לשר האוצר בצלאל סמוטריץ' יש כישרון יוצא דופן, שרבים מקודמיו לא ניחנו בו: היכולת לגרום להוצאה פוטנציאלית של כ־25 מיליארד שקל בשנה פשוט להיעלם.
לא מדובר בקסם חשבונאי מתוחכם או בפתרון פיסקלי גאוני שאיש לא חשב עליו, אלא במהלך פשוט בהרבה: סמוטריץ' הכריז כי המספר הזה הוא "קשקוש בלבוש" – מבלי שקיים ולו דיון אחד עם גורמי המקצוע במשרדו. הביטוי הזה היה תגובתו הנחרצת והמזלזלת להערכה המקצועית של מערכת הביטחון, שקבעה כי זהו המחיר השנתי המינימלי של החלת ממשל צבאי מלא ברצועת עזה.
שר האוצר של ישראל – האיש שאמור להיות המבוגר האחראי בקבינט הכלכלי – מנהל אפוא את הדיון על אחת ההרפתקאות הפיסקליות הגדולות ביותר שאליהן דוהרת המדינה, שלטון צבאי ממושך בעזה, כאילו מדובר בעלות בנייה ותחזוקה של סוכה בחווארה.
שר האוצר מנהל את הדיון על אחת ההרפתקאות הפיסקליות הגדולות ביותר שאליהן דוהרת המדינה כאילו מדובר בעלות בנייה ותחזוקה של סוכה בחווארה
מערכת הביטחון, מנגד, מציגה הערכה קרה ומדודה, המתבססת על חמש אוגדות צבאיות ושירותים אזרחיים בסיסיים – הכול מחושב. סמוטריץ'? מבחינתו זה "עוד מספר מוגזם".
במקום לקיים דיון מקצועי, לנתח נתונים או להציג תחשיב נגדי רציני, בחר סמוטריץ' בדרך המוכרת לו: מתקפה על המומחים שחולקים על עמדתו.
"שלא יתעסקו בכלכלה אלא בביטחון", נזף באנשי המקצוע במערכת הביטחון – גרסה מעודכנת ל"עדיף שלא יתעסקו במשפט אלא בכלכלה", כפי שאמר בעבר לאנשי המקצוע במערכת הכלכלית, כשאלו התריעו מפני ההשלכות החמורות של המהפכה המשפטית.
ובזחיחות דעת שאינה מגובה בדבר, הוא זרק לחלל הערכה משלו לעלות שלטון צבאי: "מקסימום כמה מאות מיליונים". מאין הגיע המספר הזה? איזה אגף מקצועי במשרד האוצר עומד מאחוריו? ועל סמך אילו נתונים? תשובות לשאלות הללו פשוט אינן קיימות.
אלא שהחודשים האחרונים מלמדים כי ההערכה של סמוטריץ' לא הייתה טעות בתום לב, אלא מדיניות מכוונת – שנועדה להכין את דעת הקהל לקידום השאיפות האידיאולוגיות שלו ליישוב מחדש של עזה, גם במחיר עתידה הכלכלי של ישראל.
הוא עצמו קידם לאחרונה פרויקטים אזרחיים בעזה, שדורשים גמישות תקציבית הגדולה בהרבה מ"מאות מיליוני השקלים" שעליהם דיבר. למשל, תוספת תקציב של 1.6 מיליארד שקל לקרן הסיוע ההומניטרי לרצועה
הוא עצמו קידם לאחרונה פרויקטים אזרחיים בעזה, שדורשים גמישות תקציבית הגדולה בהרבה מ"מאות מיליוני השקלים" שעליהם דיבר. כך, פעל סמוטריץ' לאשר תוספת תקציב של 1.6 מיליארד שקל לקרן הסיוע ההומניטרי לרצועה – מכספי המיסים של כולנו – נוסף על 50 מיליון דולר שכבר אישר כהלוואת גישור לאותה קרן.
