לאט לאט, במשך השנים האחרונות – ואז במהירות שיא מאז השבעה באוקטובר 2023 – ממשלת ישראל וצה"ל שינו באופן פונדמנטלי את הדוקטרינה הצבאית של המדינה.

עם מעט מאוד מודעות ציבורית, וככל הנראה מעט מאוד מודעות בתוך מערכת הביטחון, אחת מאבני היסוד של מדיניות הביטחון של ישראל – ההרתעה הקונוונציונלית – נזנחה כליל והושמה על מדף מעלה אבק. סוף מעשה, כמו במקרים רבים אחרים בארץ האלתור וה"יהיה בסדר", ללא מחשבה תחילה. שינוי קריטי זה מסוכן ביותר לעתידה של המדינה וראוי לדיון מעמיק וכולל, שאינו זוכה לו עד כה.

עם מעט מודעות ציבורית, וכנראה מעט מודעות בתוך מערכת הביטחון, אחת מאבני היסוד של מדיניות הביטחון שלנו – ההרתעה הקונוונציונלית – נזנחה והושמה על מדף מעלה אבק. שינוי קריטי מסוכן לעתיד המדינה

לישראל מעולם לא הייתה דוקטרינה צבאית פורמלית, אך תחת ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, המדינה הצעירה גיבשה את עקרונות היסוד האסטרטגים שיאפשרו לה ניצחונות חשובים, למרות המגבלות הדמוגרפיות והגיאוגרפיות.

האסטרטגיה רבתי של ישראל כללה גורמים שונים בתחום המדיני (כמו הצורך ביצירת בריתות בינלאומיות והחתירה לשלום עם מי שיכיר בקיומנו), הכלכלי, החינוכי, והמדעי. כחלק מרכזי ממכלול זה עמדה הדוקטרינה הצבאית שהתבססה על "שלושת ה"ה'-ים": הרתעה, התרעה, והכרעה.

בן-גוריון היה מודע למגבלות הכוח של ישראל ולעובדה שכמה כוח צבאי שתפתח, ישראל אינה יכולה לנצח את אויביה באופן מוחלט: היא אינה יכולה לכבוש את קהיר או דמשק באותה צורה שארה"ב או בריה"מ כבשו את ברלין במלחמת העולם השנייה. פשוט לא יכולה. מה שכן יכולה ישראל זה להרתיע את אויבנו, כך שלא ישתלם להם להתקיף את ישראל.

במקביל להרתעה, המדינה פיתחה יכולות מודיעיניות מרשימות כדי לספק התרעה מוקדמת לכל מתקפה של האויב. ואם, למרות הכול, ההרתעה נכשלת וישראל נאלצת לצאת למלחמה, המערך הבנוי על צבא סדיר קטן וצבא מילואים גדול שערוך לגיוס מהיר והכרעה מהירה בעזרת היתרון האיכותי שצה"ל חייב להחזיק.

לאורך השנים היו להרתעה הישראלית הצלחות וכישלונות, אך היא תמיד הייתה נדבך מרכזי במדיניות הביטחונית של המדינה. הרתעה אינה מלחמה אלא ניסיון למנוע מלחמה על ידי שינוי חישוב הרווח וההפסד של היריב.

לאורך השנים היו להרתעה הישראלית הצלחות וכישלונות, אך היא תמיד הייתה נדבך מרכזי במדיניות הביטחונית של המדינה. הרתעה אינה מלחמה אלא ניסיון למנוע מלחמה על ידי שינוי חישוב הרווח וההפסד של היריב

ההרתעה מבוססת על הנחת רציונליות של היריב – כלומר ההנחה הפשוטה לפיה אם היריב יעריך שמתקפה על ישראל תעלה לו יותר ממה שירוויח במתקפה כזו – הוא ימנע מהמתקפה. בהקשר זה צריך לזכור בכל אופן עובדה שממשלת ישראל והצבא נוטים לעיתים לשכוח: שהחישוב הרציונלי של האויב אינו כולל רק את הרווח וההפסד של פעולה מסוימת אלא גם את עלות ורווח האלטרנטיבות הקיימות.

היסטורית, ישראל הפעילה הרתעה לא רק ע"י איומים אלא גם ע"י פעולות מוגבלות שנועדו להדגים את כוחה ואת המחיר שהאויב עלול לשלם אם יפתח במלחמה – כמו למשל פעולות התגמול בשנות החמישים.

בעשרים השנים האחרונות, צה"ל הגביר פעולות אותן הגדיר כחלק מקונספציית ההרתעה: "מבצעים בין מלחמות" (מב"מ) הפכו בהדרגה לחלק אינטגרלי של הדוקטרינה הצה"לית והופנו נגד יעדים בלבנון, בסוריה ובעזה. אלא שלאט לאט הגיון המבצעים האלו הפך מיצירת הרתעה של האויב לפשוט השמדת יכולות שלו.

