בשבועות שלאחר המתקפה הישראלית באיראן ביוני, התרחש דבר חריג. במשך עשרות שנים נחשבו האזרחים האיראנים לאחת מהאוכלוסיות הכי פרו-אמריקאיות במזרח התיכון. הם התייחסו בספקנות – אם לא בזלזול מוחלט – לאופן שבו ממשלתם הציגה את ארצות הברית וישראל כאיומים קיומיים.
בעיני רוב האוכלוסייה, ובמיוחד הצעירים, הסיסמאות הרשמיות הללו נשמעו כרעש רקע בלבד, ולעיתים אף עוררו מבוכה מגוחכת. האובססיה של המשטר ל"עמידה איתנה" הרגישה לעיתים קרובות כמו שריד של עבר ולא כמדיניות ממשית.
אבל הפעם, כשהפצצות נפלו ממטוסי חיל האוויר הישראלי על שמי איראן, המלחמה לא נשארה הרחק משם. היא הגיעה הביתה. והיא שינתה את השיח. הדור שבעבר לעג לרטוריקה של המשטר מתחיל כעת להבין – לעיתים לראשונה – מדוע בכלל בנתה הממשלה את נרטיב העמידה האיתנה מלכתחילה.
כמעט בן-לילה שמעתי שינוי עמוק מצד אנשי הקשר הרבים שלי בחברה האיראנית. אפילו איראנים שבעבר ביטלו בבוז את הסיסמאות של המנהיג העליון עלי חמינאי החלו לחזור עליהן.
כמעט בן-לילה שמעתי שינוי עמוק מצד אנשי הקשר הרבים שלי בחברה האיראנית. אפילו איראנים שבעבר ביטלו בבוז את הסיסמאות של המנהיג העליון עלי חמינאי החלו לחזור עליהן
התקיפות לא עוררו רק התלהבות פטריוטית, הן הציתו משהו נפיץ יותר: תחושת זעם רווחת שלפיה המעצמות הזרות עברו קו אדום. אפילו בקרב חלק מהמבקרים הבולטים ביותר של המשטר, הזעם הופנה החוצה – לא פנימה.
תוך שבועיים בלבד, האיראנים הפנימו מציאות גאופוליטית חדשה. הסיסמאות החלו להישמע הגיוניות יותר. הצמרת הביטחונית אולי אינה מאוחדת בדעתה כיצד להגן על איראן בצורה הטובה ביותר – אך כעת, הקולות הקוראים לדיפלומטיה הולכים ומושתקים על ידי אלה התובעים קו הגנתי נוקשה יותר.
אפילו אזרחים מן השורה – רבים מהם כאלה שהתנגדו בעבר לגישת הביטחון של המשטר – קוראים כיום לחיזוק ההגנה. יש אף מי שמדברים בגלוי על הצורך בנשק גרעיני. "אנחנו צריכים משהו שיגרום להם לחשוב פעמיים", אמר לי עיתונאי מאספהאן. "אחרת, הם פשוט יוכלו לתקוף אותנו כל כמה שנים".
אפילו אזרחים מן השורה – רבים מהם כאלה שהתנגדו בעבר לגישת הביטחון של המשטר – קוראים כיום לחיזוק ההגנה. יש אף מי שמדברים בגלוי על הצורך בנשק גרעיני
"המלחמה תגיע אלינו"
במשך שנים רבות, ראו איראנים רבים את המלחמות בין ישראל, ארצות הברית ומדינתם כרחוקות, מופשטות או כפויות. המלחמות האלה התנהלו בסוריה, בלבנון, בעיראק – לא באספהאן או בטהרן. גם בתוך איראן וגם מחוצה לה, האסטרטגיה האזורית של הרפובליקה האסלאמית זכתה לביקורת כיקרה, פרובוקטיבית ומבודדת.
