מוטי קירשנבאום שונא את התואר, אבל הוא הדבר הקרוב ביותר שיש לנו לקדוש תקשורתי. הוא קדוש תקשורתי מכיוון שאחרי כ־120 כתבות ל"יומן", קריירה של 25 שנה שהחלה עם הקמת הטלוויזיה ב־1968 ונמשכת עד היום, טרם הצליח להקים לעצמו אויבים ושונאים אמיתיים.

יכול להיות שיש אנשים בחטיבת החדשות של רוממה שאינם אוהבים את מעמדו הנישא מעם של קירשנבאום. הוא בוחר לעצמו נושאים בדייקנות; הוא בא והולך כפי שמתחשק לו, כפוף ליצר "להכין משהו ליום שישי".

כאשר אני מנסה להכניס את המילה קדוש לשיחה, בניסיון להסביר למה אני מתכוון כשאני אומר שהוא אזרח מעל כל חשד, קירשנבאום מתכווץ בכעס, פניו מתכרכמות והוא מנפנף בידו כמו מי שמגרש יתוש טורדני

כאשר אני מנסה להכניס את המילה קדוש לשיחה, בניסיון להסביר למה אני מתכוון כשאני אומר שהוא אזרח מעל כל חשד, קירשנבאום מתכווץ בכעס, פניו מתכרכמות והוא מנפנף בידו כמו מי שמגרש יתוש טורדני.

"אין לי סבלנות לקשקוש הזה", הוא אומר באחד הקולות המוכרים ביותר בישראל "אני לא אוהב את הדיבורים המטומטמים האלה על קדוש, מה קדוש? אני לא יודע מה זה קדוש ואני לא אוהב את זה".

מוטי קירשנבאום (צילום: משה שי/פלאש90)

קדוש זה מי שאף אחד כבר לא יכול לגעת בו, אני אומר לו, מישהו ללא שונאים, שמחזיקים ממנו כמומחה לתקשורת, שמזמינים אותו לתוכניות אירוח, לסימפוזיונים, לרדיו.

"עוד פעם התזה השקרית הזו שאני מופיע בכל התוכניות? לא נמאס לך? אז הייתי פעמיים אצל דן שילון, אז מה? אם הייתי אומר לך כמה פעמים אני אומר לא בשבוע על כל תשובה חיובית, לא היית מאמין לי".

"עוד פעם התזה השקרית הזו שאני מופיע בכל התוכניות? לא נמאס לך? אז הייתי פעמיים אצל דן שילון, אז מה? אם הייתי אומר לך כמה פעמים אני אומר לא בשבוע על כל תשובה חיובית, לא היית מאמין לי"

כמה? אני שואל.
"פעמיים ביום", אומר קירשנבאום.

אולי נתפשר על נייס גאי, אני מציע.
"הצחקת אותי", אומר קירשנבאום, "אני לא סובל את הגישה הפשטנית הזאת: או נייס גאי או חרא? אין אמצע?".

בניין רשות השידור, 1980 (צילום: חנניה הרמן/לע"מ)

בבניין הטלוויזיה שבו כולם שונאים את כולם וכולם מקנאים בכולם, קירשנבאום פטור מסכינאות מסדרונות. הוא גמלאי של רשות השידור, כלומר איננו שכיר, כלומר אינו סר למרותו של איש. מצד שני, ועל כך מעידים עורכיו ב"יומן", הם תמיד יכולים לבקש ממנו שיביא משהו לירי-פואטי עם ניחוח ארץ-ישראלי לכתבה השלישית ב"יומן", לפני כתבת הסיום הקלילה מחו"ל. וקירשנבאום יביא.

לכן חובה עליו לחיות ולהתמודד עם התואר שהוא מנסה להסיר מעצמו בכוח. לקדושתו התקשורתית יש היבטים רבים, והבולט בהם הוא העובדה כי למרות נטיותיו השמאלניות, למרות שנים ארוכות של התעללות ממלכתית בימין, למרות שהוא המועמד המועדף של שולמית אלוני למשרת מנכ"ל רשות השידור, קירשנבאום הוא הקונצנזוס.

