שוב חלה הפולני בווירוס קיץ. לא וירוס קשה, אבל מעיק מספיק כדי שהפולני יעבור לגור על הספה בסלון, שם יוכלו בני הבית לראות ולרחם עליו. את הספה חלק הפולני עם קופסת ממחטות נייר, שלט הטלוויזיה וכוס תה עם חלב.
בעודו יושב וצופה בסדרה קוריאנית אינסופית בנטפליקס, נזכר הפולני כיצד הפולנייה הגדולה הייתה רצה איתו כילד על כל שיעול ועיטוש לדוקטור פוריסמן המיתולוגי. איך היו יושבים עם שאר ותיקי המושבה במסדרונות קופת חולים והפולנייה הגדולה הייתה מתעדכנת בכל הנעשה. בעודו מהרהר בעצב שרק ילדים פולנים חולים בקיץ, טיפל הפולני במחלתו בעזרת התרופה המפורסמת של סבו, האדון הפולני, כוס תה עם תוספת נדיבה של קוניאק.
בעודו יושב וצופה בסדרה קוריאנית אינסופית בנטפליקס, נזכר הפולני כיצד הפולנייה הגדולה הייתה רצה איתו כילד על כל שיעול ועיטוש לדוקטור פוריסמן המיתולוגי. איך היו יושבים עם שאר ותיקי המושבה במסדרונות קופ"ח
תוך כדי צפייה רפואית בנטפליקס, חשב הפולני על המנגנון המדהים של הווירוסים. כשווירוס מתגנב לדרכי הנשימה הנמתחות מהאף ועד הריאות, הוא מתרבה בנחת ובין היתר מגרה את קצות העצבים באזור ההדבקה. כל מה שהיינו רוצים זה להכניס את היד ולגרד את המקום המגורה. במקום זאת אנחנו משתעלים ומתעטשים. זה בדיוק מה שהווירוס רוצה, פולני פסיב אגרסיב שכמותו.
שיעול הוא פעולה חזקה. כמשתעלים, נוצר לחץ אוויר גבוה מאוד בתוך הריאות שמוביל להתפרצות מהירה ופתאומית של אוויר החוצה. יחד עם האוויר יוצאות גם טיפות זעירות של רוק ונוזלי גוף אחרים, המכילות עותקים שלמים של הווירוס. הטיפות האלו עפות למרחקים, לפעמים יותר משני מטרים, ונוחתות על חפצים, בגדים, או חודרות לגוף של אדם אחר דרך האף או הפה.
כך הופך אדם אחד למפיץ נאמן של הווירוס מבלי שהתכוון לכך בכלל. רק המחשבה על אלפי הטיפות הקטנות המרחפות בחלל האוויר כמעט גרמה לפולני להוציא את בקבוק האקונומיקה ולחבוש כפפות גומי.
מה הופך את המנגנון הזה לכל כך אפקטיבי מבחינה אבולוציונית? ובכן, וירוסים אינם יכולים להתרבות בכוחות עצמם, הם בסך הכל מעטפת המכילה מקטע של קוד גנטי. הם חייבים לחדור לתא חי ולהשתמש במכונות הביולוגיות של אותו תא. לכן כל וירוס תלוי לחלוטין בהצלחתו לעבור ממארח אחד לאחר.
וירוסים אינם מתרבים בכוחות עצמם, הם בסך הכל מעטפת המכילה מקטע של קוד גנטי. הם חייבים לחדור לתא חי ולהשתמש במכונות הביולוגיות שלו. לכן כל וירוס תלוי לחלוטין בהצלחתו לעבור ממארח אחד לאחר
וירוסים שהתפתחו כך שיגרמו לתסמינים שמקלים על המעבר הזה, כמו נזלת, עיטוש, ובעיקר שיעול, היו בעלי יתרון. הם התפשטו מהר יותר, הדביקו יותר אנשים, והשאירו אחריהם יותר "צאצאים ויראליים". במובן הזה, שיעול הוא כמו פרסומת קולנית של הווירוס: "אני כאן, ואני מוכן לחדור לגוף הבא".
יש כאן גם עדינות פולנית מסוימת: אם הווירוס יהיה אלים מדי ויהרוג את המארח במהירות, הוא לא יספיק להידבק הלאה. מצד שני, אם הוא יהיה שקט מדי, אולי לא יגרום לשום תסמין שיאפשר לו להתפשט. לכן הרבה וירוסים למדו לאזן, לגרום לתסמינים כמו שיעול, חום או עייפות, אך לא להכריע מיד את הגוף. זה מאפשר להם להסתובב בסביבה עוד כמה ימים, ולקפוץ ממארח למארח.
