1
הבקרים באינסברוק מתחלקים לשני סוגים: אלה שבהם שמיכת עננים נשפכת מראש ההר ומתייצבת בפס עבה לאורך המדרון שמתנשא מעל העיר; ואלה שבהם השמים תכולים, הראות מושלמת, והרי טירול נראים כמו גלויה. כך או כך, אינסברוק יפהפייה – לפעמים יפה מכדי להיות אמיתית.
"אנחנו חייבים לעלות על ההרים כדי לוודא שזה לא ציור", אמרה לי בתי בעוד רגע של התפעמות מהקיר המרהיב שנצפה מכל נקודה בעיר.
אינסברוק, בירת חבל טירול שבאוסטריה, המרוחקת 30 קילומטרים ממעבר ברנר המפורסם באלפים, נצרבה בתודעה העולמית כעיר שאירחה שתי אולימפיאדות חורף, האחרונה ב־1976. אף פעם לא התעניינתי במקצי סְללוּם במורדות מושלגים, אבל מקפצת הענק הילכה עליי קסם ומצאתי את עצמי שוב ושוב עוקב במתח אחרי הקופצים האמיצים שניסו לנחות בשלום על המדרון הלבן.
הדבר הראשון שראיתי כשיצאתי מהתחנה היה הרכס. השחור־לבן מהטלוויזיה התחלף בירוק עמוק עם כתמים צחורים בפסגות
כשבהיתי בילדותי בפעלולי הסקי ששודרו בערוץ הראשון בשחור־לבן, לא דמיינתי שאי־פעם אגיע לאינסבורק. אבל השבוע זה קרה. 94 דקות אחרי שעליתי על הרכבת במינכן, ירדתי ממנה בתחנת הרכבת שבמרכז אינסברוק. הדבר הראשון שראיתי כשיצאתי מהתחנה היה הרכס. השחור־לבן מהטלוויזיה התחלף בירוק עמוק עם כתמים צחורים בפסגות.
כ־130 אלף תושבים יש באינסברוק, ששוכנת בעמק בין שתי שרשרות הרים ונחצית על ידי נהר האין (אינסברוק = גשר האין).
מרכז העיר והעיר העתיקה הם מתחם קומפקטי, מתוק להפליא, עם כל הארסנל האירופי המוכר – מדרחוב, סמטאות, בתי קפה (חלב שיבולת שועל שולט כאן), מסעדות (אהבתי את "Jaipur" ההודית ואת "My indigo" שמציעה קערות להרכבה, בשתיהן יש גם שפע צמחוני וטבעוני) וקניון "Kaufhause" ליום גשום.
אני משער שבעונת הסקי עמוס כאן, אבל בישורת האחרונה של האביב – גם כאן זו עונת מעבר שנעה בין ימים מעוננים ומטפטפים לשרב קל – יש די מעט תיירים, רובם מתוצרת פנים (אוסטריה וגרמניה). מניין הישראלים שנצפו במשך חמישה ימים בעיר: אפס.
עם כל הכבוד לעיר ולנהר, ויש שפע כבוד, הנכס העיקרי שיש לאינסברוק להציע הם ההרים שעוטפים אותה, עם דגש על רכס נורדטקה האימתני.
עם כל הכבוד לעיר ולנהר, ויש שפע כבוד, הנכס העיקרי שיש לאינסברוק להציע הם ההרים שעוטפים אותה, עם דגש על רכס נורדטקה
למרבה השמחה, האוסטרים דאגו שיהיה מאוד קל ונגיש לטפס אל ההרים: מתחנת ה־Funicular שממוקמת בלב העיר – ועוצבה על ידי האדריכלית העיראקית־בריטית הנודעת זהא חדיד – יוצאת קרונית שמטפסת על המסילה לגובה של כ־300 מטר על צלע ההר, משם יוצא רכבל אל הפסגה.
הרכבל עוצר בשלוש תחנות, שמכל אחת מהן מסתעפים שלל מסלולי טיול מסומנים באורכים וברמות קושי שונות. ובכל אחת מהן אפשר לשתות קפה מול הנוף המסחרר.
עלינו ישר אל התחנה האחרונה – טופ אינסברוק, שממנה ממשיכים בטיפוס רגלי של כמה דקות אל פסגת הפלקאר. הפסגה משובצת שלוגיות שעדיין סירבו להיכנע לקיץ המתקרב וגם מכאן יוצאים מסלולי הייקינג מפתים.
התצפית אל העיר והעמק מושלמת, אבל לטעמי מסעיר יותר המבט אל ההרים והמצוקים הסמוכים שצבועים במנעד אינסופי של גווני סגלגל, כסף, אפור, חום וכל מה שביניהם.
העובדה ששלולית הלחץ והחנק המוכרת בשם ישראל והשלווה הקרירה והצלולה של פסגת אינסברוק מתקיימות באותו יקום היא בגדר הבלתי נתפס. לראשונה מזה זמן, פשוט נשמתי
מעבר ליופי שהעין מתקשה לעכל (או כהגדרת הדור הצעיר: "נסתמה לי הגלריה"), כל כך רגוע כאן. העובדה ששלולית הלחץ והחנק המוכרת בשם ישראל והשלווה הקרירה והצלולה של פסגת אינסברוק מתקיימות באותו יקום היא בגדר הבלתי נתפס. לראשונה מזה זמן, פשוט נשמתי.
2
כשאני רואה כתם ירוק על המפה אני ניגש לבדוק אותו, אבל לא היו לי יותר מדי ציפיות מהפארק העירוני של אינסברוק. מה כבר יכול להיות מסעיר בפארק עירוני?
הפארק, שממוקם כמו כל דבר כאן במרחק נגיעה ממרכז העיר, הוא הכול חוץ ממסעיר. קשה להאמין כמה שלווה יכול להשרות גן – זה יותר גן מפארק – שנמצא בלב אזור אורבני. זה קורה בזכות מגוון אדיר של עצים, חלקם מתנשאים לגובה עשרות מטרים, ואלף גרסאות של ירוק.
מישהו כאן יודע לעבוד עם עצים. ניכר שטוב להם. יש כאלה ששיגרו שלוחות רוחביות על הקרקע שיוצרות נוף שונה ומרתק. עץ קשיש נעקר על שורשיו – אולי בסופה חורפית – ונשכב על הצד, והשאירו אותו במרכז הגן כדי לאפשר לנו הצצה לעולם השורשים המסועף שמתרחש מתחת לאדמה. יש גם מתחם קטן של סלעים עטופים בצמחייה אופיינית. כל כך הרבה טבע בכל כך מעט שטח.
לרגע חששתי שהמשמעת המרכז־אירופית תהיה כרוכה באיסור לעלות על הדשא, שמחתי להתבדות: הכר המרכזי אירח עשרות אנשים שהתפרקדו בשלווה מוחלטת
לרגע חששתי שהמשמעת המרכז־אירופית תהיה כרוכה באיסור לעלות על הדשא, שמחתי להתבדות: הכר המרכזי אירח עשרות אנשים שהתפרקדו בשלווה מוחלטת. כמה נשים עשו יוגה. מבריכה קטנה עם צמחי מים נשמע פכפוך. הרמוניה מושלמת זה כאן.
הרגשתי כמו מישהו שנכנס לגלריה אפרורית ונתקל ביצירת מופת קטנה ומפתיעה, וכיאה לסיטואציה התמכרתי לבהייה וסירבתי לצאת.
3
חבל שבמסעותיה המסועפים בעולם מירי רגב פסחה על אינסברוק. כשצועדים בציר התנועה הראשי של העיר מבחינים במשהו מוזר: אין מכוניות. חתך הכביש מתחלק בין נתיבי אופניים ונתיבי טראם/אוטובוסים לשני הכיוונים; ומדרכות רחבות לטובת הולכי הרגל. מכוניות פרטיות – מחוץ לתמונה.
בכל הכבישים הראשיים יש כמובן שבילי אופניים, ובאחד הצמתים המרכזיים ליד הנהר יש מחלף ייעודי לאופניים – הם רוכבים מתחת למפלס הכביש באופן שיעורר את קנאתו של כל רוכב ישראלי.
במרכז הקונגרסים – חלק ממקבץ של מבני תרבות – התקיים פסטיבל מוזיקה גדול. אלפי אורחים, ולא נצפו פקקים. מאות אופניים קשורים בחוץ, כל השאר הגיעו כנראה בתחבורה ציבורית. איפה זה ואיפה הפקקים המזעזעים שסותמים את מרכז תל אביב בכל פעם שיש הופעה בהיכל התרבות.
במלון נתנו לנו כרטיס עם הטבות: נסיעה חינם באוטובוסים, השכרה חינם של האופניים העירוניים, הנחה ברכבל. בקיצור, עושים הכול כדי שגם התיירים ישתמשו בתחבורה ציבורית
איך זה עובד בלי מכוניות? מתברר שמצוין. כל כך קל להגיע ממקום למקום בעיר בתחבורה ציבורית, וכל כך קל להגיע אל אינסברוק וממנה ברכבת. יוצאות מכאן מסילות לוונציה (העיר נמצאת במרחק 40 קילומטרים מגבול איטליה), למינכן, לווינה, לזלצבורג, לברנו, לאיפה לא.
מומלץ להוריד את האפליקציה של הרכבת האזורית – OBB – שמעניקה שיעור בממשק ידידותי ונוח למשתמשים. כדי לחזור לשדה התעופה במינכן בשעת בוקר מוקדמת נזקקתי לשלוש רכבות. תוך כדי נסיעה קיבלתי עדכון באפליקציה באיזה רציף ממתינה לי הרכבת הבאה בשביל שלא אצטרך לבזבז זמן על חיפושים בתחנה.
במלון נתנו לנו כרטיס עם הטבות: נסיעה חינם באוטובוסים, השכרה חינם של האופניים העירוניים, הנחה ברכבל. בקיצור, עושים הכול כדי שגם התיירים ישתמשו בתחבורה ציבורית.
נקודה לתשומת לב: מחירי הרכבת גמישים. כמו טיסות, ככל שמתקרבים למועד הנסיעה הם מתייקרים. הכרטיס ממינכן לאינסברוק, אותו רכשתי ברגע האחרון אחרי שנחתי מהטיסה, עלה לי ביוקר – 70 אירו. את הכרטיס חזור הזמנתי יומיים לפני הנסיעה, ושילמתי שליש מחיר – 25 אירו. משתלם מאוד לתכנן מראש.
חבל שבמסעותיה המסועפים בעולם מירי רגב פסחה על אינסברוק. כשצועדים בציר התנועה הראשי מבחינים במשהו מוזר: אין מכוניות
4
האוסטרים בכלל, ובאינסברוק בפרט, מאוד גאים במים שלהם, שמגיעים מהפשרת שלגים ואגמים באזור. ליד אחד הגשרים שחוצים את הנהר נתקלנו על המדרכה במתקן מים. האינסטינקט הישראלי גרם לנו לתהות אם הם ראויים לשתייה. לא רק שהם היו ראויים – אלה היו אולי "מי הברז" הטעימים ביותר שיצא לי לשתות. מתוקים וצלולים וקרירים. שלפנו את הבקבוקים ומילאנו.
גם במלון המים היו טובים, ובחדר הכושר הקטן תלוי שלט תחת הכותרת "מים אוסטריים": "מי ברז אוסטריים הם מי שתייה בריאים, צלולים כבדולח ונעדרי ריחות לוואי. הם מי שתייה שמיועדים לשימוש של בני האדם. מי שתייה הם המזון החיוני ביותר שאין לו שום תחליף. מים אוסטריים – אין דבר יותר טוב מזה!"
לא זכור לי שנתקלתי במדינה שמשווקת בכזו התלהבות את מי הברז שלה. סוף־סוף קצת תחרות לשטיפת המוח של חברות המשקאות. המים בישראל אומנם לא טעימים כמו באוסטריה, אבל בהחלט ראויים לשתייה וגם כאן אין סיבה לבזבז המון כסף ופלסטיק על קניית משקאות בבקבוקים. כדאי שהממשלה תתחיל לומר את זה בקול ברור.
5
שלוש תמונות לסיום:
(1) בדוכן החמוד הזה, שממוקם בכיכר מרכזית ליד הנהר, מכרו גזוז בכוסות מפלסטיק קשיח. משלמים ארבעה אירו, וכשמחזירים את הכוס מקבלים בחזרה את הערבון – שני אירו. אף כוס לא הושארה בשטח, אף כוס לא נזרקה לפח. כולן הגיעו אל הדוכן לשימוש חוזר.
(2) אומנם בשולי העיר, אבל עדיין באזור עירוני בין בתים וכבישים, מראה מפתיע: חלקה חקלאית. וגם מקבץ כוורות.
(3) בחנות של מגדנים אוריינטליים (בקלאוות ושות') מצאתי חבילת תמרים. מאיפה כבר יכול להגיע מג'הול לאירופה? באותיות הקטנות על גב האריזה נכתב: "Palestinian product". אבל מאיפה בפלסטינה – יריחו או בית שאן? לך תדע. התמרים, אגב, מצוינים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו