תשע בערב ביוון, הגענו במקרה לטברנה מקומית בשכונה בשולי העיר. בפינת רחוב ציבורית, תחת עצי תות ופיקוס, פזורים שולחנות עץ, לצדם כסאות קש קטנים ועליהם משפחות משפחות.

כולם קולניים ושמחים, נראה שכל השכונה התכנסה ביחד, רק אנחנו וזוג זר נוסף נקלענו למקום במקרה. הושיבו אותנו מייד בלי שאלות, מפת נייר, צלחות, סכום ויין. אין תפריט, בעל הבית עובר בצליעה במהירות משולחן לשולחן עם פנקס קטן ושואל וכותב מהר. מה תרצו: עוף, בקר, חזיר או כבש? בחרנו צ'יפס – האפשרות היא רק לענות כן או לא. סלט עם פטה או עם גבינות אחרות, צריך להגיב מהר, אין זמן להתלבט, גם צזיקי? כן או לא. משקאות ותודה, הוא עובר לשולחן הבא.

כולם קולניים ושמחים, נראה שכל השכונה התכנסה ביחד, רק אנחנו וזוג זר נוסף נקלענו במקרה. הושיבו אותנו מייד בלי שאלות, מפת נייר, צלחות, סכום ויין. אין תפריט, בעל הבית עובר בצליעה משולחן לשולחן

השולחנות משפחתיים וכל כסא נראה אחרת, מושב חבלים, כואב לי הישבן, אבל שמח וצוהל פה. המטבח בכלל נמצא מעברו של הכביש. על קירו תלוי מסך טלוויזיה גדול. הגוון הירוק מזכיר שכדורגל אוהבים בכל המקומות.

יצאנו מהארץ להתאוורר, מנסים לשאוף אוויר אחר ולהתנתק קצת.

לשולחן משפחתי אחד הגיע זוג צעיר עם תינוק וערך סבב נשיקות לכל הסבתות והדודות. בשולחן אחר מלא בקבוקי בירה ויין ומרימים כוסיות בשמחה וששון ויש מי מהם שאחראי על השמחה, נראה שהוא כבר מבוסם למדי. בשולחן לצדנו קיבלו כיכר לחם כפרי והם אוכלים אותה בנחת עם ממרחים כלשהם ומקשקשים על ענייני דיומא. מגשים מלאי בשר מגיעים לשולחנות, בכלל לא תכננו לאכול בשר, אבל האווירה משאירה אותנו פה.

אנחנו יושבים בשקט מתחת לעצים ומדפדפים בתקשורת הדיגיטלית וברשתות החברתיות: משפחות החטופים שוכבות על הכביש, ירדן מן זוכתה מתביעת הסרק של השרה עידית סילמן, השרה מאי גולן מסרבת להיחקר, עוד מפלגה חדשה קמה, "סופר ספרטה" ודוד זיני – כן או לא. מדינה מטורפת וחסרת מנוחה וכל רגע ידיעה חדשה.

בעל הבית ממשיך לצלוע משולחן לשולחן, חלק מהשולחנות על המדרכה לאורך הכביש ואחרים על האדמה החשופה מתחת לעץ. צעירים צופים בכדורגל שעל הקיר וקוראים קריאות עידוד או כעס.

האווירה משאירה אותנו. יושבים בשקט מתחת לעצים ומדפדפים בתקשורת הדיגיטלית וברשתות: משפחות החטופים שוכבות על הכביש, ירדן מן זוכתה מתביעת הסרק של עידית סילמן, מאי גולן מסרבת להיחקר

מגיעה קערה ענקית של סלט חתוך בחתיכות גדולות, מעליהן מונחת חתיכת פטה ענקית מתובלת באורגנו, ומתחתיה מתחבאת חתיכת לחם גס לספוג את המיצים. אין עידון, אוכל בסיסי ופשוט. הצ'יפס חתוך כמו תפוצ'יפס טרי ומפתה והוא פריך להפליא, איך הם מכינים אותו? צלחת צ'זיקי מרענן, חצי כיכר לחם כפרי ולעבודה. הגיע גם קנקן של משקה אלכוהולי מקומי חזק ולא מזוהה.

אין מצוקת חנייה חוץ מאשר במרכזי הערים, התנועה על הכביש שוטפת רוב הזמן, אפשר לחנות בכל מקום שאין בו איסור. הכול הרבה יותר פשוט ושקט.

מגש מלא צלעות כבש מגיע, מלווה בחתיכות לימון. שוב אנחנו מפספסים עם הכמויות. מי יכול לאכול כל כך הרבה? אתמול נתקענו עם מגש ענק של פירות ים שלא הצלחנו לחסל. הארוחה הכי יוקרתית פה עלתה לנו 35 אירו לאדם (תכפילו ב-4), כמו ארוחה זולה בארץ.

פגשנו קצת אנטי ישראליות. שילוט בסגנון "ישראל מבצעת ג'נוסייד", מגן דוד שווה לצלב קרס, את נהג המונית שאמר לנו, כי להבדיל מהישראלים ליוונים יש לב ואמונה. הסטנו לדיון היסטורי עתיק ונפרדנו בידידות מדומה.

צלעות הכבש רכות כמו חמאה ואנחנו צריכים להתגבר על מגש שלם. קשה להיפרד מהצזיקי הנפלא, בלחם לא נגענו בכלל. מה שקיבלנו לאכול יכול להאכיל ארבעה אנשים בלי למצמץ.

פגשנו קצת אנטי ישראליות. שילוט בסגנון "ישראל מבצעת ג'נוסייד", מגן דוד שווה לצלב קרס, את נהג המונית שאמר לנו, כי להבדיל מהישראלים ליוונים יש לב ואמונה. הסטנו לדיון היסטורי עתיק ונפרדנו בידידות מדומה

קולות השמחה של האנשים הולכים ונרגעים, הבטן מלאה וכולם כבר רכים.

הוואטסאפ מהארץ ממשיך לשלוח הודעות מדכאות, אנחנו מנסים להתנתק אך מתקשים.

השולחנות המלאים ממשיכים לפטפט בנחת. ערב חברתי שקט.

את שאריות הסלט והלחם שכמעט לא נגענו בהן תרמנו לתיירים בשולחן שלידינו, הם לקחו אותן לארוחת הבוקר. גם בשולחנות אחרים מקבלים אריזות קרטון לקחת שאריות הביתה, המנות ענקיות.

לקינוח קיבלנו צלחת פרי ומשקה אלכוהולי נוסף להורדת האוכל.

על כל השפע הזה והשקט לצל העצים שילמנו פחות מ-20 אירו לאדם. בערך כמו מנת שווארמה בארץ. 

ידוע לנו שההיסטוריה של יוון הייתה עמוסה במלחמות, גם היא נכבשה על ידי אימפריות רבות, ובשנות ה-60-70 אזרחיה סבלו משלטון דיקטטורי. אך כרגע, בשעות הלילה הצעירות, במבט כואב על הטירוף בה מסתחררת ארצנו, אל מול השקט השכונתי הרך באותה טברנה ביוון, עולים בנו געגועים עזים לנורמליות.

ההיסטוריה של יוון הייתה עמוסה מלחמות, גם אותה כבשו אימפריות רבות ואזרחיה סבלו משלטון דיקטטורי. אך כרגע, במבט כואב על הטירוף בה מסתחררת ארצנו, עולים בנו געגועים עזים לנורמליות

לאחר כמעט שעתיים אנחנו והתיירים הנוספים קמנו מהשולחנות, המקומיים חסרי הדאגות ממשיכים עדיין לשבת ולפטפט בקולי קולות.

ד"ר אורית יעל (Orit Yaal) חוקרת היסטוריה חברתית ומגדרית. היא משתמשת בתקשורת ההמונים של התקופה כמקור להבנת החברות הנחקרות. להנאתה לומדת כל החיים, לפרנסתה מרצה במכללה אקדמית כנרת, לשלמות נפשה מרצה אקטיביסטית במסגרות אזרחיות (פורום מיכל סלה, מכינות קד"צ), פובליציסטית בעיתונות החופשית ונואמת בכיכרות. בחייה הפרטיים קיבוצניקית, פמיניסטית נשואה ואם לארבעה. מאמינה בשוויון חברתי, כלכלי ופוליטי, כי רוב בני האדם טובים צריך רק ללתת להם את הכלים להראות את הטוב הזה.