אבל מלחמת 12 הימים ביוני שינתה את התפיסה הזאת. זו לא הייתה מלחמה בחזית פרוקסי מרוחקת, זו הייתה מלחמה ישירה, מהירה, והיא הבהירה לאיראנים מן השורה שהם כבר לא רק צופים מהצד. ישראל וארצות הברית מסוגלות כעת להגיע עמוק לתוך גבולותיהם – כמעט ללא מגבלות.
"פעם הייתי בין אלה שצעקו בהפגנות שלא ישלחו את הכסף שלנו ללבנון או לפלסטין. אבל עכשיו אני מבינה שהפצצות שכולנו עומדים מולן הן אחת, ואם אין לנו הגנה חזקה ברחבי האזור – המלחמה תגיע אלינו", אמרה לי אומנית בטהרן.
ההבנה הזו התפשטה במהירות, ולא רק בתוך איראן. חלק ניכר מהתכנים הוויראליים שהסבירו את ההיסטוריה של ההתערבות המערבית באיראן – מההפיכה ב-1953 ועד להתנקשויות במדענים איראנים – לא נוצרו בטהרן. הם הגיעו מהמערב, עבור קהל מערבי.
בטיקטוק, אינסטגרם וב-X, צעירים – משמאל ומימין כאחד – החלו לתהות מדוע במשך עשרות שנים נתפסה איראן כ"מפלצת הקבועה" של מדיניות החוץ האמריקאית. אלה לא היו נאמני המשטר; ברובם היו אלה אמריקאים – בני דור המילניום ודור ה-Z – שניסו להבין את "המלחמות לנצח" שעיצבו את חייהם.
פתאום, האזהרות של חמינאי מפני ארצות הברית שאי אפשר לסמוך עליה וכי ישראל תוקפנית ותאבת כיבוש כבר לא נשמעו כל-כך מופרכות – לא משום שהאייתולה זכה לסמכות מוסרית, אלא כי העולם מתחיל להתאים את עצמו למציאות האסטרטגית שעליה מצביעה איראן כבר שנים. השינוי הזה, גם אם הוא חלקי ובלתי צפוי, כבר משנה את מיקומה של איראן – פנימית, אזורית וגלובלית.
המערב הציג במשך שנים את משמרות המהפכה של איראן (IRGC) כמוסד חד-ממדי שמונע מאגרסיביות בלבד. אך למעשה, מדובר בגוף מפולג מאוד מבפנים, עם פלגים מתחרים.
המערב הציג במשך שנים את משמרות המהפכה של איראן (IRGC) כמוסד חד-ממדי שמונע מאגרסיביות בלבד. אך למעשה, מדובר בגוף מפולג מאוד מבפנים, עם פלגים מתחרים
בעשור האחרון, ההנהגה הוותיקה של הארגון – זו שעוצבה על ידי הטראומה של מלחמת איראן-עיראק בשנים 1988-1980 – קראה לא אחת לריסון. על אף מחויבותם להרתעה אזורית ולהתעצמות צבאית, רבים מהמפקדים הללו ראו בעימות גלוי עם ישראל או ארצות הברית סכנה קיומית – לא התנגשות נחוצה.
![איראנים מחזיקים בתמונותיהם של ראשי משמרות המהפכה שחוסלו במתקפות צה"ל בכיכר המהפכה בטהרן, 14 ביוני 2025 (צילום: Atta KENARE / AFP)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2025/06/AFP__20250614__62DU2L9__v1__HighRes__IranIsraelConflictReligionIslamShiiteGhadir.jpg "איראנים מחזיקים בתמונותיהם של ראשי משמרות המהפכה שחוסלו במתקפות צה"ל בכיכר המהפכה בטהרן, 14 ביוני 2025 (צילום: Atta KENARE / AFP)")
אבל תחתיהם צמח דור צעיר במשמרות המהפכה, כזה שחושל לא בהגנה אלא בהקרנה. חלק מאותם לוחמים צעירים הם כיום בשנות ה-40 לחייהם, ומוכנים ליטול לידיהם את מושכות ההנהגה. הדור הזה אומן באמצעות מל"טים, טילים ולוחמה קיברנטית; הוא נלחם אישית בסוריה וארגן מיליציות בעיראק.
כיום, חברי הדור העולה במשמרות המהפכה רואים בעימות לא רק דבר בלתי נמנע – אלא גם מועיל. עבורם, הרתעה איננה רק עניין של הישרדות: היא נוגעת למעמד אזורי, גאווה לאומית ושיבה על ריבונות.
כיום, חברי הדור העולה במשמרות המהפכה רואים בעימות לא רק דבר בלתי נמנע – אלא גם מועיל. עבורם, הרתעה איננה רק עניין של הישרדות: היא נוגעת למעמד אזורי, גאווה לאומית ושיבה על ריבונות
תקיפות יוני – בתוספת המתקפות האיראניות המוגבלות אך הממוקדות על ישראל – חיזקו את הביטחון העצמי של הדור הזה. לטענתם, הריסון שגילתה המדינה בעשורים האחרונים – שלא לדבר על המחויבות השגויה לדידם להסכם הגרעין של 2015 – לא הביא עמו דבר פרט להזמנות לתקיפות נוספות.
העובדה שישראל הצליחה לתקוף בעומק כזה, ביעילות כזו, רק מחזקת את טענתם: איראן זקוקה להרתעה אמינה, והיא זקוקה לה עכשיו.
וכך, בקרב הדור שנולד אחרי מהפכת 1979 – לעיתים קרובות אל תוך אכזבה מאידיאולוגיית המשטר – עובר כעת שינוי עמוק. הם לא מחבקים את המשטר, אך הם בוחנים מחדש את כל מה שחשבו על כוח מערבי ועל ביטחון.
הרגע הזה, של תמיכה יחסית במדינת הביטחון, אינו מובטח שיישמר לאורך זמן. אך לעת עתה, הוא משנה את מאזן הכוחות במעגלי קבלת ההחלטות של איראן. הקשוחים הצעירים במשמרות המהפכה מתחזקים. בעלי בריתם בכלי התקשורת הממלכתיים, בפרלמנט ואפילו במשרד המודיעין – ממקמים את עצמם כשחקנים היחידים שביכולתם להגן על איראן מאיום קיומי.
קולות כאלה משתיקים כעת את הקולות – ויש רבים כאלה באיראן – שאינם רוצים מלחמה. באופן היסטורי, הדוגלים במשא ומתן עם המערב צמחו מתוך המחנה הפרגמטי והטכנוקרטי של הפקידות הבכירה. אך כעת, אותם מנהיגים הנוטים לשלום מתמודדים עם שינוי עמוק יותר בתפיסת הציבור.
באופן היסטורי, הדוגלים במשא ומתן עם המערב צמחו מתוך המחנה הפרגמטי והטכנוקרטי של הפקידות הבכירה. אך כעת, אותם מנהיגים הנוטים לשלום מתמודדים עם שינוי עמוק יותר בתפיסת הציבור
במשך שנים, גם כאשר חמינאי הזהיר מפני כך שלא ניתן לסמוך על המערב, חלקים נרחבים מהאוכלוסייה המשיכו להצביע למועמדים שהבטיחו מעורבות. הדיפלומטיה נתפסה אם לא כאידיאליזם, אז לפחות כריאליזם: הדרך הפרגמטית היחידה לצאת מהבידוד.
אבל התקיפות הישראליות ביוני התרחשו בעוד איראן בעיצומו של משא ומתן עם ארצות הברית. וכעת, גם בקרב אותם חלקים בציבור שתמכו בעבר בדיאלוג – מתגבשת התחושה שהשיחות עם המערב הן תרמית; לא משנה איך איראן תתנהל – היא תיענש.
בשבועות הספורים מאז תחילת התקיפות, השיח באיראן עבר מהשאלה האם הדיפלומטיה יכולה להצליח – לשאלה האם אי-פעם הייתה כנה מלכתחילה. כיום, הרעיון שמשא ומתן עם המערב יפתור את בעיותיה של איראן נשמע פחות כריאליזם ויותר ככניעה.
חמינאי, תמיד טקטיקן, ניצל את הרגע כדי לגבש נרטיב התומך בשלמות הטריטוריאלית של איראן דרך הגנה. זהו בפרט נרטיב העמידה האיתנה, אותו נרטיב הקיים לפחות מאז 1980, אז עיראק – בסיוע ארצות הברית, ברית המועצות ומדינות מערב אירופה – פלשה לאיראן (אם לא מוקדם יותר, כאשר וושינגטון ולונדון ביצעו הפיכה באיראן ב-1953).
כי אם איראן מוקפת באויבים החותרים להשתלט עליה, אזי עמידה איתנה – כולל כל אותם טילים ומל"טים מתוצרת מקומית – נותרת התקווה הטובה ביותר לשרוד. והגופים היחידים שיכולים להוביל את העמידה האיתנה הזו הם כוחות הביטחון של הרפובליקה האסלאמית.
התקיפות של ישראל וארצות הברית אמנם גרמו נזק לתשתיות באיראן, אך הן חיזקו את הנרטיב של חמינאי. המשטר שרד. ההנהגה נותרה יציבה. הרחובות לא בערו במחאה. איראן לא התפוררה. ועל הבמה הבינלאומית, איראן כבר לא נתפסה רק כתוקפנית – אלא כמדינה נצורה, שממשיכה לעמוד בפני התערבות חיצונית.
למורשת הזו יש חשיבות, לא רק מבחינה היסטורית אלא גם בכל הנוגע לירושה. מי שיחליף את חמינאי בן ה-86 כמנהיג העליון של איראן ייבחר בצל התקיפות של יוני: במציאות שבה הדוקטרינה של העמידה האיתנה קיבלה גושפנקה מן האירועים, לא רק מן האידיאולוגיה.
מי שיחליף את חמינאי כמנהיג העליון של איראן ייבחר בצל התקיפות של יוני: במציאות שבה הדוקטרינה של העמידה האיתנה קיבלה גושפנקה מהאירועים, לא רק מהאידיאולוגיה
זה מעניק למשמרות המהפכה – ובמיוחד לדור הצעיר והקיצוני יותר בתוכן – מנוף השפעה רב יותר בעיצוב הפרק הבא של הרפובליקה האסלאמית.
קריאת קרב להגנת המולדת
האתגר של מנהיגי איראן – ובמיוחד הדור הצעיר במשמרות המהפכה – הוא כיצד לנצל את הרגע הזה בלי למתוח את החבל יותר מדי. הקריאות להרחבת היכולות הצבאיות, ואף לפריצה גרעינית, אולי מהדהדות כעת. אך הן עלולות לעורר תגובות זרות חריפות יותר ולהעמיק את הבידוד הכלכלי.
העובדה שהרפובליקה האסלאמית הצליחה לשרוד את התקיפות אינה מעידה על חסינותה לקריסה – אף מדינה איננה חסינה. הכלכלה האיראנית עדיין תחת לחץ כבד. האמון הציבורי נמוך. והקו שבין תמיכה בהרתעה לתמיכה בשלטון עצמו דק מאוד. אם תפרש ההנהגה את האישור האסטרטגי כלגיטימציה מוחלטת – היא עלולה להצית את אותה תסיסה שהצליחה רק לאחרונה לדכא.
ובכל זאת, הנוף הפוליטי הפנימי השתנה באופן יסודי. הקיצוניים, שבעבר נאבקו להצדיק את רעיון "העמידה האיתנה" מול ישראל וארצות הברית, טוענים כעת שההיסטוריה הוכיחה את צדקתם.
"העמידה האיתנה" איננה עוד נחלתה הבלעדית של הרפובליקה האסלאמית ותומכיה הנאמנים – אלא הפכה לקריאת קרב להגנת המולדת, חוצת גבולות חברתיים ופוליטיים. זהו נרטיב רב-עוצמה, במיוחד כשהוא נישא מפי ספקנים לשעבר ומקבל חיזוק מהשטח.