המונח "לקצור את הדשא" שהשתרש בצה"ל בד"כ יוחס להרתעה – אך זו טעות. המבצעים נועדו "לקצור את הדשא" ולא לשכנע את הדשא לא לצמוח כי העלות תהיה גבוהה מדי. זה פעולה ע"פ ההיגיון שתומאס שלינג, האסטרטג האמריקאי, כינה brute force (כוח ברוטלי). זו אינה אסטרטגיה מוטעית בהכרח אבל צריך להבין שהגיון שלה שונה לחלוטין מזו של הרתעה.

המונח "לקצור את הדשא" שהשתרש בצה"ל בד"כ יוחס בטעות להרתעה. המבצעים נועדו "לקצור את הדשא" ולא לשכנע את הדשא לא לצמוח כי העלות תהיה גבוהה מדי. זו פעולה שכונתה "כוח ברוטלי" והגיונה שונה

השבעה באוקטובר נתפס, ובצדק, ככישלון ההרתעה הישראלית. אך כישלון זה אינו נובע בהכרח מן הבעיות שבהרתעה אלא בהבנת מגבלותיה והתנאים לה.

• הרתעה לא יכולה לעבוד כאשר אין לצד שכנגד אלטרנטיבות טובות יותר, ש "ניהול הסכסוך" של נתניהו סירב בהתמדה לספק.
• הרתעה אינה יכולה לעבוד כאשר אתה מחליש את תפיסת הלכידות והמוכנות של הצד שלך – כמו שההפיכה המשטרית עשתה, תוך התעלמות מאזהרות לפגיעה בביטחון המדינה מאז הקמת הממשלה הנוכחית.
• והרתעה אינה יכולה לעבוד כשאתה מעביר כוחות מזירת ההרתעה (מול עזה) לגדה – בכדי לשמר אינטרסים פוליטיים, כפי שישראל עשתה ערב השבעה באוקטובר.

השבת השחורה והטבח בנגב המערבי נתנו את האות לנטישה סופית של מרכיב ההרתעה במדיניות צה"ל.

בלבנון מדיניות ישראל עד כה הייתה מוצלחת למדי, ומתמקדת, לפני ואחרי הפסקת האש, בהשמדת היכולות של חזבאללה. בהינתן חולשת המדינה הלבנונית – מדיניות זו מוצלחת יותר ממדיניות ה "הרתעה המשולשת" שננקטה במלחמת לבנון השנייה ב 2006 (עליה כתבנו, וונדי פרלמן ואני, בספרנו בנושא).

בסוריה ישראל האיצה את הפעולות להשמדת היכולות הצבאיות של המדינה במלחמת האזרחים – לפני ואחרי נפילת משטר אסד. גם תפישת טריטוריות סוריות נוספות מתאימה למדיניות – להרחיק פיזית את האיומים במקום להרתיע אותם.

ה-7/10 נתפס, ובצדק, ככישלון ההרתעה הישראלית. אך הוא אינו נובע בהכרח מהבעיות שבהרתעה אלא בהבנת מגבלותיה ותנאיה. טבח ה-7/10 נתן את האות לנטישה סופית של מרכיב ההרתעה במדיניות צה"ל

בין אם גרמה נזק משמעותי לתוכנית הגרעין האיראנית ובין אם לא – ברור שהמלחמה הקצרה באיראן גם היא לא הייתה למטרות הרתעה אלא למטרות השמדת יכולות איראניות. ברור גם שישראל נאלצה להפסיק את הלחימה באיראן בניגוד לרצונה (כתכתיב של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ) ועדיין מאיימת במכות נוספות אם איראן תנסה לבנות מחדש את תכנית הגרעין או את מערך הטילים שלה.

וכמובן עזה, בה ישראל השמידה במידה רבה את תשתית החמאס ככוח לוחם קונוונציונלי אך עסוקה כעת בהשמדת התשתית האזרחית, בניסיון נואל להשמיד את יכולות הגרילה של הארגון.

אבן היסוד של מדיניות הביטחון הישראלי והדוקטרינה הצבאית שלה – הרתעה – מתה. ישראל אינה מאמינה יותר בהרתעה. זה לגיטימי: מדינה וצבא יכולים וצריכים מדי פעם לבחון את הדוקטרינה והמדיניות שלהם ולשנות אותן בהתאם למציאות המשתנה.

הבעיה היא שככל הנראה לא הייתה ולא תהיה חשיבה שיטתית ועמוקה על השלכות השינוי – על היתרונות והחסרונות האסטרטגיים שלו. התרבות האסטרטגית של צה"ל, מאז ומתמיד, נוטה להקל ראש בחשיבה לעומק ובשיקולים ארוכי טווח. צה"ל מעולה בטקטיקה ודי עלוב באסטרטגיה. וממשלת ישראל, שלעיתים לקחה את התפקיד הזה על עצמה, עסוקה בשיקולים אלקטורליים ומשיחיים – לא בכאלה רציונליים ונוגעים לטובת המדינה.

הבעיה היא שככל הנראה לא הייתה ולא תהיה חשיבה שיטתית ועמוקה על השלכות נטישת ההרתעה – על יתרונותיה וחסרונותיה האסטרטגיים. צה"ל מעולה בטקטיקה ודי עלוב באסטרטגיה

נטישת ההרתעה לטובת השמדה פיזית של יכולות האויב יכולה להיראות על פניה כמדיניות נכונה – אחרי הכל ישראל ניצבת מול אויבים שחלקם פנאטים דתיים שאינם אמונים בהכרח על שיקולים רציונליים, והלא מוטב למנוע מהם מראש את היכולת לתקוף.

