1

הדבר הראשון שטל רז עושה כשהיא פוקחת עיניים בבוקר, לפעמים עוד לפני צחצוח השיניים, זה ללכת לים.

מדובר בהליכה קצרה: בין השער האחורי של הבניין שבו היא גרה בשכונת בת גלים לקו המים מפרידים רק כמה צעדים. היא נולדה כאן, בשכונה החיפאית הוותיקה, לאבא אוהב ים, ומעולם לא עזבה. היא לעיתים מבלה יותר שעות במים מאשר על היבשה. כשהיא חותמת בשם "טל בת הים", זה לא מיתוג ולא התחכמות – זה מה שהיא.

אין הרבה מקומות בישראל שבהם הים נוכח כמו בבת גלים. שורת הבתים הראשונה של השכונה המנומנמת מתחככת ממש בקצף הגלים, רק טיילת צרה מפרידה ביניהם.

יש כאן שקט, ים וצבים. המון צבים. רז פוגשת אותם כל יום. "אני מתעדת את מה שקורה מתחת למים מאז 2016. פגשתי עד היום 100 צבים, 66 חומים ו־34 ירוקים, מתוך המאה אני מזהה 50 ולכולם נתתי שמות"

בשעת צוהריים מוכת חום אין כאן המולת בתי קפה, מסעדות או אטרקציות. פעם, מזמן, הייתה פה אטרקציה – קזינו בקצה הטיילת. המבנה הנטוש עדיין ניצב באותו מקום וממתין להכרעה – האם יהפוך למלון יוקרה או למשהו אחר, הכרעה שתשפיע בוודאי על האזור כולו.

בינתיים יש כאן שקט, ים וצבים. המון צבים. רז פוגשת אותם כל יום. "אני מתעדת את מה שקורה מתחת למים מאז 2016. פגשתי עד היום 100 צבים, 66 חומים ו־34 ירוקים, מתוך המאה אני מזהה 50 ולכולם נתתי שמות. לסינדרלה, למשל, יש את השריון הכי מיוחד בריף".

בילדותי, כשלמדתי כאן לשחות בבריכת המים המלוחים שהייתה ואיננה עוד, לא היה לי מושג שמעבר לתחומי הבריכה משתרע ריף שוקק חיים.

טל רז בסלפי עם צב בחוף בת גלים בחיפה (צילום: טל רז)

"זה הריף הרדוד הכי גדול בארץ", אומרת רז, "יש בו מגוון ביולוגי מטורף. אתה יכול להיכנס לים למרחק 500 מטר ועדיין תהיה בעומק של ארבעה–חמישה מטר בלבד. השילוב בין הרדידות, הסלעים והשמש יוצר ריבוי של אצות וחומרי הזנה, ומושך המון סוגים של דגים וכמובן את הצבים. כולם באים לאכול כאן, ובעונות הרבייה הם באים להזדווג כאן".

לכאורה מדובר בגן עדן ימי מושלם, רק שהמציאות היא הכול חוץ ממושלמת. הריף של בת גלים היה אמור להיות מוכרז כשמורת טבע, אבל בעוד כמה טריטוריות ימיות באזור זכו בכבוד ובתואר, הוא נותר בינתיים מחוץ לגדר. בהיעדר ההגדרה "שמורה" הדייג מותר, האכיפה לא קיימת, והצבים נמצאים בסכנה יום־יומית.

הריף של בת גלים היה אמור להיות מוכרז כשמורת טבע, אבל בעוד כמה טריטוריות ימיות באזור זכו בכבוד ובתואר, הוא נותר בינתיים מחוץ לגדר. בהיעדר ההגדרה "שמורה" הדייג מותר והצבים נמצאים בסכנה יום־יומית

את טל ורז – שתי צבות שנקראות על שמה, לפי מיטב המסורת של המרכז להצלת צבי ים במכמורת – היא הצליחה להציל ברגע האחרון.

"אף פעם לא דמיינתי שבתוך שבועיים אוציא מהמים שתי צבות ים פצועות", היא אומרת, "רז תשתחרר לפני טל, טל תצטרך תקופת החלמה ממושכת כי נאלצו לכרות לה את הסנפיר אחרי שהוא הסתבך בחוטי הדיג. זה שיקום של לפחות חצי שנה לפני שהיא תוכל לחזור למים".

אבל לא תמיד הסוף טוב. "כולם בחוף הכירו את ברטה", מספרת רז, "צבה מתוקה, רגועה, הייתה שוחה 10 מטר מהחוף. יום אחד הדייגים פרשו רשת שמגיעה מהקרקעית עד פני הים – זו בעצם חומת מוות. כל צב שהיה מנסה לעבור היה נתפס ברשת.

הצבות הפצועות טל ורז במרכז להצלת צבי ים במכמורת (צילום: ארז ארליכמן, רשות הטבע והגנים)

"באותו יום עברתי ליד הרשת כמה פעמים כדי לראות שאף אחד לא נתפס. השאירו אותה גם בלילה. למוחרת עברתי שוב. ואז, בלילה השני, ברטה נתפסה. לא הייתי שם בשביל לקרוע את הרשת ולשחרר אותה. פשוט אין כאן מי שיגן על היצורים האלה".

התסכול נובע גם מכך שהצבים הם בכלל לא המטרה של הדייגים. הם "נזק אגבי". "חוץ מהרשתות, הסכנה הכי גדולה זה הדייג באמצעות רחפנים", אומרת רז. "הדייג יושב בחוף ושולח רחפן למרחק של כמה מאות מטרים. ככה הוא יכול לדוג דגי מים עמוקים בלי להזדקק לסירה.

כשהיא לא מחלצת צבים פצועים, היא מפנה את ציוד הדיג שננטש בים. "בתכל'ס אני לא בת ים, אני פועלת ניקיון", היא אומרת, ומצביעה על הדלי התורן שרק בימים האחרונים התמלא בסבך חוטים וקרסים

"כשהרחפן מגיע לנקודה הוא מטיל את הקרס עם פיתיון, וכשהדייג מרגיש שקרה הנס ודג נתפס, הוא מתחיל למשוך. רק שבגלל שיש כאן המון סלעים, הרבה פעמים הקרס והחוטים נתפסים בסלע ונתקעים. בלית ברירה הדייג חותך את החבל וכל הציוד נשאר במים – מדובר בקרסים ענקיים ובמאות מטרים של חוטים.  הצבים מזהים אוכל, אבל זו מלכודת מוות".

כשהיא לא מחלצת צבים פצועים, היא מפנה את ציוד הדיג שננטש בים. "בתכל'ס אני לא בת ים, אני פועלת ניקיון", היא אומרת, ומצביעה על הדלי התורן שרק בימים האחרונים התמלא בסבך חוטים וקרסים שהיא שלפה מבין הסלעים. "כל עוד אין שמורה הדיג אומנם חוקי", היא אומרת, "אבל מה לגבי הציוד שנשאר במים? איך זה שאף אחד לא אחראי לזה ואף אחד לא אוכף?"

חוף בת גלים בחיפה, אוגוסט 2025 (צילום: אביב לביא)

עיריית חיפה תומכת בהכרזה על ריף בת גלים כשמורת טבע, ורשות הטבע והגנים מקדמת את המהלך. רק שמהלכים כאלה נוטים להימשך שנים, והניסיונות לגרום לעירייה לדאוג לצבים ולריף בתקופת הביניים לא הניב תוצאות.

"יש פה גם הרבה כלבים שבלעו קרסים", אומרת רז, "אנשים בשכונה הוציאו אלפי שקלים כדי שהווטרינר ישלוף את הקרס מהכלב שלהם. בהרבה מקומות בעולם לקחו את הדייגים והפכו אותם למדריכים, נתנו להם חלופה, דאגו להם. אצלנו זה לא קורה".

"יש כאן המון עטלפי ים, טריגונים, גיטרנים, לא צריך לעלות על מטוס – רק לבוא ולהיכנס למים. אני מספרת את הסיפור של ריף בת גלים, רוצה שהוא יגיע לכמה שיותר אנשים"

ואכן, אפשר לצרף את ריף בת גלים לרשימת ההחמצות הימיות, זו שבראשה מככב אתר השכשוך של הכרישים בחדרה. במקום לקחת על המקום בעלות במובן החיובי – לטפח, להסדיר, ולהפוך אותו לנכס טבע עירוני ותיירותי – העירייה והרשויות האחרות מתנכרות ומפקירות.

את הוואקום שמותירות הרשויות מנסה למלא טל רז, שמוציאה לבדה סיורי צלילה ושנירקול בריף. "יש כאן המון עטלפי ים, טריגונים, גיטרנים, לא צריך לעלות על מטוס – רק לבוא ולהיכנס למים. אני מספרת את הסיפור של ריף בת גלים, רוצה שהוא יגיע לכמה שיותר אנשים".