"העמידה האיתנה" איננה עוד נחלתה הבלעדית של הרפובליקה האסלאמית ותומכיה הנאמנים – אלא הפכה לקריאת קרב להגנת המולדת, חוצת גבולות חברתיים ופוליטיים
השאלה אם יצליחו למַסֵד את הנרטיב הזה – באמצעות ירושה, חקיקה או קונצנזוס חברתי רחב יותר – היא שתקבע את דמותה העתידית של הרפובליקה האסלאמית. אך לעת עתה, ידיהם על העליונה.
השיח הבינלאומי על איראן נע לעיתים קרובות בין שני קצוות: או שהמשטר עומד לקרוס בכל רגע, או שהוא מפלצת אזורית בלתי ניתנת לעצירה. מה שמוחמץ בין שני הקטבים האלה הוא מידת הגמישות והיכולת של המערכת האיראנית להגיב: כיצד היא לומדת, מסתגלת ומשלבת זעזועים לתוך הנרטיב שלה של הישרדות ועמידה איתנה.
התקיפות הישראליות לא הרסו את המערכת הזו; הן חיזקו אותה. ואיש אינו יודע מהו הלקח שהנרטיב הזה ינחיל כעת לאיראנים – לאלה השואפים לשלום, ולאלה המחפשים מלחמה.
התקיפות גם שינו את הדרך שבה איראנים תופסים את עצמם. פעם, אפילו תחת סנקציות, ראו עצמם כצופים פסיביים במלחמות רחוקות. כעת, הם מטרה ישירה לתוקפנות אזורית.
אולי השינוי המשמעותי ביותר הוא השינוי הבין-דורי. זה אינו הדור של 1979 שמאשר מחדש עמדות ישנות – אלא ילדיהם ונכדיהם, שגדלו עם גישה לאינטרנט, חשיפה לתקשורת מערבית ולעיתים אף עם עמדות פרו-מערביות – וכעת מפקפקים בלגיטימיות של הסדר העולמי שבו האמינו כל חייהם.
זה אינו הדור של 1979 שמאשר מחדש עמדות ישנות – אלא ילדיהם ונכדיהם, שגדלו עם גישה לאינטרנט וחשיפה למערב – וכעת מפקפקים בלגיטימיות של הסדר העולמי שבו האמינו כל חייהם
הסיסמאות שפעם נדחו כפרופגנדה מתפרשות כעת כריאליזם. ואם השינוי הזה יתמיד – הוא יעצב את הפוליטיקה האיראנית, הפנימית והאזורית, בעשורים הבאים.
השינוי הזה – יותר מכל הצלחה או כישלון טקטי – עשוי להיות ההשפעה המתמשכת ביותר.
במשך שנים שאלו איראנים מדוע מדינתם זקוקה לתוכנית טילים, לבעלות ברית אזוריות או לדוקטרינת עמידה צבאית. כעת, הם שואלים כיצד ניתן לחזק את ההגנות האלה כדי לשמור על ריבונותה של איראן ועל עצמאותה.
במשך שנים שאלו איראנים מדוע מדינתם זקוקה לתוכנית טילים, לבעלות ברית אזוריות או לדוקטרינת עמידה צבאית. כעת, הם שואלים כיצד ניתן לחזק את ההגנות האלה כדי לשמור על ריבונותה של איראן ועל עצמאותה
נרג'ס באג'וכלי היא פרופסור חבר בבית הספר ללימודים בינלאומיים מתקדמים באוניברסיטת ג'ונס הופקינס.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנומי שלא קרא מאמרים נוספים של נרג'ס באג'וכלי לא יבין שמדובר במישהי עם פוזיציה מאוד ברורה.
למשל מאמר נחמד וארוך מאוד כמו הנ"ל ממרץ 2024 המדבר בפירוט רב על התחזקות משמעותית של הציר האירני.
אני מניח שבמאמרים של בבאג'ולי יש יותר משאלת לב מאשר מציאות.