אלא שטיעון זה לוקה בראיה קצרת טווח ומסוכנת: למרות היכולות הטכניות המרשימות של חיל האוויר והעליונות הקונוונציונלית של צה"ל על כל יריביו הפוטנציאליים, עדיין צריך להבין את מגבלות הכוח הישראלי. עדיין אנו מדינה קטנה התלויה בכוח מילואים, שהשימוש הבלתי אחראי שעושה בו הממשלה מחליש גם את הצבא המותש ושחוק עד דק וגם את הכלכלה, שעוד לא התחילה להרגיש את העלות האמיתית של המלחמה.

יתרה מזו, ככל שצה"ל ירחיב את מבצעי ומלחמות השמדת היכולות של האויב –  הוא ייתקל בעוד ועוד אויבים שיתעורר הצורך להשמיד את תשתיותיהם. חייבים לחזור לתודעה הבן-גוריונית הבסיסית: ישראל אינה יכולה להביס את אויבנו באופן מוחלט. היא צריכה לשכנע אותם ששלום עדיף על מלחמה.

הדוקטרינה הצבאית של ישראל אכן זקוקה לרביזיה משמעותית, בהינתן הלקח שלמדנו בשבעה באוקטובר. אך רביזיה זו אינה יכולה להישען על מלחמת נצח ועל האשליה שאנחנו יכולים תמיד להשמיד את הנשק של האויב – כל אויב בכל מקום.

הדוקטרינה הצבאית של ישראל אכן זקוקה לרביזיה משמעותית, בהינתן לקח ה-7/10. אך רביזיה זו אינה יכולה להישען על מלחמת נצח ועל האשליה שאנו יכולים תמיד להשמיד את הנשק של האויב – כל אויב בכל מקום

רביזיה זו צריכה, במקום, להישען על תוספת של "ה" אחד להרתעה, התרעה, והכרעה: הגנה. כן, לעיתים ההגנה הטובה ביותר היא – הגנה. כן, צבא הגנה לישראל צריך ללמוד להגן על אוכלוסיית המדינה האזרחית, קונספציה שהייתה חסרה לחלוטין בנגב המערבי באותה שבת שחורה. קונספציה שלוקה בחסר כשמבינים לכמה אנשים אין ממ"ד או מקלט ציבורי קרוב ובמצב טוב – לנוכח איום הטילים מצפון, מזרח ודרום.

וכאמור, דוקטרינה צבאית היא רק חלק מאסטרטגיה רבתי. גם שם צריך לחזור לתפישה שהייתה מקובלת בעבר, לפיה ישראל עומדת מוכנה להגן על עצמה אך מושיטה יד לשלום אם השכנים מוכנים לאתגר זה.

ישראל צריכה לנצל את הקונסטלציה האזורית שמאפשרת הסדר נרחב וכולל, כדי לחתור להסדר אזורי שיביא אחת ולתמיד למתן לגיטימציה ולהשלמה עם קיומה של ישראל על ידי כל מדינות המזרח התיכון. אפילו אם לאוכלוסייתן ייקח עוד זמן להשלים עמנו, בעיקר נוכח הזוועות המתחוללות בעזה.

אבל כל השלמה כזו חייבת לכלול את הפלסטינים ואת פתרון שתי המדינות – אחרת היא לא תחזיק מעמד. והתקדמות כזו לא תיתכן, כמובן, תחת ממשלת ישראל הנוכחית. הממשלה שמובילה את המדינה בעיניים פקוחות למלחמת נצח משיחית ומסכנת גם את הסכמי השלום הקיימים והיציבים – עם מצרים, ירדן, ומדינות המפרץ.

לעיתים ההגנה הטובה ביותר היא – הגנה. צבא ההגנה לישראל צריך ללמוד להגן על אוכלוסייתה, מה שלא קרה בשבת השחורה. זו קונספציה שלוקה בחסר כשמבינים לכמה אנשים אין ממ"ד או מקלט ציבורי

צה"ל, מערכת הביטחון, ואזרחי המדינה, צריכים לעצור, לחשוב, ולמנוע את הצעידה האוטומטית אל התהום. לפני שניצחונות טקטיים יסתיימו בתבוסה אסטרטגית.

בועז אצילי הוא פרופסור למדע המדינה ויחסים בינלאומיים באמריקן יוניברסיטי בוושינגטון, מתמחה בלימודי ביטחון וסכסוכי גבולות. בין הספרים שפרסם: Triadic Coercion: Israel’s Targeting of States that Host Non-State Actors (עם ונדי פרלמן) ו-Good Fences, Bad Neighbors: Border Fixity and International Conflict. בן-דודו של אביב אצילי שנפל בקיבוץ ניר עוז ב-7 באוקטובר וגופתו נחטפה לעזה והושבה לישראל.