המלחמה בין איראן לישראל הותירה את הרפובליקה האסלאמית במצב מורכב ללא תקדים. מעבר לנזקים הפיזיים והכלכליים, איראן מוצאת את עצמה מתמודדת עם משבר אמון רב-ממדי שמרעיד את יסודות מדיניותה ומערער על לכידותה הפנימית. המציאות החדשה חושפת את הפערים בין השאיפות הגיאו-פוליטיות של איראן לבין המגבלות הריאליות של כוחה האזורי.

בגידת המערב: קריסת האשליות הדיפלומטיות

העימות עם ישראל חשף בצורה חדה את שבריריות היחסים בין איראן למערב. מנהיגי איראן, שטיפחו במשך שנים אשליות לגבי אפשרויות דיפלומטיות עם אירופה, מוצאים עצמם עומדים מול מציאות קשה. הסנקציות שהוטלו על איראן לצד הקפאת הנכסים הנוספים, מעידות על כך שהמערב אינו רואה בטהראן שותף לדיאלוג אלא איום שיש לבלמו.

העימות עם ישראל חשף בצורה חדה את שבריריות היחסים בין איראן למערב. מנהיגי איראן, שטיפחו במשך שנים אשליות לגבי אפשרויות דיפלומטיות עם אירופה, מוצאים עצמם עומדים מול מציאות קשה

פרשן איראני בכיר בשם חכם אמהז ביקש להבהיר לכל צופי ערוץ "אלג'דיד" הלבנוני, כי "איראן חשה נבגדת מהמערב ותוהה אם מלכתחילה כל המו"מ עם ארה"ב ואירופה לא היה פח שנועד להפיל בתוכו את איראן, על מנת לאפשר לישראל להכין את עצמה לתקיפת מתקני הגרעין באיראן".

תחושת הבגידה מתעצמת כאשר מדובר בעמדת האיחוד האירופי, שבעבר ניסה לשמור על קווי דיאלוג עם איראן גם בעת משברים. המהלך הנוכחי, שבו אירופה מתאחדת עם ארצות הברית ומטילה סנקציות קשות נוספות, נתפס בטהראן כהפרת אמון דיפלומטי. פקידים איראנים מדברים בביטחון על "מסיכת הצביעות המערבית שנקרעה", אך מאחורי הקלעים הם מתמודדים עם התמוטטות אסטרטגית דיפלומטית של שנים רבות.

הבגידה הנתפסת מתבטאת גם ברמה הכלכלית. חברות אירופיות שעבדו עם איראן במסגרת ההסכם הגרעיני הקודם מבטלות עכשיו חוזים ומסיימות פעילותן. הדבר מותיר את איראן עם מעט מאוד שותפים כלכליים במערב, מה שמחדד את תלותה בגורמים אחרים.

החיבוק האסייתי: בין תלות לשותפות

איראן השקיעה עשרות שנים בבניית רשת שותפים במזרח התיכון שכונתה "ציר ההתנגדות", אך מצאה את עצמה עומדת לבדה מול התקפות ישראל וארה"ב. הסיוע הצבאי הממשי שהיא ציפתה לקבל מחברותיה לברית – הן מרוסיה והן מסין – פשוט לא הגיע ברגע האמת.

חבירת אירופה לארה"ב והחמרת הסנקציות נתפס בטהראן כהפרת אמון דיפלומטי. פקידים איראנים מדברים על "מסיכת הצביעות המערבית שנקרעה", אך חווים התמוטטות אסטרטגית דיפלומטית רבת שנים

האכזבה הגדולה ביותר הגיעה מצד סין, שלמרות יחסי הסחר עם איראן, הסתפקה בקריאות דיפלומטיות ל"הפחתת מתח" ולא נקטה בצעדים מעשיים לתמיכה צבאית. כאשר איראן איימה לחסום את מצרי הורמוז, סין דאגה יותר לביטחון קווי אספקת הנפט שלה מאשר לגיבוי בת בריתה. גם רוסיה, שהייתה אמורה להיות השותפה הצבאית הקרובה ביותר לאיראן, נמנעה מכל התערבות ממשית והסתפקה בהצהרות מילוליות בלבד.

על אף הנאמר לעיל, ולאור ההתנכרות המערבית החריפה, איראן מוצאת עצמה נטויה יותר מתמיד לעבר בעלות בריתה האסייתיות. שותפותה עם סין מתחזקת באופן משמעותי, לאור בקשתה של איראן מסין לסייע לה בשיקום חיל האוויר האיראני, אשר ספג נזקים עצומים. עבור איראן, זוהי נחמה הכרחית אך גם מקור לחרדה, שכן התלות הגוברת בסין עלולה לפגוע בעצמאותה הכלכלית.

הקשר עם רוסיה מעמיק אף הוא, במיוחד בתחום הביטחוני והאנרגטי. שתי המדינות, הנמצאות תחת סנקציות מערביות, מפתחות דרכים לעקוף את המגבלות הכלכליות הבינלאומיות. עם זאת, השותפות עם רוסיה מציבה את איראן במצב עדין, שכן היא נדרשת לתמוך במדיניות רוסית שלא תמיד מתיישבת עם האינטרסים האיראניים האזוריים.

שתי המדינות האסייתיות הללו מספקות לאיראן רשת ביטחון כלכלית וצבאית חיונית, אך הן גם מבליטות את ההתנתקות הגוברת של איראן מהמערב. זהו שינוי אסטרטגי שיש לו השלכות ארוכות טווח על מעמדה של איראן בזירה הבינלאומית, וסיבה לדאגה גם עבור המערב, שהיה מעדיף לשמור את איראן קרוב.

סין ורוסיה מספקות לאיראן רשת ביטחון כלכלית וצבאית חיונית, אך גם מבליטות את התנתקותה הגוברת מהמערב. זהו שינוי אסטרטגי בעל השלכות ארוכות טווח על מעמד איראן בזירה הבינלאומית

"אויבת הערבים"

ההתמודדות עם הביקורת מצד מדינות ערב והמפרץ מהווה אתגר משמעותי נוסף עבור איראן. למרות השאיפות האיראניות למעמד מוביל בעולם האסלאמי, התמיכה הערבית במלחמה מול ישראל הייתה מועטה ועמומה. מדינות כמו סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים הסתפקו בגינויים עמומים של פעולות ישראל, מבלי להציע תמיכה מהותית לאיראן.

הבידוד הערבי הזה מעיד על הפער העמוק בין השאיפות הפאן-אסלאמיות של איראן לבין המציאות הגיאו-פוליטית. מדינות המפרץ, הרואות באיראן יותר איום מאשר מנהיגה, מעדיפות לשמור על יחסים זהירים עם המערב מאשר להזדהות עם המאבק האיראני. זה מותיר את איראן עם מעט מאוד בעלי ברית אמיתיים באזור, למעט צירי הפרוקסי שלה (שאף הם דקלמו באופן מחשיד "איראן לא צריכה את סיוענו, היא מסתדרת לבד").

הביקורת הערבית אינה מוגבלת רק להתעלמות; היא כוללת גם האשמות כי איראן משתמשת בסוגיה הפלסטינית לקידום האינטרסים הגיאו-פוליטיים שלה. טענות כאלה פוגעות בלגיטימיות של איראן כמגינה על ערכי האסלאם והמאבק הפלסטיני.

כותבים ליברליים, בעיקר ממדינות המפרץ, לא חסכו במילים כשתיארו את איראן במילים "אויבת הערבים", ואף בירכו את ישראל על תקיפותיה המשרתות את העולם הערבי כולו. אחרים לעגו לה וכינו את המלחמה "הנכבה של איראן".

כותבים ליברליים, בעיקר ממדינות המפרץ, לא חסכו במילים כשתיארו את איראן כ"אויבת הערבים", ואף בירכו את ישראל על תקיפותיה המשרתות את העולם הערבי כולו. אחרים לעגו לה וכינו את המלחמה "הנכבה של איראן"

המרמור הפנימי: שברים במרקם הדתי

האתגר הפנימי החמור ביותר שעמו מתמודדת איראן הוא המרמור הגובר בקרב אנשי הדת. הממסד הדתי, שהיווה עד כה את עמוד השדרה של המשטר, מראה סדקים חמורים בעקבות המלחמה. חלק מהמולות והאייתוללות מביעים ביקורת פומבית על החלטות ההנהגה, בטענה כי המלחמה הובילה לנזק בלתי הפיך לדימוי של המהפכה האסלאמית.

הביקורת מתמקדת בכמה נקודות מרכזיות:

• ראשית, הטענה כי המלחמה לא הובילה לשחרור פלסטין אלא רק לסבל עצום לעם האיראני.
• שנית, הטענה כי המדיניות הלוחמנית הרחיקה את איראן מיעדיה הרוחניים כמו "צדק חברתי" (סיסמת המהפכה האיראנית) והתמקדה יותר מדי בכוח צבאי.
• שלישית, הדאגה מהתלות הגוברת בבעלות ברית לא-מוסלמיות כמו סין ורוסיה, שעלולה לפגוע בזהותה האסלאמית של איראן.

הפילוגים הפנימיים הללו מהווים איום יסודי על לכידות המשטר. כאשר אנשי הדת מתחילים להטיל ספק בנחיצות המלחמה ובחוכמת ההנהגה, הדבר מאיים על הלגיטימיות הדתית של המשטר. חלק מהמולות אף קוראים לבחינה מחודשת של העדיפויות הלאומיות, בטענה כי על איראן להתמקד יותר בפיתוח פנימי ופחות בהרפתקאות אזוריות.

הפילוגים הפנימיים מהווים איום יסודי על לכידות המשטר. כאשר אנשי הדת מתחילים להטיל ספק בנחיצות המלחמה ובחוכמת ההנהגה, הדבר מאיים על הלגיטימיות הדתית של המשטר

אז מה עכשיו?

הביקורת הפנימית מאנשי הדת מעידה על כך שגם הבסיס הרעיוני של המשטר אינו יציב. הדבר מחייב את ההנהגה לפתח נרטיב חדש שיצדיק את המדיניות הנוכחית ויציע חזון חדש לעתיד איראן. האתגר הוא למצוא דרך לשלב בין השאיפות האידיאולוגיות לבין הצרכים הפרגמטיים.

איראן של היום מוצאת עצמה בצומת היסטורי. החלטותיה הקרובות, בין אם בזירה הפנימית או הבינלאומית, יקבעו את דרכה לעשורים הבאים. המלחמה עם ישראל הייתה נקודת מפנה, אך היא גם פתחה הזדמנויות לבחינה מחודשת של מדיניותה והגדרה מחודשת של מטרותיה האסטרטגיות.

אם תשאלו את אמיר מוסוי, דיפלומט איראני לשעבר:

"איראן הצליחה להשמיד את ישראל כמעט לחלוטין".

המראיינת שניסתה ללא הצלחה להחניק צחוק, שאלה אותו:

"על מה אתה מדבר? ישראל חיה וקיימת מאי פעם, וחיל האוויר שלה מתקיף בשעה זו ממש את עזה".

מוסוי לא התבלבל וענה ברוגע:

"איזה חיל אוויר? איזה ישראלי? זה חיל אוויר אמריקאי עם תחמושת אמריקאית. הטייסים צרפתים, בריטים ואמריקאים. כל העליונות האווירית של ישראל היא מערבית ולא מתבססת על ייצור עצמי, להבדיל מחיל האוויר האיראני שאולי איננו איכותי – נוכח הסנקציות המערביות – אבל הוא 100% איראני".

הביקורת הפנימית מאנשי הדת מעידה על כך שגם הבסיס הרעיוני של המשטר אינו יציב. הדבר מחייב את ההנהגה לפתח נרטיב חדש שיצדיק את המדיניות הנוכחית ויציע חזון חדש לעתיד איראן

את הראיון עימו סיים מוסוי בחיוך ג'וקר כשאמר:

"ההתקפה האמריקאית והישראלית על מתקני הגרעין שלנו היו המתנה הטובה ביותר עבור המשטר האיראני. עכשיו כשכולם טוענים שהם הצליחו להשמיד לחלוטין את הגרעין האיראני, לא תהיה שום הצדקה לשלוח למתקנינו פקחים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, ואנחנו נוכל לקדם תכנית גרעין חשאית הרחק מעיניו הבוחנות של המערב".

ימים יגידו.

מור שפירא היא מרצה במחלקה לערבית באוניברסיטת בר אילן וחוקרת במכון MEMRI לחקר תקשורת המזרח התיכון. מומחית לשפה הערבית, התקשורת הערבית והאסלאם. רותמת את הידע שלה בערבית ובתשע שפות נוספות, ואת בקיאותה בתרבות הערבית כדי לתמוך במאמצי צה"ל במלחמה. הופיעה רבות בתקשורת בערוצים כאן 11, דמוקרTV, מכאן 33 (ערבית).