מדובר בסכומים הגדולים פי כמה מהערכתו לעלות של מימון שלטון צבאי מלא ברצועה. וכל זאת עבור סיוע הומניטרי מוגבל בלבד – שאינו כולל את העלויות האדירות של שלטון צבאי בפועל: תוספת של כ־400 תקנים לצה"ל, הפעלת אלפי חיילים לשמירת סדר וביטחון, מתן שירותים אזרחיים בסיסיים לפלסטינים, ושיקום נרחב של תשתיות, בתי חולים, בתי ספר וכבישים שנהרסו בלחימה.
מעבר לכך, סמוטריץ', בניגוד לעמדת הצבא, ניסה לקדם בחודשים האחרונים גם את הקמת "העיר ההומניטרית" בעלות מוערכת של 10 מיליארד שקל. הפעם הוא כבר העניק לפרויקט צ'ק פתוח כשהצהיר כי יוקצה לו "כל סכום שיידרש". איך זה מסתדר עם ההערכה ל"מאות מיליוני שקלים"? זה לא מסתדר. אבל לסמוטריץ' לא נראה שאכפת – כל עוד הרכבת ממשיכה לדהור לעבר לב עזה.
ההוצאות שמקדם סמוטריץ' אינן נובעות מדאגה הומניטרית פתאומית לתושבי עזה, וגם לא ממצב של חוסר ברירה. הן תוצאה של מדיניות מכוונת, שבאמצעותה הוא דוחף את הממשלה לשליטה ישראלית ברצועה.
הרי אילו היה מוכן לכך, ישראל כבר מזמן הייתה פועלת לייצר אלטרנטיבה שלטונית לחמאס – כזו שהייתה מאפשרת להעביר אליה את האחריות האזרחית ברצועה
הרי אילו היה מוכן לכך, ישראל כבר מזמן הייתה פועלת לייצר אלטרנטיבה שלטונית לחמאס – כזו שהייתה מאפשרת להעביר אליה את האחריות האזרחית ברצועה, כולל העלויות הכרוכות בפעולות הסיוע.
מימוש השאיפות הפוליטיות של סמוטריץ' בעזה אינו מסתכם רק בהזרמת מיליארדים לצרכים האזרחיים של הפלסטינים. לשם כך הוא נדרש גם לשמר את שלמות הממשלה. המשמעות: עוד 1.5 מיליארד שקל בשנה לטובת משרדי ממשלה מיותרים, ועוד כחמישה מיליארד שקל לכספים קואליציוניים.
סמוטריץ' אומנם יושב במשרד האוצר, אך ראשו משוטט בדמיונות על "הריביירה העזתית". המשמעות היא שהפוקוס שלו כשר אוצר אינו נתון ליצירת מנועי צמיחה חדשים למשק. המדיניות הכלכלית שלו מתמקדת בהעמסת נטל נוסף על שכבות שכבר קורסות, ותורמת להגברת ההגירה השלילית של מיטב המוחות מישראל.
המדינה ניצבת כיום בצומת דרכים כלכלי גורלי. שר שמקדם החלטות בעלות משמעויות פיסקליות דרמטיות ללא תכנון, ללא דיון מקצועי, תוך הסתמכות על תחושות בטן והמצאת מספרים – אינו רק חסר אחריות, אלא מהווה איום ישיר על החוסן הכלכלי והחברתי של ישראל.
אם לא תבוא התפכחות מהירה, נגלה כולנו – מאוחר מדי – שמחיר אותו "קשקוש בלבוש" גבוה לאין שיעור מכפי שיכולנו לדמיין
הגירעון כבר מזנק ל־5.2%, הרבה מעבר להבטחתו הראשונית של סמוטריץ' כי לא יחצה את רף ה־4%. ישראל, שנאבקת גם כך במערכת חינוך מקרטעת, במערכת בריאות מוחלשת ובתחבורה צולעת, אינה זקוקה לדחיפה נוספת אל עבר התהום הכלכלי. האזרחים, שכבר סובלים מהעלייה במיסים ומהתדרדרות מתמשכת בשירותים הציבוריים, יתקשו לשאת בנטל נוסף.
אם לא תבוא התפכחות מהירה, נגלה כולנו – מאוחר מדי – שמחיר אותו "קשקוש בלבוש" גבוה לאין שיעור מכפי שיכולנו לדמיין.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו