם קיבלו תשובה שזה בלתי אפשרי.
זו הייתה ההקלטה היחידה של המתופף המצוין ארנסט "בום" קרטר יחד עם ברוס ספרינגסטין והאחרונה של דיויד סנצ'יוס. שני המוזיקאים המצוינים הללו, שהגיעו מעולם האלתור והג'אז, לא היו יכולים להמשיך עם הכיוון החדש של ספרינגסטין, לפיו השירים נכתבים על פי מידה והעיבודים כתובים מראש עד התו האחרון בסקסופון.
התוצאה הסופית נשמעה בהחלט כמו מחווה להפקות של פיל ספקטור משנות ה-60. הכול נשמע דחוס וארוז היטב, ללא שום הפרדה בין הכלים. לא פלא, אם כך, שהמבקר הנודע גרייל מרקוס כתוב בביקורת שלו במגזין "רולינג סטון" כי ספרינגסטין חזר לצליל המונו, כשמו של מארז ההקלטות המפורסם של ספקטור.
חברה נוספת ולא רשמית בהרכב של ספרינגסטין הייתה צרויה להב, אשתו של לואי באותה תקופה, שבאמריקה נקראה סוקי להב, עקב הקושי שם להגות את שמה המקורי. צרויה נגנה בכינור בשירים Incident on 57th Street ו- Lost in the Flood בהופעות של הלהקה וגם השתתפה בקולות רקע בהקלטת האולפן של 4th of July Asbury Park (Sandy) באלבום השני של ספרינגסטין.
צרויה להב הספיקה להשתתף בנגינת כינור בשני שירים נוספים, עליהם עבד ספרינגסטין באותה תקופה – Thunder Road וגם Jungleland, כאשר התרומה שלה לשיר האחרון נשמרה גם בגרסתו הסופית של השיר
להב הספיקה להשתתף בנגינת כינור בשני שירים נוספים, עליהם עבד ספרינגסטין באותה תקופה – Thunder Road וגם Jungleland, כאשר התרומה שלה לשיר האחרון נשמרה גם בגרסתו הסופית של השיר.
גם לואי וגם צרויה הודו בדיעבד שנרקם רומן בין צרויה לברוס באותה תקופה. כותב הביוגרפיה קלינטון היילין אף טען בביוגרפיה שלו "E Street Shuffle", שהשיר She's the One נכתב על צרויה ויש הטוענים שהרומן הסודי היווה השראה גם לשיר Backstreets.
בסופו של דבר, מי שנולד לרוץ, או נולד לברוח במקרה הזה, היה לואי להב, שחזר במהרה עם אשתו דאז ארצה כדי להציל את חיי הנישואין שלהם.
ג'ון לנדאו נכנס לאירוע
השיר Born to Run הגיע כבר בנובמבר 1974 אל חלק מתחנות הרדיו בארה"ב בגלל החלטה שגויה של מייק אפל מבחינת התזמון, מאחר שהאלבום היה רחוק מלהיות גמור.
לספרינגסטין היה ביד שיר נהדר אחד והרבה רעיונות לשירים נוספים, אבל לא היה לו מושג איך מתקדמים מכאן. לואי וצרויה עזבו והוא נותר עם המנהל האישי שלו מייק אפל, שתמך בו מתחילת הדרך ונשא את שמו בגאון, אבל ספרינגסטין חיפש מישהו שיצעיד אותו ליעד הבא.
לספרינגסטין היה ביד שיר נהדר אחד והרבה רעיונות לשירים נוספים, אבל לא היה לו מושג איך מתקדמים מכאן. ספרינגסטין חיפש מישהו שיצעיד אותו ליעד הבא
ג'ון לנדאו היה מבקר מוזיקה שהתגורר בפרבר של בוסטון. ב-22 במאי הוא כתב בשבועון האלטרנטיבי המקומי The Real Paper את אחת השורות הכי מפורסמות בתולדות הרוקנרול, אחת כזאת שהפכה עם השנים כבר לקלישאה – "ראיתי את עתיק הרוקנרול ושמו הוא ברוס ספרינגסטין!" – בעקבות הופעה שראה ב-Harvard Square Theatre במאי 1974.