טל רז וציוד הדיג שאספה מהים, אוגוסט 2025 (צילום: אביב לביא)

2

מסיבת העיתונאים החגיגית שכינסה השבוע שרת התחבורה מירי רגב במלון "גליליון" שבאגמון החולה הייתה אירוע מוזר.

לא רק משום שרגב התעקשה לשווק את הרכבת העתידית לקריית שמונה, בשעה שבעולם האמיתי רכבת ישראל מתמודדת עם אחד המחדלים החמורים בתולדותיה, אלא גם בשל האווירה המוזרה באולם – מחיאות כפיים סוערות בסיום כל משפט נרגש של השרה, ששיוו לאירוע אופי של מפגש עם הבייס יותר ממפגש עם התקשורת.

מעבר לעיתוי ולסגנון, אפשר היה ללמוד מהאירוע לא מעט על האסטרטגיה של רגב. בתמצית: להעתיק מבנימין נתניהו.

המרכיב השני במנגנון ההפעלה ששוכפל מנתניהו הוא ההתעמתות עם התקשורת כשיטה. כמעט כל שאלה במסיבת העיתונאים נענתה בהטחת האשמות, סרקזם מריר וסגירת חשבונות אישיים

על הסעיף הראשון כבר התעכבתי השבוע: רגב מקפידה להרחיק את עצמה מכישלונות ולקשור את עצמה להצלחות, ואם אין הצלחות בהווה אז להצלחות שאולי יהיו פעם בעתיד. כאוס ברכבת ובתחבורה? אין דבר כזה, ואם יש אז שולחים את המנהל הזמני של הרכבת להסביר ולהתפתל.

המרכיב השני במנגנון ההפעלה ששוכפל מנתניהו הוא ההתעמתות עם התקשורת כשיטה. כמעט כל שאלה במסיבת העיתונאים נענתה בהטחת האשמות, סרקזם מריר וסגירת חשבונות אישיים.

שרת התחבורה מירי רגב במסיבת עיתונאים במלון "גליליון", 18 באוגוסט 2025 (צילום: נתיבי ישראל)

כתבת "דה מרקר" מציינת שרגב עצרה במשך שנתיים תוספות שירות לאוטובוסים? מנכ"ל המשרד משה בן זקן "הודה לה על השאלה", ואז האשים אותה בהפצת פייק והמצאת עובדות שאין להן קשר למציאות (לא נכון).

כתב "גלובס" שאל על הפקקים האינסופיים במרכז? "איך אני לא מתפלאת שגלובס מתעניין במרכז בזמן שאני דואגת לפריפריה", התמוגגה רגב. וכך זה נמשך – כל כלי תקשורת והעקיצה שלו, כל עיתונאי ומנת הלעג שלו. יועצי התקשורת של ראש הממשלה היו מלקקים את האצבעות.

המרכיב האחרון, ואולי המהותי והחמור מכולם, היא ההתחמקות מכל לקיחת אחריות והטלת האשמה על כל גורם אפשרי – חוץ משרת התחבורה.

בקיצור, הממשלה לא עושה דבר, והמתים ממשיכים למות בקצב מוגבר – כבר 300 מתחילת השנה, או כדברי יניב יעקב, מנכ"ל "אור ירוק": "עברנו את השיא השלילי של השנה שעברה. זה בלתי נתפס"

זה בולט בעיקר בכל הנוגע לשיאי הקטל בדרכים. רגב מאשימה את משרד החינוך שלא מחנך את הילדים, את המשטרה שלא אוכפת, את בתי המשפט שלא פוסקים עונשים מרתיעים, ומעל כולם את הישראלים שמשתוללים בכביש, חלקם עם סלולרי ביד.

כדי להדגיש שמשרדה הוא בסך הכול בורג קטן במערכת גדולה, חזרה שוב ושוב על העובדה שהוקמה ועדת שרים מיוחדת לטיפול בתאונות הדרכים. מה שרגב שכחה לספר, זה שהוועדה הוקמה רק בנובמבר 24', אחרי שמספר ההרוגים בכבישים שבר שיאים של עשרות שנים, ובתשעת החודשים שחלפו מאז היא התכנסה רק פעם אחת.

תאונת דרכים בדרום, 20 בפברואר 2023 (צילום: פלאש90)

זה קרה בחודש מאי, חצי שנה לאחר ההכרזה החגיגית על הקמתה. בישיבה הבודדה הזו לא התקבלו שום החלטות מהותיות ולא הועברו תקציבים רלוונטיים, לרלב"ד למשל (הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, שעברה ייבוש רציני בקדנציה של רגב).

ההחלטה העיקרית שהתקבלה הייתה להקים תתי־ועדות. רק לדמיין מה קישון היה עושה מהחומר הזה לו היה עדיין איתנו.

בקיצור, הממשלה לא עושה דבר, והמתים ממשיכים למות בקצב מוגבר – כבר 300 מתחילת השנה, או כדברי יניב יעקב, מנכ"ל "אור ירוק": "עברנו את השיא השלילי של השנה שעברה. זה בלתי נתפס".

מדוח חדש ומדכדך במיוחד של המועצה האירופית לבטיחות בדרכים עולה שישראל מדורגת אחרונה באירופה מבחינת השינוי בשיעור ההרוגים בין 2023 ל־2024 – שנתיים שבהן רגב מכהנת בתפקידה

כל ספין ציני נשען על גרעין של אמת. המאבק בתאונות הדרכים אכן צריך להיות כלל ממשלתי ורב־משרדי. אבל בשביל זה צריך תוכנית ותקציבים, ומישהו אמור לדחוף ולתכלל את המשימה החיונית הזו. למשל, מישהו שבכותרת משרדו כתוב "משרד התחבורה והבטיחות בדרכים".

הנהג הישראלי אכן לא קליינט קל, אבל הוא היה כזה גם לפני חמש ו־10 שנים – והמבחן העיקרי הוא התפתחות עקומת התאונות הקטלניות על ציר הזמן. מדוח חדש ומדכדך במיוחד של המועצה האירופית לבטיחות בדרכים עולה שישראל מדורגת אחרונה באירופה מבחינת השינוי בשיעור ההרוגים בין 2023 ל־2024 – שנתיים שבהן רגב מכהנת בתפקידה.

רכבו של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, לאחר שנפגע בתאונת דרכים ברמלה, 26 באפריל 2024 (צילום: Jamal Awad/FLASH90)

רוב מדינות אירופה, בראשן לוקסמבורג (31%), מלטה (25%) וליטא (24%) הצליחו לצמצם את מספר ההרוגים משנה לשנה. האם הליטאים של 2024 הם אנשים שונים מאלה שהיו ב־2023? מן הסתם לא. האנשים לא השתנו, המערכת השתנתה.

בישראל המערכת לא עושה דבר וממשיכה לזרוק את הבוץ על הנהגים. רק בגין המחדל הזה, שטבול בדם של מאות ישראלים, רגב הייתה צריכה מזמן להתפטר.

בישראל המערכת לא עושה דבר וממשיכה לזרוק את הבוץ על הנהגים. רק בגין המחדל הזה, שטבול בדם של מאות ישראלים, רגב הייתה צריכה מזמן להתפטר

3

תקרה עם פאנלים סולאריים מעל המגרש בתיכון עירוני ה' בתל אביב, 22 באוגוסט 2025 (צילום: אביב לביא)

השעות האהובות עליי בתיכון היו גם השעות הכי חמות: שיעורי ההתעמלות וההפסקות במגרש הכדורסל הרותח והחשוף לשמש, שבהן שיחקנו עד דלא ידע וסיימנו מזיעים, חרוכים אבל מרוצים. רק  בדיעבד, למשל בביקור האחרון אצל רופא העור שבחן את הקרקפת שלי, הבנתי את המחיר הבריאותי שאותן שעות קסומות וארוכות בשמש גובות מכולנו.

השבוע יצא לי לחלוף ליד בית הספר שלי. אותו בניין, אותו מגרש, בהבדל אחד: מעליו הותקנה תקרה שמטילה עליו צל. ומעל התקרה פאנלים סולאריים. מאז שהייתי תלמיד הרבה דברים במערכת החינוך השתנו לרעה. מתברר שיש גם כמה דברים שהשתנו לטובה.

4

מתקן בנורווגיה, שהפך לאחרונה לוויראלי, מציע פתרון לרוכבי אופניים בעליות תלולות, ובערים הנורווגיות יש הרבה כאלה. הפיסוק הזה לא נראה כמו התנוחה הכי נוחה בעולם, אבל זה בטוח עדיף על דיווש כנגד כוח המשיכה או רכישת אופניים חשמליים. מתי בחיפה וירושלים? (וגם בכמה עליות בתל אביב לא יזיק).

Bike uphill lifter in Norway. Really cool. pic.twitter.com/nXw8pcv3cR

— Johnny (@j00ny369T) August 15, 2025