טבח השבעה באוקטובר שיתק את הוויכוח האידאולוגי על עתיד יחסינו עם הפלסטינים, ופינה את הזירה כמעט לחלוטין לפולמוס "כן ביבי, לא ביבי". מחנה השלום הישראלי הצטמק, וחזון ההסדר עם הפלסטינים נתפס בעיני רבים כמכשלה אלקטורלית וכעדות לתמימות מדינית.

המלחמה עם איראן דחקה עוד יותר את הסוגיה מסדר היום. על רקע זה, ספרם החדש של עדי שוורץ ועינת וילף, "שיבה באוקטובר", הוא קריאת חובה מאתגרת עבור מי שטרם נואש מן הפיוס בין שני העמים. זו קריאת חובה, דווקא משום שהשניים צמחו בערוגות השמאל, האמינו בפתרון שתי המדינות, אך עתה מסבירים ברהיטות שטעו בהבנת מהותו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

המלחמה עם איראן דחקה עוד יותר את סוגיית ההסדר עם הפלסטינים, שנדחקה מאז ה-7/10 מסדר היום. על רקע זה, הספר "שיבה באוקטובר", הוא קריאת חובה מאתגרת למי שטרם נואש מהפיוס בין שני העמים

מחקרם של וילף ושוורץ מוליכם לאבחנות קשות: תפיסת הסכסוך בקרב הפלסטינים מעולם לא השתנתה – שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינה משלו על שום חלק מן הארץ. הסכסוך איננו על גבולות אלא על עצם קיומה של מדינה יהודית ריבונית בתחומי ארץ ישראל. הזהות הפלסטינית בנויה כולה על חזון הרס הריבונות היהודית. את הדרישה לשיבה המונית של פליטים לא ניתן ליישב עם זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר היא מימוש חלומם של הפלסטינים כולם.

אז מה עושים?

עטיפת הספר "שיבה באוקטובר"

תשובתם של וילף ושוורץ חד משמעית:

"השלום מחייב שינוי עומק אצל הפלסטינים, משלילת הציונות לקבלתה…התודעה הפלסטינית הנוכחית צריכה למות כדי שבני אדם, יהודים וערבים, יוכלו סוף־סוף לחיות".

הכותבים קובעים אפוא, שסיום הסכסוך מחייב שינוי אידיאולוגי בצד הפלסטיני. לשם כך, מוצעת תכנית פעולה שעיקריה:

• מיטוט הטיעון שלפיו המשפט הבינלאומי מקנה לפלסטינים זכות שיבה לישראל.
• הנחלת הטענה שהפלסטינים אינם זכאים למעמד של פליטים.
• חשיפת שלילת הפלסטינים את זכותם של היהודים למדינה כלשהי.
• העמקת ההכרה בקשר ההיסטורי של עם ישראל לארצו.
• פירוק אונר"א הוא כלי מרכזי במאבק המוצע, משום שהארגון מתדלק את האידיאולוגיה הפלסטינית שמנציחה את הסכסוך.

מחקרם של וילף ושוורץ מוליכם לאבחנות קשות: תפיסת הסכסוך בקרב הפלסטינים מעולם לא השתנתה – שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינה משלו על שום חלק מן הארץ

הכותבים מציגים את הצעתם לשינוי התודעה הפלסטינית כתחליף לאסטרטגיות הכושלות של "ניהול הסכסוך". דעתי שלי היא שהכותבים מתעלמים ממרכיבים קריטיים בדינמיקה של שינוי אידיאולוגי, ולכן אין די בדרך המוצעת על ידם. גישתם תתגלה כעוד גרסה של "ניהול הסכסוך" שתעניק, כחברותיה, זמן בלתי מוגבל לחסידי הסיפוח הישראלים לקבוע עובדות בשטח, שיטרפדו את הסיכוי להסדר עתידי.

לא קבילה בעיני גם קביעתם כי לישראל אין שום חלק בהימשכות הסכסוך. השניים טוענים:

"המלחמה בת מאה השנים שנכפתה עלינו על ידי הפלסטינים בפרט והערבים בכלל, אינה נובעת ממעשה זה או אחר שעשינו. לא מההתנחלויות, לא מהכיבוש, ולא מהפרת זכויות. המלחמה שנכפתה עלינו היא בגלל עצם קיומנו כאן כעם ריבוני. לכן השלום אינו תלוי בנו, כי אם בהפסקת מצב המלחמה על ידי הצד הערבי".

וכי מדוע שפלסטיני כלשהו יקבל את זכות היהודים להגדרה עצמית בארץ ישראל אם מפעל ההתנחלות תובע את כולה ליהודים?

מחקריו של פרופ' מרטין זליגר ז"ל, שעסק בדינמיקה של שינוי אידיאולוגי, רלוונטיים לכל מי ששואפים לשינוי תודעתי בצד הפלסטיני. הלה הסביר כי בלב המבנה האידיאולוגי מצויים עקרונות היסוד, שאמורים להנחות את ההתנהלות השוטפת. אלא שהמציאות המשתנה מזמנת לעיתים אילוצים המחייבים להפר את הציוויים הנגזרים מעקרונות הליבה. הנטייה האנושית להפחית דיסוננס קיימת גם בחיים הפוליטיים. כאשר פוליטיקאי נתקל בעולמו האופרטיבי באילוצים שעשויים להובילו להכרעות, העומדות בסתירה לעקרונות היסוד שלו, הוא ייטה לדחות החלטות, לנהוג בעמימות וכאשר החליט, ייטה להכחיש שפעל בסתירה לעקרונות היסוד.

המציאות המשתנה מאתגרת את התפיסות שבלב המבנה האידיאולוגי, יוצרת מתח מתמשך ומהווה מנוע לשינוי. רישומו הראשוני של השינוי הוא במעטפת החיצונית – הפרקטית, ורק בהמשך, השינוי יבוא לביטוי גם בלבה המוצהר של האידיאולוגיה.

לא קבילה בעיני גם קביעתם כי לישראל אין שום חלק בהימשכות הסכסוך. וכי מדוע שפלסטיני כלשהו יקבל את זכות היהודים להגדרה עצמית בארץ ישראל אם מפעל ההתנחלות תובע את כולה ליהודים?

תפניות אידיאולוגיות מהותיות, שהתחוללו במהלך השנים בעולם הערבי, התפתחו על פי דינמיקה דומה. הן התרחשו בעקבות תהליך איטי שחלחל מן המעטפת אל הליבה. המעטפת שבה ופגשה את קיר הברזל הישראלי שלא ניתן למוטטו.

היחס כלפי ישראל השתנה תחילה ברובד המעשי, ההכרה האידיאולוגית העקרונית הבשילה מאוחר יותר. די אם נזכיר שתי דוגמאות (שאינן מופיעות בספר):

• האחת – יוזמת השלום הערבית (2002), שמהווה סיבוב פרסה אידיאולוגי בהשוואה לשלושת הלאווים של חרטום (1967).
• השנייה – הסכם יוזמת ג'נבה (2003) הישראלי-פלסטיני, שאמנם נעשה על ידי נציגים לא רשמיים, אך חשיבותו בעצם פריצת הדרך הרעיונית.

בהסכם ז'נבה מוכרת "זכותו של העם היהודי למדינה", וגם מפורטת נוסחה מוסכמת לפתרון סוגיית הפליטים, מבלי שישראל תוצף בפלסטינים ותוך הכרזה על סוף כל התביעות בנושא.

הכרה זו באה לביטוי בולט בסדרת שיחות שקיים הנשיא שמעון פרס עם אבו מאזן בהן השתתפתי (2011). שיחות אלה התקיימו בתיאום עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, אך לקראת הבשלתן, הוא נסוג והביא לקטיעת המהלך.

מתן ביטוי רשמי לשינוי בליבה האידיאולוגית הוא אבן דרך משמעותית, אך אין בכך די. רבים יוסיפו להתרפק על חלומות העבר וחלקם עשויים להיאבק, לעיתים תוך שימוש באלימות, כדי להשיב את תוקפן של האידיאות המקוריות. לכן, יש להפעיל מגוון רחב של מהלכי מדיניות שיוסיפו "לתקוף" את המעטפת האופרטיבית של המבנה האידיאולוגי ויערערו בהדרגה את התפיסות העוינות הרוחשות, לא רק בקרב המנהיגות והמוסדות הרשמיים, אלא גם עמוק בלבבם של פלסטינים בשר ודם.

בהסכם יוזמת ז'נבה הישראלי-פלסטיני מוכרת "זכותו של העם היהודי למדינה", ומפורטת נוסחה מוסכמת לפתרון סוגיית הפליטים, מבלי שישראל תוצף בפלסטינים ותוך הכרזה על סוף כל התביעות בנושא

באסטרטגיה המכוונת לשינוי תודעתי אצל האויב, המסר האופרטיבי: "ישראל חזקה ולא ניתן להכניעה" הוא תנאי הכרחי, אך לא תנאי מספיק. יש להוסיף שלל מהלכים כלכליים, חברתיים ומדיניים, היוצרים אינטרס פלסטיני יציב להתמיד בשיתוף פעולה ולהימנע מאלימות.

מהלכים אלה כוללים מתווה אמין המוביל להסכם קבע, הימנעות מצעדים המחבלים בהגעה לפתרון (למשל: הרחבת התנחלויות בשטח שאמור להיות בריבונות פלסטינית), סיוע מתמשך לפיתוח כלכלי, שיפור איכות השירותים הניתנים לציבור הפלסטיני, ועוד "עוגנים" רבים נוספים שמסייעים לשכנע כי דרך הפשרה והשלום משתלמת וכי עדיף שלא להתנתק ממנה.

ה"ארגון לשחרור פלסטין" לא ישנה את שמו, סמלו יוסיף להציג את ארץ ישראל כולה תחת ריבונות פלסטינית, אנשי ימין בישראל יוסיפו לזמזם את "שתי גדות לירדן", וסמלה של תנועת בית"ר ימשיך לבטא את החלום שנגוז. אבל החיים יובילו לאיטם למקום אחר, ובעתיד רחוק יותר, אם נתמיד במסע קשה זה, גם עקרונות הליבה האידיאולוגיים ילכו וישתנו. לא רק בניירות הרשמיים אלא גם בלבבותיהם של אנשים.

חשיבות ספרם של וילף ושוורץ חורג ממשימתם לנפץ את אשליות השמאל לגבי התודעה הפלסטינית. תהליך "ההתפכחות" המרתק שמשתקף בספר מוליך אל הדילמה הקריטית בה מצוי מחנה השלום הישראלי עכשיו. הניתוח שמציעים הכותבים יכול לתמוך בשתי מסקנות מנוגדות:

• האחת – יש להטמיע את הלקחים שנלמדו כדי לתקן את המסלול המוביל להסדר המבוסס על חלוקת הארץ.
• השנייה – יש לנטוש את רעיון חלוקת הארץ.

שורה אחת בספר מגלה שבסוגיה זו אין תמימות דעים בין הכותבים. נאמר שעינת סבורה "שישראל צריכה לבקש שלום ולרדוף אותו בכל עת", בעוד שעדי סבור "שלעת הזאת, יש להתרכז  בהבטחת קיומנו".

באסטרטגיה המכוונת לשינוי תודעתי אצל האויב, המסר: "ישראל חזקה ולא ניתן להכניעה" הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק. יש להוסיף מהלכים כלכליים, חברתיים ומדיניים, היוצרים אינטרס פלסטיני להתמיד בשת"פ

אמירתה של עינת מחייבת שספרה הבא ייכתב בנפרד מעמיתה. מסקרן לשמוע ממנה כיצד על ישראל "לרדוף את השלום בכל עת"? האם די במלחמה רעיונית קשוחה, או שמא נחוצה גם הצגת אופק מדיני אמין, שיעצים את אותם פלסטינים הנכונים לקבל את זכותו של העם היהודי למדינה עצמאית משלו, לצדם.

אבי גיל הוא מנכ"ל משרד החוץ לשעבר. ספרו החדש "תקוות הלווייתן - סיפור של דיפ סטייט", ניתן להורדה באתר "עברית".