שיח סוער פרץ לאחרונה בעקבות סרטון של לוחמים, העונים בעוצמה ובדבקות אחר מפקדם בקריאות שנתפסו בידי חלק כקריאות אמוניות מחזקות, ובידי אחרים כהצהרות דתיות כופות ומתגרות. החיילים נראו נלהבים. מלאי רוח.

ניסיתי להבין מה יצר את הפער הזה – בין מי שמתרגש מהחיזוק הרוחני, לבין מי שהרגיש שנכפתה עליהם שפה דתית.

ניסיתי להבין מה יצר את הפער הזה – בין מי שמתרגש מהחיזוק הרוחני בקריאות האמוניות של הלוחמים העונים בעוצמה אחר מפקדם, לבין מי שהרגיש שנכפתה עליהם שפה דתית מתגרה

לפני כמה ימים הייתה לי שיחה עם כמה חוקרי אסלאם, גברים ונשים. כולם חווים אותה תחושה – יש לנו הישראלים, ולמערב בכלל, קושי להאמין שיש אסלאם פונדמנטליסטי שמבקש להשמיד אותנו. חוסר יכולת אמיתי של מי שגדלו בחינוך ליברלי דמוקרטי פתוח, להאמין שיש כאלה שהמטרה המוצהרת שלהם היא השמדה ולצד זה פחד עמוק שמוטבע בנו ספציפית, הישראלים היהודים, לא להישמע או להיראות כמו אלו שרדפו אותנו לאורך ההיסטוריה.

אולי בגלל זה, העלינו השערה, בגלל הרצון הטבעי שלנו להישאר מוסריים, לא להפוך ל"מה שהם היו", קשה לנו לפעמים לראות את המציאות שנחשפה בשבעה באוקטובר. לפעמים אנחנו אפילו עושים מה שמוכר כל כך משיח נפגעים – אשמת הנפגע. מחפשים מה עשינו שהוביל לזה. לא יכולים, לא מסוגלים, להאמין שבאמת יש אידאולוגיה מוצהרת שרואה בך כופר. שכל המטרה שלה היא למחוק אותך. להכיר בזה ולהבין שזה לא ישתנה – זה באמת נורא.

אותם חיילים שעומדים לסכן את החיים שלהם, שגם הם שומעים את ה"הותר לפרסום" ואי אפשר בכלל לדמיין מה זה עושה להם, עמדו שם ושרו רגע לפני יציאה לפעולה.

לא כל קריאת קרב שמשולבת בה אמונה היא הדתה. לא כל שיר שמוזכר בו "השם יתברך" הוא ניסיון לכפות דת. הרי מאז 7.10, אחד השירים הכי מושמעים בארץ הוא: "השם יתברך תמיד אוהב אותי.. ויהיה לי עוד יותר טוב ועוד יותר טוב". בעיניי זה קודם כל שיר של הישרדות. של אחיזה. מאמץ לשמור על תקווה במציאות של אימה.

לא בטוח שכל מי שקופץ באוויר תוך כדי השירה מאמין באמונה שלמה. אולי הוא לא מאמין בכלל. אבל הוא נאחז. במשמעות. במשהו שיכול לתת לו כוח.

עם שמצליח לשיר שיר כזה אחרי מה שאנחנו עוברים ועברנו – זה פלא. ולא צריך לפחד מזה, אלא להכיר בזה. זו התקווה לשינוי שמניעה אותנו גם בעוד היבטים.

לא כל קריאת קרב משולבת באמונה ולא כל שיר עם "השם יתברך" הם הדתה. מאז 7.10, "תמיד אוהב אותי" הוא אחד השירים המושמעים בארץ. בעיניי זה שיר הישרדות, מאמץ לשמור על תקווה במציאות של אימה

גם המילה שעוררה הכי הרבה סערה בקריאות המפקד – "גוויתִי" – שנשמעת כמתארת מוכנות למוות, נלקחה מתפילה עתיקה המקוצרת של 18 שאומרים טרם יציאה למקום מסוכן, המתייחסת לגוף החי ומבקשת שלא יחסר לו דבר:

"ולכל גוויה וגוויה די מחסורה".

גם בשחרית מודים על שהחזירו אותנו לחיים מהיותנו "פגרים מתים" בשינה.
מילים קשות אבל המובן אחר ממה שנדמה.

ואולי שם נעוץ הקושי.

לא רק בתכנים, אלא בפער בין עולמות. שפה אחת לא מבינה את השפה של האחר. חילוני שומע מונח דתי – וחושב שמנסים לשנות אותו. דתי שומע ביקורת – וחושב שמנסים לבטל אותו.

אבל בשטח, ברגע האמת, הלוחמים מעידים בעצמם שאין הפרדה. המפקד בסרטון, כך נראה, מנסה להחדיר בלוחמים שלו עוצמה. רוח. תחושת שליחות.
לא שונה בהרבה ממה שדחף את דור הסבים שלנו לצאת להילחם במלחמת העצמאות – דתיים, חילוניים וחרדים כאחד.

ההבנה שאנחנו במלחמת קיום. ברקע דו"ח הפגיעות המיניות האיומות של חמאס של פרויקט "דינה" ולצד ששת החיילים הנוספים שלנו שאיבדו בשבוע שעבר את חייהם, ההבנה הזו כאובה מאוד.

מאז 7.10 אנחנו מתעוררים לשחר חדש. שחר שמבקש מאתנו להבין מהי המערכה, מי באמת עומד מולנו, ומה צריך כדי להחזיק מעמד.

עבורי, ההבנה הזו הפכה אישית מאוד – ואני מתייחסת אחרת לגמרי לאיומים, לחשד, ולתחושת הסכנה הקיומית. אני חושבת שכולנו ככה.

אולי הקושי נעוץ לא רק בתכנים, אלא בפער בין עולמות. שפה אחת לא מבינה את השפה של האחר. חילוני שומע מונח דתי – וחושב שמנסים לשנות אותו. דתי שומע ביקורת – וחושב שמנסים לבטל אותו

הצעירים שבסרטון, כמו הדור שלפניהם, מבקשים לשרוד – פיזית ונפשית. הם משתמשים בכל מה שיש להם כדי להתחזק. וכמו אותו מפקד, משלבים ביחד הכל.

אולי זה לא שיח של הדתה. אולי זה שיח של לוחמים.

עו"ד סא"ל במיל' אורי אגוז, לשעבר בפרקליטות הצבאית, שופטת בעבירות טרור. חברת פורום דבורה. מחזאית ותסריטאית.