שלושה חודשים אחרי שהשיר הופץ בתחנות הרדיו, בפברואר 1975, הגיע לנדאו לאולפן ההקלטות וקנה את הערכתו של ספרינגסטין בעקבות הצעה שלו להעביר סולו סקסופון לסוף השיר Wings for Wheels, שהפך בהמשך ליצירת המופת Thunder Road.
אחת ההחלטות הראשונות של לנדאו הייתה להעביר את ההקלטות מאולפני 914 הצנועים לאולפני Record Plant המשוכללים בניו יורק. את מקומו של לואי להב תפס הטכנאי ג'ימי איובין, אז עם רקורד קצר יחסית, שכלל כבר עבודה כטכנאי משני על האלבוםWalls and Bridges של ג'ון לנון.
הפסנתר של רוי ביטאן
את מקומם של דיויד סנצ'יוס ו"בום" קרטר בנגינת הפסנתר והתופים תפסו בהתאמה רוי ביטאן ומקס ויינברג, שמעולם לא הצליח לשחזר את הסינקופות הג'אזיות שקרטר שתל בהקלטה המקורית של Born to Run, אבל התאים מאוד לגישה החדשה הממושמעת יותר, בלי יותר מדי אפקטים מוגזמים בנגינה, שהביא לנדאו ללהקה.
למרות שספרינגסטין רצה לחזור אל שורשי הרוקנרול של שנות ה-50 וראשית ה-60, הוא גם חיפש קונספט לאלבום ולא רצה שיכלול שמונה שירים ללא קשר ביניהם
למרות שספרינגסטין רצה לחזור אל שורשי הרוקנרול של שנות ה-50 וראשית ה-60, הוא גם חיפש קונספט לאלבום ולא רצה שיכלול שמונה שירים ללא קשר ביניהם ובכך היה קשוב יותר לרחשי התקופה שבה נוצר האלבום.
לנדאו עודד את ספרינגסטין לכתוב שירים סינמסקופיים – סיפורים רחבי יריעה עם גיבורים ולוקיישנים דרמטיים, שיש ביניהם קשר סיפורי, עם סיפור מרכזי על יום בחיי בחור ובחורה שיוצאים לדרך ב-Thunder Road ללא מטרה, רק כדי לברוח מהעולם המבאס שלהם, ונפגשים בסופו ליד הנהר ב-Jungleland.
את רוב השירים באלבום Born to Run כתב ספרינגסטין על פסנתר, וזה ניכר בלחנים הקלאסיים שמושכים לכיוון של מחזמר. הנגינה של ביטאן על הפסנתר באלבום הזה היא לעתים ממש קלאסית במהותה
את רוב השירים באלבום Born to Run כתב ספרינגסטין על פסנתר, וזה ניכר בלחנים הקלאסיים שמושכים לכיוון של מחזמר. הנגינה של ביטאן על הפסנתר באלבום הזה היא לעתים ממש קלאסית במהותה – שתי הידיים פורטות על הקלידים במקביל, במיוחד בקטעי הפתיחה בשיר הפוחח, Thunder Road ובשיר הסוגר, Jungleland, וזאת "כדי להחזיק את המאזין במתח", לדברי ספרינגסטין. הכיוון הזה מיקם את האלבום גם באזורים של הרוק המתקדם, שהיה מאוד פופולרי באותה תקופה.
בכל מהלך העבודה על האלבום היו לספרינגסטין פקפוקים. כל מה שהוא אהב ורצה, יכול היה להפוך לדבר שהכי הפריע לו: הבומבסטיות, האופראיות, המוזיקה הגדולה מהחיים. הוא חשב גם להוציא את כל השירים בהופעה חיה, כדי להסיר מהם את הטיפול האולפני המוגזם. ואפילו כשהמאסטר של האלבום היה מוכן, ספרינגסטין לא היה בטוח ואפילו זרק את המאסטר לבריכה במלון, לחרדתו של הטכנאי ג'ימי איובין.
בסופו של דבר, האלבום Born to Run, שחוגג השנה יובל שנים, יצא ב-25 באוגוסט 1975, אחרי שג'ון לנדאו הסביר לספרינגסטין שלאמנות יש תכונה מעניינת: מה שהופך אותה לגדולה וחשובה הוא גם חלק מהחולשה שלה. ממש כמו אצל בני אדם.