בבניין הטלוויזיה שבו כולם שונאים את כולם וכולם מקנאים בכולם, קירשנבאום הגמלאי פטור מסכינאות מסדרונות. לכן חובה עליו לחיות ולהתמודד עם תואר הקדוש שהוא מנסה להסיר מעצמו בכוח

אני לא טוען שקירשנבאום קם בבוקר בביתו במכמורת ומרכיב על ראשו הילת קדושה. אבל הוא לא עושה שום דבר להסרתה. יש לו מוכנות, מקוממת ומרגיזה לעתים, להופיע בתוכניות אירוח בטלוויזיה, בראיונות ברדיו ובעיתונות, על תקן של מומחה לתקשורת, עם ישראל ויחסי הגומלין ביניהם.

הוא אכן אחד מאנשי התקשורת המנוסים והמקצועיים ביותר, אבל לפעמים נדמה שהוא תופס את עצמו כמולטי־סיסטם – מונח שאול מעולם הטלוויזיה, שפירושו ריבוי שיטות שידור שונות – ולא כמקצוען של מדיום אחד.

מוטי קירשנבאום בביתו, 2015, חצי שנה לפני שהלך לעולמו (צילום: איליה מלניקוב, באדיבות "טיים אאוט")

עובדה שהוא לא גירש מעל פניו את אנשי הסינמטק שבאו להציע לו ערב הצדעה לפועלו הטלוויזיוני. עובדה שערב כזה יתקיים בתחילת חודש פברואר בסינמטק ירושלים, ובתאריך קרוב גם בסינמטק תל אביב. קירשנבאום היה יכול לשחק את הצנוע הידוע ולומר: מה פתאום, השתגעתם, אני רק באמצע הדרך, אבל עובדה שהוא ישב וערך מבחר מייצג של מיטב כתבותיו ל"יומן" וענה בחיוב להצדעה.

הוא לא ידע כי יקראו לערב "מסך אישי" וכי המנחה יהיה גדול הפרובוקטורים הטלוויזיוניים, ירון לונדון, ולצידו בפאנל קדוש תקשורתי נוסף, נחום ברנע מ"ידיעות אחרונות". אבל עובדה שקירשנבאום חשב שזה רעיון טוב להקרין חמש שעות תמימות של כתבותיו, עם הפסקה ודיון קצר בנושא "כתבות סובייקטיביות".

ביקשתי קצת להרגיזו בעניין הפאנל שנאסף לכבודו. שילוש מקודש כזה לא נראה על בימותינו, אמרתי, והוא השיב: "מי זה קדוש בעיניך, ירון לונדון שכולם אוהבים לשנוא? אני לא אוהב את ההתכתשויות הפנימיות האלה"

ביקשתי קצת להרגיז אותו בעניין הפאנל המכובד שנאסף לכבודו בירושלים. שילוש מקודש כזה לא נראה על בימותינו, אמרתי. "מי זה קדוש בעיניך, ירון לונדון שכולם אוהבים לשנוא?". לברנע, אני עונה, יש עודפי קדושה עליך ועל לונדון גם יחד. "אני לא אוהב את ההתכתשויות הפנימיות האלה, אני לא מבין את הטינה ההדדית הזו," אומר קירשנבאום, ואני מאמין לו.

צפיתי בכל הכתבות המיועדות להקרנה בסינמטקים, וגם אם אני חושב שקירשנבאום משלם מחיר כבד על קדושתו התקשורתית, אני מודה כי הוא הדבר הקרוב ביותר שיש לנו למתעד אמיתי, מתמיד ומוכשר של הוויית החיים הישראלית מאז פרץ כאן המדיום הטלוויזיוני.

לא מפחיד אותך שאתה הקונצנזוס?
"זה תמיד הפחיד אותי. אני כבר דומה יותר לארצ'י באנקר מאשר לצ'ה גווארה. גם מבחינת הגיל, גם מבחינת הדרך הארוכה וגם מבחינת העייפות. אני מסכים כי במדינה כמו ישראל להיות קונצנזוס זה משהו לקוי וגרוע שמעיד על שיבוש, אבל אני חושב שאתה מגזים בעניין הזה".

זה שילוב שאופייני רק לך: תווית של שמאלן עם מוניטין של קונצנזוס.
"מהר מאוד הגעתי למסקנה שלא מעניין אותי לתעד את המציאות באופן אובייקטיבי. אני רוצה להראות את הדברים דרך הפריזמה שלי ולהצהיר מראש שזה סובייקטיבי. הסובייקט שלי איננו שמאלני, זה שטויות. בכל מה שקשור לאינתיפאדה ולפלסטינים ולסכסוך הערבי־יהודי, זה כן סובייקטיבי, אבל לא מדובר בשמאלנות פוליטית".

"אני מסכים כי במדינה כמו ישראל להיות קונצנזוס זה משהו לקוי וגרוע שמעיד על שיבוש, אבל אני חושב שאתה מגזים בעניין הזה. אני רוצה להראות דרך הפריזמה שלי ולהצהיר מראש שזה סובייקטיבי"

לגיטימי בעיניך שבמחלקת החדשות יעבדו אנשים שהשקפת עולמם באה לידי ביטוי בכתבות שלהם?
"אני לא מאמין באנשים שאין להם השקפת עולם. יש בטלוויזיה לא מעט חומרים לאומיים ולאומניים שמרתיחים את דמי".

גם כאשר אתה מכין כתבה על נשרים ברמת הגולן, מחפש הצופה את האלגוריה ומוצא פירושים פוליטיים, עופות דורסים – כיבוש.
"ראית כתבה אחת על נשרים, שבה הכנסתי את הצוות שלי ששירת בשטחים במילואים ובורח אל השלווה של הציפורים, אבל ההשוואה של עוף דורס לעם דורס, זה קשקוש".

* * *

הוא בן 53, נתון ביולוגי שמכתיב לו ריבוי תחומים וצורך נואש להתנסות. הוא חתן פרס ישראל ליצירה מקורית בטלוויזיה, בעיקר "ניקוי ראש", בשנת 1976. יש לו משרד הפקות עצמאי עם מחויבות מיוחדת, אך לא בלעדית, למפעל "ישקר" ולסטף ורטהיימר; הוא כתב וביים בתיאטרון ולאחרונה הוא שוקל לחזור לשם.

לפני כשנה הצטרף לעמודי ה"פתחלנד" של מוסף השבת של "ידיעות", בעידוד ידידו עמוס קינן, שם הוא כותב טור אישי־פוליטי שבו הוא מביע דעות נחרצות יותר מאלה שהוא מוכן או יכול להביע בטלוויזיה. יש לו משרד נוח בתל אביב, אאודי 100 עם פלאפון ונהג, בגלל הנסיעות הארוכות. הוא נהנתן במובן המאופק של המילה, והוא מרבה לנסוע לחו"ל.

"אין לי זמן להיכנס לפרויקטים ארוכים. לכן כתבה ל'יומן' היא ז'אנר שנורא מתאים לי. אני מצלצל לעורך ואומר: יש לי ארבעה ימים פנויים. אני אוהב את השטחיות. זה לא מחייב תחקיר, ללכת לבדוק את הנושא ולחטט בו"

כל אלה היו אמורים להרחיק אותו מהטלוויזיה הכללית ומכל מה שהיא מייצגת, אבל קירשנבאום יודע כי כסף לחוד ונשמה לחוד. על האקווריום של המדינה הוא לא מוכן לוותר, למרות שלאחרונה הוא הוריד פרופיל. מאבקי הכוח והפוליטיקה של רוממה אינם מעסיקים אותו, אבל למרות הריחוק המחושב הזה, כאשר הועבר ה"יומן" מערב שבת ובירושלים התקיימה אספת עובדים שלא רבים מאנשי הטלוויזיה השתתפו בה, קפץ קירשנבאום למכונית ועלה לירושלים כדי לדפוק על השולחן ולהסביר מדוע אסור להיכנע.

"אין לי זמן להיכנס לפרויקטים ארוכים. לכן כתבה ל'יומן' היא ז'אנר שנורא מתאים לי. אני מצלצל לעורך ואומר: יש לי ארבעה ימים פנויים. אני אוהב את השטחיות. זה לא מחייב אותי לעשות תחקיר, ללכת לבדוק את הנושא ולחטט בו. אני אוהב לטעום טעימות קלות מהרבה דברים. הייתה תקופה שנמשכתי לסאטירה, אז עשו ממני סאטיריקן. בסוף כבר לא יכולתי לסבול את זה. אמרתי: חבר'ה, אני לא אוהב רק סאטירה, אני גם רומנטי וסנטימנטלי".

אתה מחזק את הטענה כי הטלוויזיה היא מדיום שטחי ורדוד.
"אני בהחלט חושב שהמדיום הטלוויזיוני די שטוח. זה מדיום שכל הזמן חותר לחפש את המכנה המשותף, אחרת אין לו קיום. אנחנו משדרים בין הרעש של המקרר והרעש של הילדים".

היה שלב שבו חשבת שהטלוויזיה הישראלית אינה ראויה שתעבוד בה, שהיא מסואבת ומושחתת מדי?
"אין פוליטיקאי שיכול לסמוך על הטלוויזיה שתשרת אותו עד הסוף. פוליטיקאי יכול לסמוך על המנהל שבטווח הקצר יצליח להכניס אותו אל 'בין הכיסאות', אבל שעתיים לאחר מכן אותו פוליטיקאי יחטוף אצל גבי גזית כזאת סטירה, שהשיניים שלו יעופו לכל הכיוונים. זה לא גוף שמכר את נשמתו לשטן. מבחינה פוליטית הטלוויזיה יכולה לעמוד חזק מאוד, תאמין לי".

"אני בהחלט חושב שהמדיום הטלוויזיוני די שטוח. הוא חותר לחפש את המכנה המשותף, אחרת אין לו קיום בין הרעש של המקרר והרעש של הילדים. אין פוליטיקאי שיכול לסמוך על הטלוויזיה שתשרת אותו עד הסוף"

איך אתה התנהגת כעורך "מבט"?
"הסברתי לאנשים שאין להם טעם לצלצל ולדבר איתנו, כי אנחנו נענה בגסות רוח. וענינו בגסות רוח. דן שילון הרי זרק את הרמטכ"ל מוטה גור מ'מוקד'. מוטה התחיל לדבר על דברור של דובר צה"ל ודן פשוט גירש אותו מהאולפן".

אתה שותף לתחושה שאחרי המהפך האחרון הייתה בטלוויזיה פריקת עול והשתחררות מבישה, תזזית של שמחה לאיד?
"לא שמחתי על זה. אני מסכים איתך במאה אחוז. זה נמוך מאוד וזה נעשה בדרך כלל על ידי אנשים ששיתפו פעולה עם השלטון הקודם. זה דבר נחות בצורה בלתי רגילה".

אם היית היום עורך "מבט" והיו מביאים לך קלטת לוהטת, היית משדר אותה?
"אם אתה מדבר על הקלטת של ביבי, לא הייתי משדר. אני חושב שזה לא עניינו של איש את מי ביבי נתניהו משגל. אין איש בציבור שאיננו יודע כי דברים כאלה נעשים, ושכל אחד יעשה את השיקול שלו אם הוא רוצה ראש ממשלה שבוגד באשתו וכל הקשקוש הזה".

היו מקרים, ככתב או כעורך, שלא שידרת חומרים טובים שהיו בידיך בגלל צנזורה עצמית?
"היה לי סרט של שריפת גופות המחבלים בבית שאן לפני 20 שנה, ולא שידרתי אותו. זה היה טקס מזעזע. קודם זרקו את הגופות מחלון הקומה השלישית, אחר כך שרפו אותן ורקדו סביבן. אני ערכתי את 'מבט' באותו ערב. תשאל אותי אם הייתי משדר את זה היום, יכול להיות שכן. בעיקר מכיוון שכבר התרגלנו למראות קשים כאלה".

"את הקלטת של ביבי לא הייתי משדר. אני חושב שזה לא עניינו של איש את מי הוא משגל. אין איש בציבור שאיננו יודע כי דברים כאלה נעשים, ושכל אחד יעשה את השיקול שלו אם הוא רוצה ראש ממשלה שבוגד באשתו"

* * *

את ועידת "כך" בבנייני האומה בירושלים צילם קירשנבאום אחרי ויכוח נוקב בטלוויזיה; האם יש לתת למאיר כהנא זמן מסך או לא. קירשנבאום טען כי כהנא הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות הישראלית, ונכנס לבנייני האומה באין מפריע. זו הייתה כתבה מזעזעת ומצחיקה גם יחד שמחקה את "כך" מהמפה לשנתיים תמימות.

קירשנבאום לא עשה הרבה יותר מלהביא את המראות והקולות, חוץ מתוספת של רעם תופים וקריינות בומבסטית. הנשיא, חיים הרצוג, שהוזמן לוועידה אך לא בא, זכה שם לקללות נמרצות. משה פוטולסקי, פעיל "כך" עם שפם קטן, קרא להרצוג "בן זונה", שהטלוויזיה, ברוב אדיבותה הממלכתית, החליפה בשני צפצופים צנזוריאליים כדי לא לפגוע באווירת השבת במשכן הנשיא.

מוטי קירשנבאום, 2004 (צילום: משה שי/פלאש90)

בפסח בעין גדי (1973, לפני המלחמה) תיעד קירשנבאום את גילוי הטבע והתנפלות הישראלים עליו, כפי שבאה לידי ביטוי בהריסה שיטתית והמונית של שמורת הטבע. הכתבה ההיא, בשחור־לבן, בתום עידן האופוריה בין המלחמות, תשכיב את באי הסינמטק על הרצפה מצחוק. קירשנבאום פתח בצילומי זוג על וספה עם סירה, הרוח נושבת בשערם, מדרימים לעין גדי בשעת בוקר מוקדמת. כפסקול הוא הצמיד להם את שיר הגוספל באנגלית: "לט מיי פיפל גו".

בעוד פקחי השמורה מתלוננים לפני המצלמה על גניבת הבמבוקים, שבירת בקבוקים, פציעות רגליים והתפלשות המונית בבריכה הקטנטנה של מפל המים הציורי, עובר קירשנבאום לעיון מקרוב במקרים פרטיים: אישה הרפתקנית שטיפסה על המצוק ואינה יכולה לרדת ממנו; גבר כרסתן מנסה לצלם אותה ואינו מצליח להסיר את כובע הקש מעיניו; פילוסוף ממוצא פולני שניצב בתוך זרם המים ומרצה למצלמה על המצב. יהודי נאור שאינו מתנגד להקרנת "הטנגו האחרון בפריז", הסרט שהסעיר את ישראל באותם ימים.

ריכוז הכתבות האלה מעיד כי לקירשנבאום יחס אמביוולנטי, במקרה הטוב, כלפי עם ישראל, כפי שהוא עולה מכתבותיו. ודאי אינו הצעקה האחרונה של הטבע. המבט המרוכז במי ובמה שאנחנו, לדורותינו, מביך למדי

ב"שיקגו בכדורגל" (73') תיעד קירשנבאום את האלימות הקשה במגרשי הכדורגל. את האוהדים המתפלחים למגרש בסכנת נפשות אמיתית. את השחקנים המפונים על גבי אלונקות. הוא ערך בכתבה סצנות ממערכון רע עם שופט כדורגל שמתראיין באולפן שבו תלוי ציור ענק מאת דודו גבע, של אקדח המכוון לרקתו של השופט.

ריכוז הכתבות האלה מעיד כי לקירשנבאום יחס אמביוולנטי, במקרה הטוב, כלפי העם הזה. עם ישראל, כפי שהוא עולה מכתבותיו. ודאי אינו הצעקה האחרונה של הטבע. המבט המרוכז במי ובמה שאנחנו, לדורותינו, מביך למדי. זו אולי איננה שמאלנות לשמה, מה גם שכל ילד יודע שכך אנחנו נראים, אבל זו ודאי אינה אהבת ישראל טהורה נוסח אבשלום קור.

מוטי קירשנבאום בביתו, חצי שנה לפני שנפטר, 2015 (צילום: איליה מלניקוב, באדיבות "טיים אאוט")

אתה אוהב את עם ישראל?
"זו שאלה של גאולה כהן. מי זה עם ישראל? יש אלמנטים שאני אוהב בעם ישראל. מצד שני, יש לי בעיה עם הפרחיות של אותם אלמנטים. יש בחברה הישראלית דרגה גבוהה מאוד של פרחיות, לאו דווקא מזרחית, זו יכולה להיות גם פרחיות אשכנזית. יש תהליך של פרחיזציה נוראה, ובחלק גדול של הכתבות שלי אני נותן לזה ביטוי. בעניין הזה אני סובייקטיבי מאוד. זה מאוד מקומם אותי. הקולניות, הוולגריות והארוגנטיות".

הגיבורים המובהקים שלך, כמו ז'וז'ו, מוחמד עזאם, הזקן מיבנאל, אפילו הרב וייספיש, לעולם אינם נבלים. הם הדבר הקרוב ביותר למלח הארץ. גיבורים פרטיים תמיד יוצאים אצלך טוב, דמוניזציה אתה עושה לנו במאסות.
"מכיוון שהגישה שלי סובייקטיבית, אני מניח שיש צדק מסוים בקביעה שלך לגבי האפיון שלנו כעם כפי שהוא עולה מהכתבות שלי. אבל אני לא מבין את הטענה. ישראלים שחוזרים מחו"ל אכן מנסים להבריח מוצרי חשמל לארץ, ולפעמים הם נתפסים עם חנות ללבני נשים במזוודה. אני מתעד את זה. יכול להיות שתופעות קולקטיביות הן תמיד בוטות יותר מאנשים פרטיים. זו הטענה הגדולה שיש לי למשרטטי פרופילים טלוויזיוניים וזו הסיבה שאני לא עוסק בזה.

"יש אלמנטים שאני אוהב בעם ישראל. מצד שני, יש לי בעיה עם הפרחיות של אותם אלמנטים. יש תהליך של פרחיזציה נוראה, ואני נותן לזה ביטוי. זה מאוד מקומם אותי. הקולניות, הוולגריות והארוגנטיות"

"כאשר אתה מבלה עם מישהו ארבעה ימים, ויהיו דעותיו הפוליטיות מתועבות בעיניך כשם שיהיו, לרוב הוא כורך אותך בנימים של אנושיות ומחויבות. אתה לא יכול לסגת אחר כך אל חדר העריכה ולשחוט אותו. זה לא עובד. לכן יוצא שהחרקטרים שלי הם אנשים סימפטיים ברובם".

מי שראה את הכתבה שלו על ההצפה הגדולה של נחל לכיש בגשמים הקשים של שנה שעברה, לא ישכח את נהג המכלית שבמקום לעשות עיקוף של 60 ק"מ לאשדוד נכנס אל המים וטבע. זה קירשנבאום עבורך, אמר לי אליעזר יערי, מי שהיה העורך שלו ב"יומן". כתב אחר היה נרטב בגשם, מתעצבן, מתקפל והולך עם הצוות לאכול בסטקייה. מוטי חיכה, ראה שמתפתח סיפור ועמד בגשם עד שהמסוק חילץ את הנהג. בטלוויזיה הישראלית זה לא מעט.

קירשנבאום הציג בפנינו את מוחמד עזאם, ערבי ישראלי שקירשנבאום הנציח בשלוש שעות צילום, ואת גיבור התרבות האשדודי ז'וז'ו אבוטבול. קירשנבאום הוא אבי אבות החרקטרים בטלוויזיה הישראלית. הוא מוצא אותם, מתביית עליהם, מוציא אותם מאלמוניותם, מגיש את אמרות השפר העממיות שלהם כחמין לשבת, ואחר כך הם ממשיכים כלווייני תקשורת שחגים מעלינו.

יש שאלה קשה בעניין מה שנקרא ה"טיפוסים" של קירשנבאום. בא איש נחמד בראש צוות הטלוויזיה הישראלית לתעד איזה מושבניק. מראיינים אותו, מצלמים אותו, מתארים את הקסקט המיוזע שלו ובערב שבת מפיצים אותו בשני מיליון עותקים בטלוויזיה. למחרת המושבניק הוא סלבריטי בסדר גודל של אלביס, הוא לא יודע מה נפל עליו.

קירשנבאום הוא אבי אבות החרקטרים בטלוויזיה הישראלית. הוא מוציא אותם מאלמוניותם, מגיש את אמרות השפר העממיות שלהם כחמין לשבת, ואחר כך הם ממשיכים כלווייני תקשורת שחגים מעלינו

יש לך אחריות אישית לאובייקטים שלך או שהם בחיים לא ישמעו ממך יותר?
"זו שאלה קשה שאני מתלבט איתה לא מעט. אני לא אבא של ז'וז'ו, הוא כבר ילד גדול. מצד שני, במקרה של מוחמד עזאם, ערבי ישראלי שדיבר באופן פתוח על שיווק ירקות לצבא בעת מלחמה, התקבלו אצלו איומים מהפת"ח, הרגשתי אחריות וחזרתי לביקור".

התל אביבים לא ישכחו לו את הכתבה "תל אביב – עיר ללא הפסקה", שבה הנציח 200 מטרים רבועים בחיי תל אביב, בעלי הבסטות בשוק הכרמל, הערבים והעולים הרעבים, לצד הצעירים עתירי ההורמונים שדילגו חצי עירומים על המדרחוב בנחלת בנימין.

בכתבה המושמצת ההיא, שהסגירה את היהירות של ה"יומן" הירושלמי ושל אליעזר יערי עורכו, הגיע למימוש מלא המקומוניסט אמיר קמינר. קירשנבאום אומר שכלל לא ידע מי זה קמינר, וכי קמינר לא היה הבחירה הראשונה שלו.

"אמרתי לאנשי הטלוויזיה בתל אביב, תביאו לי איזה כתב מקומון שמכיר את הסצנה התל אביבית. הביאו לי מישהו שאני לא רוצה להסגיר את שמו, הושבתי אותו על השיחים במערכת הטלוויזיה בקריה, אבל זה היה ראיון רע. אמרתי: חבר'ה, אתם תל אביבים, תשיגו לי מישהו אחר.

"זה היה מוקדם בבוקר. אז איש הקול אמר: יש את ההוא עם כובע המצחייה שמסתובב בכל הפאבים, קוראים לו קמינר. השגתי את מספר הטלפון שלו, צלצלתי אליו הביתה, הוא עוד ישן, ואמרתי לו: קמינר, יש לך בדיוק 20 דקות לבוא למערכת בתל אביב".

"הרבה פעמים אתה מתאכזב. אתה מכין לך חרקטר מראש, ואתה חושב שזה הולך להיות שוס גדול. מכין את המצלמה וכל החן שלו פשוט נעלם. לפעמים אני ממש צועק אם הם מתחילים לברוח מהנושא"

ככה מוצאים חרקטרים?
"הרבה פעמים אתה מתאכזב. אתה מכין לך חרקטר מראש, ואתה חושב שזה הולך להיות שוס גדול. מכין את המצלמה וכל החן שלו פשוט נעלם".

אתה נחמד אליהם?
"אני יכול להיות נחמד ואני יכול להיות נורא. יש כאלה שמעצבנים אותי".

מה זה נורא?
"אמרו לך שאני צועק, לא? לפעמים אני ממש צועק אם הם מתחילים לברוח מהנושא".

זה היה די מגעיל ללעוג לכל מה שתל אביבי בשם האנינות הירושלמית, לא?
"אני רגיש לזיוף. אני חניך קליפורניה של שנות ה־60', גם לוס־אנג'לס וגם ברקלי. בימי מלחמת וייטנאם הייתי בא לפקולטה לקולנוע כל בוקר והיינו מתחילים את היום בשריפת הדגל האמריקאי".

איך החבאת את ההיבט האמריקאי הזה באישיות שלך?
"לא החבאתי. פעם עשיתי תוכנית רדיו על זה. כשאתה בא מהתרבות האמריקאית של שנות ה־60' ואתה רואה את החיקוי של שינקין, קשה לקחת את זה ברצינות. אני הייתי שם בשיא, בשנת 67', בהייט־אשברי בסן־פרנסיסקו, בקונצרטים הגדולים בפארק. אני ראיתי את ההתחלה של כל הלהקות הגדולות. היינו הולכים לטייל עם הבן שלי, שהיה תינוק, בגריפית' פארק בלוס אנג'לס, וכל הדשא היה אורגיה אחת גדולה".

"אני רגיש לזיוף. אני חניך קליפורניה של שנות ה־60', גם לוס־אנג'לס וגם ברקלי. כל בוקר היינו מתחילים את היום בשריפת הדגל האמריקאי. אז כשאתה רואה את החיקוי של שינקין, קשה לקחת את זה ברצינות"

* * *

ולצד כל אלה, כפי שייזכרו באי הסינמטק, הוא צילם שמונה כתבות באינתיפאדה, התיעוד הטלוויזיוני הטוב ביותר של ההתקוממות הפלסטינית. הוא היה עם פלוגת נח"ל ביום מרדפים שגרתי בחאן יונס וחזר עם כתבה משובחת ומרעישה. הוא הציג לראשונה את פעילות המסתערבים, כתבה שהקימה עליו את כעסם של הכתבים הצבאיים, שלא הבינו מדוע דווקא קירשנבאום זכה בה מן ההפקר.

"המסתערבים הייתה כתבה שהוגשה לי על מגש".

כעסם של הכתבים הצבאיים היה מוצדק?
"מבחינתם כן. מבחינתי, התנאי שלי היה סקופ עיתונאי. אני לא נמצא בביזנס הזה בשביל העיניים היפות של מישהו. כשהחליטו לחשוף את המסתערבים, פנה אלי נחמן שי והציע לי את הנושא. נכון שהייתה בעיה לגיטימית עם הכתב הצבאי של הטלוויזיה, אבל היה לי רקורד של כתבות צבאיות".

הפנייה של הממסד הצבאי אליך מחזירה אותנו לקונצנזוס, זה אמור להטריד אותך שהצבא פנה דווקא אליך?
"זה לא מטריד אותי במידה שזה יערער בי את האמינות של עצמי. עד שזה לא יקרה, אני בסדר".

אין לך בעיה עם סדר העדיפויות שלך כבעל מקצוע? טור בעיתון, ישקר, טלוויזיה?
"הטלוויזיה בשבילי היום זה הובי. המחויבות האישית שלי היא קודם כול לעסק הפרטי שלי".

אני לא מבין מדוע אתה צריך גם טור בעיתון.
"חשבתי שזה יהיה הרבה יותר קל ממה שזה באמת, אני מוכרח להודות שזה לא נשלף לי מהשרוול. כרגע זה מסקרן אותי".

"אני מראש אמרתי שאני לא רוצה שתקנה אותי כדמות ממלכתית. אני לא נמצא כאן בשם האובייקטיביות. מצד שני, אני נשמר כמו מאש מלהתרועע עם פוליטיקאים, להתיידד איתם ולהניח להם לשבש את שיקול הדעת שלי"

העובדה שאתה שותף בעמודי ה"פתחלנד" לא מקבעת סופית את עמדותיך הפוליטיות? למה לי, כפוליטיקאי, לבטוח בשיקול הדעת שלך כאשר אני רואה את הצבעים האמיתיים שלך בעיתון?
"מי בכלל אמר שאני רוצה שתקנה אותי עם ממלכתיות. אני מראש אמרתי שאני לא רוצה שתקנה אותי כדמות ממלכתית. אני לא נמצא כאן בשם האובייקטיביות. מצד שני, אני נשמר כמו מאש מלהתרועע עם פוליטיקאים, להתיידד איתם ולהניח להם לשבש את שיקול הדעת שלי. בימי 'ניקוי ראש', משה דיין הזמין אותי אליו הביתה באחת השבתות. דיברנו על התוכנית, והוא שאל אותי אם אני מודע לכוח העצום שיש לי בידיים. הוא רצה לבדוק מה מניע אותי. אכלנו צהריים והוא היה נורא סימפטי.

"בתחילת השבוע, ישבנו במערכת 'ניקוי ראש', ומישהו הציע לטפל בדיין שבאותו זמן נתן הצהרה על היכולת האטומית של ישראל. ישבו וכתבו וחתכו את דיין לחתיכות. לא אמרתי לצוות שלי מילה. והייתה לי התלבטות אמיתית. מה יחשוב עלי דיין, שכמה ימים אחרי שאכלתי אצלו צהריים הוא חוטף בומבה כזו על הראש? ספי ריבלין חיקה אותו, הארץ מתפוצצת ודיין יושב ומדביק את החרסים, מחכה שיהיה אפשר להרוס עוד משהו. אחרי ששידרנו את זה אמרתי לצוות: תדעו לכם שבשבת אכלתי אצלו צהריים. אף אחד לא האמין לי".

מוטי קירשנבאום במשרדי "ניקוי ראש" ברשות השידור, אוגוסט 1974 (צילום: ארכיון עליזה אורבך, הספרייה הלאומית)

הוא חתן פרס ישראל הראשון לאמנות הטלוויזיה. זה היה בשלהי שלטון המערך, וכאשר נודע על ההחלטה להעניק לו את הפרס, היה סקנדל נוראי. הימין הקים קול צעקה מקצה ארץ ועד קצה, אבל רבין של אז היה ספורטיבי וצעיר יותר מרבין של היום.

מאז זכו בפרס יוסף בראל בשם הטלוויזיה בערבית, ובשבוע שעבר, רם לוי. אם עבודותיו הטלוויזיוניות של לוי יכולות למלא מדף קטן, עבודותיו של קירשנבאום יכולות למלא קיר. לוי זכה לפניו להצדעה בסינמטק, כעת הם שווים.

הוא חתן פרס ישראל הראשון לאמנות הטלוויזיה. זה היה בשלהי שלטון המערך, וכאשר נודע על ההחלטה, היה סקנדל נוראי, והימין הקים קול צעקה. מאז זכו בפרס יוסף בראל בשם הטלוויזיה בערבית, ואחריו רם לוי

קירשנבאום ישמח לארח את ידידיו, חבריו וצופים מהשורה בערבי ההצדעה. הוא אינו מאמין בצניעות כערך.

אמרו עליו שהוא מנסה להחליף את דן בן אמוץ בתודעה הקולקטיבית שלנו כגורו־על לענייני דיומא, אבל אחרי בחינה מדוקדקת, אני משוכנע שלא אלה הם פני הדברים. הוא אחד האנשים שפשוט אינם יודעים להגיד לא.

פורסם לראשונה ב"חדשות" 1993