אפשר לחשוב על זה כעל עסקה אבולוציונית. הווירוס נותן לנו כאב גרון, אנחנו נותנים לו כרטיס כניסה לאנשים סביבנו. לא הוגן במיוחד, אבל כך פועלת האבולוציה. אין כאן תכנון מודע, אלא ברירה טבעית שפשוט מעדיפה את מי שמצליח להפיץ את עצמו טוב יותר.
ישב הפולני על הספה, נאנח בעייפות, והתעטש אל תוך הממחטה בפוזה מושלמת לתשדיר שירות על שפעת. אבל דווקא אז התחיל להבין שהבעיה האמיתית איננה רק בדרכי הנשימה, אלא גם בדרכי התקשורת.
הרי החדשות, כמו וירוסים, מתפשטות בדרכים מבריקות, משתמשות בגוף הקולקטיבי של הצופים כמו וירוס שמשתמש בתא. והערוצים? הם קונסולת ההדבקה. המגישים, כמו חלבוני מעטפת של הווירוס, מתחברים בקלות לקולטני הקשב של הצופה, חודרים פנימה דרך העיניים והאוזניים ומרגע שנכנסו, קשה מאוד להוציאם.
לווירוס עם תסמינים כמו נזלת, עיטוש ושיעול, היה יתרון. הוא התפשט והדביק מהר יותר, והשאיר אחריו יותר "צאצאים ויראליים". כך שיעול הוא כמו פרסומת קולנית של הווירוס: "אני כאן, ואני מוכן לחדור לגוף הבא"
ממש כמו וירוס שמאמן את הגוף להשתעל, כך גם שידור חוזר שוב ושוב של מסרים ארוזים היטב גורם לצופה לחזור עליהם. לא כי הוא מאמין, אלא כי הם כבר נטמעו. והחזרה, בדיוק כמו השיעול, היא חלק מההפצה.
הפולני ראה את זה קורה בלייב: הטוקבקים שציטטו מילה במילה את נאום המגיש, ההודעות בקבוצות המשפחתיות שחזרו על אותם משפטים באותן מילים, כאילו כל אחד מהם נשם את אותו ענן של נזלת תודעתית.
כמו כל וירוס מוצלח, גם הווירוס התקשורתי יודע שעליו להישאר חי. כלומר, לא לגרום למארח להקיא אותו מייד. לכן אין כאן קיצוניות אחת ברורה. יש איזון מחושב בין פחד לבין שגרה, בין התקף פניקה לבין פינה קומית לסיום. בדיוק כמו שיעול קל שמאפשר להדביק עוד מישהו בלי להיגרר למיון, כך גם שורת סיום מנחמת אחרי פאנל מטלטל מרגיעה את הקולטנים ומכינה את הצופה למנה הבאה.
ומה עם נוגדנים? שאל את עצמו הפולני בעצב. הרי לגוף יש זיכרון חיסוני. אולי גם למוח? אולי אם נזהה את פיסות הקוד האלה בזמן, נלמד לפתח סוג של חיסון תודעתי? אולי צריך תכנית חיסונים לאומית נגד וירוסים של מילים?
אבל אז הוא נזכר שכל נוגדן מתחיל בחשיפה מבוקרת. ומי ירצה להיחשף למנות קטנות של "אין רעב בעזה" או "ביקורת היא בגידה"? זה כמו להציע תה עם קוניאק לוועדת חקירה, אף אחד לא יוצא מזה טוב.
כמו כל וירוס מוצלח, גם הווירוס התקשורתי יודע שעליו להישאר חי. כלומר, לא לגרום למארח להקיא אותו מייד. לכן אין קיצוניות אחת ברורה. יש איזון מחושב בין פחד לשגרה, בין התקף פניקה לבין פינה קומית לסיום
בסוף, כמו תמיד, חזר הפולני לנטפליקס. לפחות שם, כשהווירוס הוא דרמטי במיוחד, כולם יודעים שהוא בדיוני. ובינתיים, הגדיל את המינון של הקוניאק בתה.
פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוהמטאפורה שלך נשמעת זהה לדימויים של נאצים על היהודים. נושאי מחלות מדבקות, אף ארוך וחולה, השתלטות של וירוס יהודי על הגוף והמדינה. יש בך משהו שרוצה ללכת כשה לטבח עם נאורות שאינה מתכתבת עם תרבות מדברת בשפה אחרת ממך. למד את שפתם ואת התנהגותם שנגזרת מדפוסי החשיבה ואחכ תחזור אלינו. לא חייב עוד מטאפורה, רק תובנות שיאפשרו לך גם לחיות ולשגשג.