בסוף השנה, ספרינגסטין יצא לראשונה משערי המולדת להופעות באירופה. הנסיעה לאנגליה הייתה הגשמת חלום ילדות וספרינגסטין כבר היה כוכב גדול, עם תמונות שער בשני השבועונים החשובים בארה"ב – "טיים" ו"ניוזוויק" – והיה כבר חלק מיחסי הציבור המשומנים של חברת התקליטים, למגינת ליבו.
הוא רתח מזעם כאשר הופצו הכרזות "לונדון סוף סוף מוכנה לברוס ספרינגסטין" וטרח להוריד כל אחת מהן. "אני מעדיף שהמאזינים ישפטו", הוא כתב באוטוביוגרפיה שלו, שנקראת, איך לא, Born to Run.
הוא רתח מזעם כאשר הופצו הכרזות "לונדון סוף סוף מוכנה לברוס ספרינגסטין" וטרח להוריד כל אחת מהן. "אני מעדיף שהמאזינים ישפטו", הוא כתב באוטוביוגרפיה שלו, שנקראת, איך לא, Born to Run
מבחן ההופעה הראשונה מתוך שתיים באולם האמרסמית עבר בהצלחה. פיטר גבריאל, שהפך למעריץ הודות לאלבום Born to Run, נכח בהופעה ולאחריה טען שהייתה שנייה בטיבה רק להופעה של אוטיס רדינג שראה ב-1967. כמה שנים אחר הוא צירף את רוי ביטאן לצוות הנגנים באלבום השני שלו, שיצא ב-1978.
ספרינגסטין המבולבל מעוצמת הרגשות חשב שנים רבות שזה היה ערב מביך ולא העז להקשיב להקלטות הללו עד שנת 2004, כאשר החל לעבוד על המארז המיוחד לרגל 30 שנה לאלבום Born to Run.
הפלייליסט המלא של הופעת ספרינגסטין בהאמרסמית' בלונדון, 18 בנובמבר 1975
כששמע אותן סוף סוף הוא הבין, כמו כולנו, שזאת הייתה הופעה מדהימה, אולי אחת הגדולות בהיסטוריה של הרוקנרול, כמו עוד כמה הופעות בקריירה שלו, אבל זה היה הרגע המכונן שבו גם אנגליה הבינה שאין ולא תהיה חיית רוקנרול כמו ברוס ספרינגסטין.
אפילוג
האלבום והשיר Born to Run לא רק הצילו את הקריירה של ברוס ספרינגסטין, הם היוו גם נקודת פתיחה, שהובילה אותו לכל ההרפתקאות הנפלאות שנכונו לו בהמשך הדרך במסע לגילוי הקול הייחודי שלו.
האלבום והשיר Born to Run לא רק הצילו את הקריירה של ברוס ספרינגסטין, הם היוו גם נקודת פתיחה, שהובילה אותו לכל ההרפתקאות הנפלאות שנכונו לו בהמשך הדרך במסע לגילוי הקול הייחודי שלו
האלבום הפך לא רק לאחד האלבומים הכי חשובים של שנות ה-70, הוא גם ככל הנראה האלבום האחרון של תקופת "הרוק הקלאסי" שהשתרעה על פני עשר השנים שבין 1965 ל-1975, חודשים ספורים לפני שמהפיכת הפאנק ואחר כך הניו-וייב השתלטו על הזרם המרכזי.
גם במובן החברתי היתה לאלבום חשיבות עצומה. הוא שיקף את המאבק של מעמד הפועלים, שהיה בשפל המדרגה בשנות ה-70 באמריקה וסבל מקושי עצום, בגלל אבטלה גבוהה ויוקר מחייה גבוה.
הגשמת החלום האמריקאי, לדברי ספרינגסטין, כפי שהופיעו באנתולוגיה Bruce Springsteen Talking, "לא מתמצה בלהרוויח מיליארד דולר, אלא באפשרות לחיות ולזכות בכבוד בעולם הזה", והמאבק הזה עדיין רלוונטי גם לימינו.
השירים שבאלבום
Thunder Road
השיר שפותח את האלבום ואת היום הקיצי של זוג האוהבים, עם המפוחית החרישית של ברוס ספרינגסטין והפסנתר של רוי ביטאן.
השורה " So you're scared and you're thinking maybe we ain't that young anymore" הפתיעה בהתחשב בגילו הצעיר של ספרינגסטין, אבל התאימה לשנה שבה מלחמת וייטנאם הגיעה לסיומה סוף סוף והחיילים שחזרו כבר לא היו צעירים יותר.
Tenth Avenue Freeze-Out
השיר הפאנקי באלבום שאחראי ליצירת המיתולוגיה סביב הקמת האי-סטריט בנד עם סיפור הצטרפותו של נגן הסקסופון קלרנס קלמונס, שמתכתב עם צילום העטיפה המדהים של ספרינגסטין וקלמונס, במפגן שהוא שילוב של חברות ורוק אנד רול.
סטיב ואן זאנדט, חבר הילדות של ספרינגסטין, היה באולפן בזמן העבודה על השיר והוא זה שאחראי לעיבוד כלי הנשיפה, לאחר שספרינגסטין וביטאן נכשלו במשימה. בעקבות השיר הזה, ואן זאנדט הצטרף ללהקה ולסיבוב ההופעות שנערך מייד אחרי יציאת האלבום, מה שהוסיף עוד קצת למיתולוגיה של השיר.
Night
לשם שינוי, שיר פחות אפי או סינמסקופי. השיר הכי קצר באלבום וגם הכי מהיר. רוק אנד רול סוחף עם ריף מדליק וסקסופון שלא מרפה מתחילתו ועד סופו.
Backstreets
השיר שהזמין הכי הרבה ניחושים לגבי זהות הנאהבים. חלק מהמרים על צרויה להב, אחרים חושבים שמדובר בבת זוג אחרת של ספרינגסטין בשם דיאן לוזיטו או שאולי מדובר בכלל במפגש בין שני גברים.
האורגן של דני פדריסי לוקח את השיר למחוזות האפיים שבוב דילן בילה בהם באמצע שנות ה-60 עם אל קופר ושאר הנגנים הנהדרים שקיבץ אז סביבו. זאת הזעקה הכי מרשימה של ספרינגסטין באלבום ואפשר לומר שבשיר הזה הוא מצא את הקול הייחודי שלו.
Born to Run
השיר שדוחס לתוכו את כל ההיסטוריה של הרוק אנד רול האמריקאי בחמש דקות. ריף גיטרה מהמם, שירה גדולה מהחיים, מכבש של צלילים שמתרסק על המאזין ונסיעה מהירה בכבישים האינסופיים של אמריקה. שיר שהגדיר אמן, תקופה, תרבות. אחד מעמודי התווך של הרוק אנד רול.
She's the One
ברוס ספרינגסטין העריץ את הרולינג סטונס וככל הנראה שאב מהם את האהבה לקצב הייחודי של בו דידלי – אותו כינה הקצב של היקום. מאוחר יותר הוא טען שכתב את השיר כדי לשמוע את סולו הסקסופון שדמיין בראשו.
Meeting Across the River
הבלדה של האלבום, עם ריצ'רד דיוויס הגדול, שספרינגסטין העריץ הודות לנגינה שלו ב-Astral Weeks של ואן מוריסון, על הקונטרבס.
ספרינגסטין כתב את השיר תוך שעה ואולי זו הסיבה שלא החזיק ממנו יותר מדי. מייק אפל נדרש ליכולת השכנוע הידועה שלו, כדי להכניס את השיר לאלבום, ובצדק.
Jungleland
השיר שסוגר את האלבום וגם הכי ארוך בו. כמו שיר הנושא, גם העבודה עליו ארכה זמן רב והחלה בתקופה שלואי וצרויה להב עדיין עבדו על האלבום – ולראיה, הכינור של צרויה מהסשנים הראשונים הצליח להיכנס גם לאלבום.
ספרינגסטין הודה בעבר שהוא חייב רבות לפיט טאונשנד, מנהיג להקת "המי", הרבה מעבר ל"תנועת טחנת הרוח בנגינה על הגיטרה החשמלית. את התנועה הזאת אפשר ממש להרגיש בריפים הדרמטיים בשיר Jungleland.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו