השבוע הראשון של מרץ סיפק רגע של קומדיה פוליטית שחורה. בסצנה שנראתה כאילו נכתבה לסאטירה, הפכה ארה"ב למדינה היחידה בעצרת הכללית של האו"ם שהצביעה נגד ייסודם של "היום הבינלאומי לתקווה" ו"היום הבינלאומי לדו־קיום בשלום". מפתיע עוד יותר היה המכתב הרשמי שהציגה וושינגטון כדי להסביר את עמדתה ביחס להחלטה השנייה.

במכתב דחתה ממשלת ארה"ב מכל וכל את כלל יעדי הפיתוח בר־קיימא של האו"ם (SDGs). לא היה מדובר רק בפרישה מהתחייבויות, כפי שקרה בהסכם פריז לאקלים, אלא בגינוי חד־משמעי של השאיפה הקולקטיבית לשפר את מצבו החומרי של המין האנושי.

לפי המכתב, הבוחרים האמריקאים העניקו בבחירות האחרונות מנדט ברור: על ממשלתם לשים את אמריקה ראשונה, ולדאוג בראש ובראשונה לעצמה.

בפועל, ארה"ב טענה כי החלטת האו"ם עצמה מהווה תמיכה סמויה באידיאולוגיה של המפלגה הקומוניסטית הסינית, תוך כדי ניסיון לערער על הלגיטימיות של מסגרת ה־SDGs באמצעות הצגתה כנגועה אידיאולוגית

הנימוקים לא הסתכמו בלאומנות צרה, אלא התרחבו לביקורת גיאופוליטית רחבה יותר. המכתב טען כי נוסח ההחלטה – ובעיקר ההתייחסות ל"דו־קיום בשלום" – עלול להיתפס כהסכמה לחמשת עקרונות השלום של סין. באופן דומה, ארה"ב התנגדה לנוסח "דיאלוג בין תרבויות", שפורש כרמיזה ליוזמת הציוויליזציה הגלובלית של נשיא סין, שי ג'ינפינג.

בפועל, ארה"ב טענה כי החלטת האו"ם עצמה מהווה תמיכה סמויה באידיאולוגיה של המפלגה הקומוניסטית הסינית, תוך כדי ניסיון לערער על הלגיטימיות של מסגרת ה־SDGs באמצעות הצגתה כנגועה אידיאולוגית. נוסף על כך, המכתב כלל מתקפות צדדיות על מושגים כמו "מגדר" ו"אידיאולוגיית האקלים".

המוזיקאי הסנגלי באבא מאל מופיע במושב הפותח של פסגת יעדי הפיתוח בר־קיימא (SDG) השנייה בניו יורק, 18 בספטמבר 2023 (צילום: TIMOTHY A. CLARY / AFP)

בעוד מרבית המדינות המשיכו בהצבעה, ההתערבות של ממשל טראמפ חשפה עד כמה ההסכמה לכאורה סביב יעדי הפיתוח בר־קיימא – שהוצגו מאז 2015 כמתווה אוניברסלי לפיתוח – כבר איננה קיימת.

הביקורת החריפה הזו מהווה מבוכה, והביטול מצד ארה"ב של סיוע כה חיוני נתפס כפשע נגד ההומניטריות הבסיסית. עם זאת, אין לאפשר לזעם על מחנה "להחזיר את אמריקה לגדולתה" (MAGA) לשמש מסך עשן לכישלון רחב ועמוק יותר.

החזון המקיף של ה־SDGs היה מראשיתו הימור עם סיכויי הצלחה קלושים. בפועל, התוצאות הדלות שהניב מעלות את השאלה האם לא היה מדובר מלכתחילה בתרגיל נרקיסיסטי של האליטות הגלובליות: הצגת חזון גדול ונועז לשם האדרה עצמית, מבלי לגייס ולתחזק מאמץ ממשי שיבטיח את מימושו.

במבט לאחור, יעדי הפיתוח בר־קיימא – על אף רוחב היריעה ונדיבות הכוונות שעמדו בבסיסם – נראים יותר כניסיון לנהל את העולם באמצעות גיליון אקסל של ערכים אוניברסליים מאשר באמצעות פוליטיקה ממשית

וזה, בתורו, משקף סירוב להכיר במהות האמיתית של פיתוח, או לחזות כיצד יגיבו מעצמות הסטטוס קוו ברגע שמהלך כזה מתממש. במבט לאחור, יעדי הפיתוח בר־קיימא – על אף רוחב היריעה ונדיבות הכוונות שעמדו בבסיסם – נראים יותר כניסיון לנהל את העולם באמצעות גיליון אקסל של ערכים אוניברסליים מאשר באמצעות פוליטיקה ממשית. הם נשענו על תערובת עליזה של אינטרסים כלכליים, ציבוריים ופרטיים.

ייתכן שהחזון הזה מבטיח "עולם טוב יותר". אך זהו עולם שמניח מראש היעלמות של קונפליקטים ושל פוליטיקה – נשימת האוויר האחרונה של תפיסת "קץ ההיסטוריה". במובן הזה, קשה להתעלם מכך שיש אמת גם בדברי מחנה MAGA.

* * *

החשדות בדבר הצביעות שבגישת המערב לפיתוח מתחדדים דווקא כאשר בוחנים מה מתרחש ברגע שפיתוח אכן מתממש.

מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש נושא דברים במושב הפותח של פסגת יעדי הפיתוח בר־קיימא (SDG) השנייה, 18 בספטמבר 2023 (צילום: TIMOTHY A. CLARY / AFP)

סין, סיפור ההצלחה הגדול ביותר בהיסטוריה של הפיתוח, הצליחה להוציא מאות מיליוני בני אדם מעוני. סיוע חוץ, השקעות וסחר תרמו לכך, אך המנוע האמיתי היה התגייסות פנימית והשקעות בהובלת המדינה. אולי דווקא משום כך, הצלחתה של סין לא הביאה לאמון רב יותר או להסכמה רחבה על סדר עולמי מבוסס כללים – אלא הציתה מלחמה קרה חדשה.

מאז "הפיבוט לאסיה" של נשיא ארה"ב ברק אובמה, דרך כהונתו הראשונה של דונלד טראמפ, בתקופת ממשל ג'ו ביידן וכעת בגרסת טראמפ 2.0 – סין זוהתה באופן עקבי כאיום המרכזי או כאתגר המרכזי בעיני הפנטגון. הדבר נובע הן מן התחכום הגובר של סין בתחום הטכנולוגיה הצבאית והן מן הרוויזיוניזם שלה בים סין הדרומי.

אולם מעל הכול, מה שמניע את התפיסה הזאת הוא כוחה הכלכלי של סין, שבבייג'ינג עצמה מתפרש כהתגברות על "מאות שנים של השפלה". בעידן של מדינות־לאום חזקות, פיתוח רחב־היקף משמעו כמעט בהגדרה איום על הסטטוס קוו הבינלאומי.

מהרגע שבו עלה לשלטון, פוטין ראה בפיתוח כלכלי, בתחייה לאומית ובהפגנת כוח – ובמידת הצורך גם באמצעות כוח צבאי – מכלול בלתי ניתן להפרדה

ואם סין אינה מספיקה כדי להוכיח את הנקודה, הרי שרוסיה משלימה את התמונה. בסוף שנות ה־90 הייתה רוסיה על סף קריסה מוחלטת, ונשיאה הראשון הנבחר, בוריס ילצין, היה תלוי לחלוטין בוושינגטון. העצמאות האסטרטגית של יורשו, ולדימיר פוטין, כמו גם הלגיטימיות הפנימית שלו, נשענות על היסטוריה של התאוששות כלכלית ופיננסית – שמוזנת גם בתחושת שליחות היסטורית ובטינה מתמשכת.

מהרגע שבו עלה לשלטון, פוטין ראה בפיתוח כלכלי, בתחייה לאומית ובהפגנת כוח – ובמידת הצורך גם באמצעות כוח צבאי – מכלול בלתי ניתן להפרדה.

אין זה מפתיע, אפוא, שנטייתו להפגין כוח הפכה לעיקרון מנחה ולא לסטייה. החלטתו לפתוח במלחמה כוללת נגד אוקראינה בשנת 2022 הייתה הימור שגוי ובעל סיכון גבוה, אך היא נבעה מאותו היגיון.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין מצטלמים עם הגעתם לשיחות באלסקה, 15 באוגוסט 2025 (צילום: ANDREW CABALLERO-REYNOLDS / AFP)

גרסתו האכזרית של פוטין למדיניות המעצמות – שבה כלכלה ורווחה קולקטיבית נתפסות כמרכיבים בשירות הריבונות הלאומית ועוצמת המדינה – אינה המשך ישיר של מאזן כוחות ישן. שורשיה נעוצים דווקא במסורת האימפריאליזם התוקפני של המאה ה־19.

וההיגיון הזה לא נשאר נחלתן של מעצמות־על. הוא פועל כיום גם באזורים הרעועים של המזרח התיכון – תוצר סדוק של משחקי הכוח בין האימפריה העות'מאנית לאימפריה הבריטית. דוגמאות מובהקות לכך ניתן למצוא בישראל, בטורקיה ובאיחוד האמירויות.

כלכלת הפיתוח המודרנית עצמה לא נולדה מתוך תמימות גיאופוליטית – רחוק מכך. החל מהוגים כמו פרידריך ליסט, שכתב על הנושא כבר בשנות ה־30 של המאה ה־19, היא שיקפה אינטרסים לאומיים מתהווים: בארה"ב בראשית דרכה ובשאיפה לאיחוד גרמניה.

כלכלת הפיתוח, הן ברמה התיאורטית והן בפרקטיקה, הגיעה לבשלות בעיקר בחסות אמריקאית, על רקע מאבקי המלחמה הקרה סביב תהליכי הדה־קולוניזציה

בשנות ה־20 וה־30 של המאה ה־20, האליטות הטכנוקרטיות של מדינות הלאום החדשות במזרח אירופה – לצד המשטרים האימפריאליים במערב היבשת – דגלו כולם בקידום מכוון של צמיחה כלכלית מונחית מדינה.

בפולין וברומניה ביקשו לפתח את הכלכלה כדי להרתיע שכנים תוקפניים, ואילו בהולנד, בצרפת ובבריטניה, במסגרת משטרים דמוקרטיים, נדרשו האליטות למודרניזציה של מושבותיהן ולהפיכתן לרווחיות.

כלכלת הפיתוח, הן ברמה התיאורטית והן בפרקטיקה, הגיעה לבשלות בעיקר בחסות אמריקאית, על רקע מאבקי המלחמה הקרה סביב תהליכי הדה־קולוניזציה. מאבקים אלה עיצבו תפיסה חדשה של העולם, שחולק לשלושה אזורים עיקריים: גוש ארה"ב – העולם הראשון; הגוש הקומוניסטי – העולם השני; והעולם השלישי, שאליו כוונה מדיניות הפיתוח.

יוסיף סטלין (משמאל) עם פרנקלין דלאנו רוזוולט ווינסטון צ'רצ'יל (צילום: AP)

תחת כסות תוכנית מרשל באירופה, וגם באמריקה הלטינית, אינדונזיה או וייטנאם, שימשה כלכלת הפיתוח האמריקאית ככלי נגד המודלים המתחרים של פיתוח, פוליטיקה וזיקה גיאופוליטית, שהציעו יוסיף סטלין בברית המועצות ומאו דזה־דונג בסין.

הרקורד שלה היה לכל היותר מעורב. מחוץ למערב אירופה, ההצלחות הבולטות נרשמו – ולא במקרה – במזרח אסיה, במדינות המזוהות ביותר עם ארה"ב: יפן, קוריאה הדרומית וטאיוואן. שלוש המדינות שולבו באופן הדוק באסטרטגיה הגדולה של וושינגטון באסיה.

אף על פי כן, הצלחה מרובה מדי יכלה להתפרש כבעיה. בשנות ה־80 גברו בארה"ב החששות מהאתגר הטכנולוגי־תעשייתי שמציבה יפן. החשש הזה מפני "פלישה אסייתית" השפיע רבות על תפיסותיו הפסימיות של טראמפ לגבי הנזק שנגרם לארה"ב מסחר חופשי.

ההצלחות היו היוצא מן הכלל. שנות ה־70 וה־80 היו שנים הרסניות למדיניות הפיתוח: אמריקה הלטינית שקעה במשבר חוב, אפריקה שמדרום לסהרה נקרעה בידי מגפת ה־HIV/איידס, והודו התמודדה עם עוני קיצוני

בסך הכול, ההצלחות היו היוצא מן הכלל. שנות ה־70 וה־80 היו שנים הרסניות למדיניות הפיתוח: אמריקה הלטינית שקעה במשבר חוב, אפריקה שמדרום לסהרה נקרעה בידי מגפת ה־HIV/איידס, והודו התמודדה עם עוני קיצוני. סין, באותה עת, רק החלה לגרד את דרכה החוצה.

עם תום המלחמה הקרה, על הרקע הקודר הזה, קיבלה כלכלת הפיתוח בשנות ה־90 תפנית אוניברסליסטית חדשה. דוח ועדת ברונטלנד משנת 1987 הכניס את רעיון הפיתוח בר־קיימא למיינסטרים, כשהוא מציע סינתזה של ערכים משותפים סביב האינטרס בשמירה על איזון אקולוגי.

משם נסללה הדרך לפסגת כדור הארץ ב־1992 ולפסגת הפיתוח החברתי העולמית ב־1995, שבהן גובשו שישה יעדים בינלאומיים הניתנים למעקב. אלה שילבו בין שאיפות חומריות בסיסיות – כמו הפחתת העוני למחצית, השגת חינוך יסודי אוניברסלי והפחתת תמותת תינוקות ואימהות – לבין מטרות חברתיות רחבות יותר.

הקומיקאי היפני פיקוטרו משוחח עם שר החוץ היפני פומיו קישידה במהלך פגישה במשרד החוץ בטוקיו לקידום פיתוח בר־קיימא, 12 ביולי 2017 (צילום: AP Photo/Eugene Hoshiko)

בהמשך קידם האו"ם את סדרי העדיפויות שלו במאבק בעוני באמצעות שמונת יעדי הפיתוח של המילניום (MDGs). יוזמות אלה, בשילוב מעורבות נרחבת של פילנתרופיה פרטית בתחום הבריאות הגלובלית ומחיקות חוב מקיפות, נועדו להעניק למדינות עניות נקודת פתיחה חדשה בעידן הגלובליזציה.

במרכז אפריקה נמשכו האסונות, אך במקביל – לאחר שהלם המשבר הכלכלי של 1997 התפוגג – הענקיות האסייתיות, ובראשן בנגלדש, סין, הודו ואינדונזיה, השיגו התקדמות מרשימה. בכך הן הזינו את בום הסחורות, שהוביל גם לעלייה ניכרת במעמד הבינוני החדש של אמריקה הלטינית.

* * *

על רקע שלב "הצמיחה הגלובלית" המרשים של תחילת המאה ה־21, החלה להתגבש טיוטת יעדי הפיתוח בר־קיימא (SDGs). החזון היה מקיף ושאפתני: אף אחד לא אמור להישאר מאחור. הפיתוח הוגדר כזכות אדם, והוא נועד להיות בר־קיימא – לא מונע מאימפריאליזם או מיריבות גיאופוליטית, אלא מוגבל בראש ובראשונה על ידי הסביבה.

התקווה הייתה כי רשת מקיפה של מטרות, מלווה באינפוגרפיקה צבעונית ובסמל זיהוי מובהק – סיכת גלגל הצבעים – תוכל להתעלות מעל הפוליטיקה והגיאופוליטיקה

יעדי הפיתוח בר־קיימא צמחו מתוך יעדי המילניום (MDGs) שהיו ממוקדים יותר, אך בדרך תפחו למערך עצום של יעדים ושאיפות טכנוקרטיות.

בסופו של דבר גובשו 17 יעדים ו־169 מטרות – מספרים שמבקריהם ראו כאידיאליסטיים מדי, אולי אף אוטופיים. התקווה הייתה כי רשת מקיפה של מטרות, מלווה באינפוגרפיקה צבעונית ובסמל זיהוי מובהק – סיכת גלגל הצבעים – תוכל להתעלות מעל הפוליטיקה והגיאופוליטיקה.

שלושת ההסכמים הגלובליים של 2015 – תוכנית הפעולה הפיננסית של אדיס אבבה, החלטת העצרת הכללית של האו"ם על אימוץ ה־SDGs והסכם פריז – הניעה תעשיית משנה שלמה של כלכלנים.

ועידת האקלים של האו"ם בגלזגו, 3 בנובמבר 2021 (צילום: AP Photo/Alberto Pezzali)

כלכלנים אלה התכנסו סביב ההערכה כי השקעות בהיקף של חמישה עד שבעה טריליון דולר בשנה, שהם כ־5%–7% מהתמ"ג הגלובלי, יידרשו כדי להניע את ההתקדמות לעבר עתיד בר־קיימא ומשגשג. מתוכן, כארבעה טריליון דולר נדרשו במיוחד כדי לענות על צורכי העולם המתפתח. החזון היה ברור: עתיד טוב יותר יקום מתוך בום השקעות גלובלי חסר תקדים.

לכאורה, התכנון בסגנון "דחיפה גדולה" הזכיר את שנות ה־50, שבהן הובילו ממשלות את הפיתוח הכלכלי. אך לאחר עשרות שנים של צנע נאו־ליברלי, לא נמצא עוד תיאבון להחייאת "הממשלה הגדולה". את הפער ניסתה לגשר התמחות כלכלית חדשה – מימון פיתוח.

הרעיון המרכזי, שכונה "מימון משולב", הציע כי כספי ציבור לא יישאו לבדם בנטל הפיתוח, אלא ישמשו להפחתת סיכונים עבור השקעות פרטיות – ובכך יהפכו מיליארדים של סיוע ממשלתי לטריליוני השקעות פרטיות.

אלא שבמבט לאחור, יעדי הפיתוח בר־קיימא נראים פחות כלידתה של תקופה חדשה ויותר כפרפורי הגסיסה של פנטזיית עולם חד־קוטבית בסגנון "קץ ההיסטוריה"

האופטימיות הזו – או אולי ההייפ – הגיעה לשיאה בוועידת האו"ם לשינויי אקלים בגלזגו ב־2021. שם התרברבו מוסדות פיננסיים בינלאומיים ביכולתם לרתום מיליארדים מכספי ציבור כדי לשחרר מעל 130 טריליון דולר במימון פרטי לאנרגיה ירוקה ולפיתוח בר־קיימא.

במרכז החגיגה הזו של מימון הפיתוח ניצב מארק קרני – מושל הבנק המרכזי של אנגליה לשעבר וראש ממשלת קנדה לעתיד – שכבר אז נחשב לדמות כריזמטית של המרכזיות הגלובלית.

אלא שבמבט לאחור, יעדי הפיתוח בר־קיימא נראים פחות כלידתה של תקופה חדשה ויותר כפרפורי הגסיסה של פנטזיית עולם חד־קוטבית בסגנון "קץ ההיסטוריה". הרקורד של "מימון משולב" הוא עגום: לעיתים רחוקות מצליח כל דולר ציבורי לגייס יותר מכמה שקלים בודדים מכסף פרטי. בתחומים קריטיים כמו אנרגיה ירוקה ובינה מלאכותית, דווקא העולם המתפתח הולך ונשאר מאחור.

ראש ממשלת קנדה מארק קרני (צילום: AP Photo/Thomas Padilla)

בהשוואה לשאיפות המוצהרות של ה־SDGs, זו אכזבה קשה. השאלה היא עד כמה ברצינות נועדו החזונות הללו מלכתחילה. האם מישהו ב־2015 באמת דמיין עולם שבו ברזיל הופכת למעצמה כלכלית־טכנולוגית כמו יפן? או שאתיופיה וניגריה מגיעות לרמת משילות ותמ"ג לנפש דומים לטורקיה?

תרחישים כאלה נדמים מופרכים – וגם כשהם נבחנים מקרוב, הם נראים מטרידים במיוחד. אילו מקסיקו הייתה מגיעה לתמ"ג לנפש של קנדה, האם לא היה מדובר באתגר חמור לארה"ב? סביר שכן. כך קל יותר להבין את ה־SDGs כסט של יעדים שאיפתיים – לא כמציאות אפשרית.

המאה האפריקאית המתקרבת מחדדת את הדילמה הזו. התחזיות הדמוגרפיות חדות וברורות: צפיפות האוכלוסין ביבשת צפויה לנסוק לרמות אירופיות בחלק מהאזורים. עד 2050, אפריקה תהווה מעל רבע מאוכלוסיית העולם, ו־40% מכל הלידות יתרחשו בה. תושביה הצעירים יהפכו לחלק עצום מכוח העבודה הגלובלי.

כאשר ביטחון לאומי גובר על הכול, טילים וטנקים נתפסים כהשקעה אסטרטגית עדיפה על פני ניסיונות חסרי תוחלת להביא פיתוח בר־קיימא לסאהל

ובכל זאת, העולם מתקשה לדמיין כיצד ייראה עתיד כזה, שבו ערים בניגריה או בטנזניה הופכות למרכזי חדשנות טכנולוגית עולמיים. עד כמה הדבר עשוי להיות מאתגר, מבהירות הדוגמאות של אתיופיה, החות'ים ורואנדה: כל אחת בדרכה ממחישה כי פיתוח מעניק עוצמה אמיתית – היכולת, לטוב ולרע, להקרין כוח, לעצב נרטיבים ולחתור לפרויקטים לאומיים.

כפי שמדגימות הדוגמאות הללו, לא רק הפערים היחסיים קובעים אלא גם הרמות והספים המוחלטים. רואנדה רחוקה משגשוג כולל, אך כבר מחזיקה בצבא מיומן. החות'ים, שאינם שולטים אפילו על כל תימן, מסוגלים לשגר טילים לעבר ישראל, לשבש את הסחר העולמי ולהתכתש עם צי המעצמות העשירות.

מכאן שהפיתוח הוא במהותו תהליך פוליטי. הוא מגלם עוצמה – את היכולת לפעול. עולם מפותח יותר הוא, בהגדרה, עולם רב־קוטבי יותר ופחות נשלט.

דווקא על רקע ייחודיותו של ממשל טראמפ, מתחדדות ההשלכות של מגמה זו דרך תגובותיהן של מדינות אירופה. צרפת, גרמניה ובריטניה מגדירות את עצמן כמשמרות הסדר הבינלאומי מבוסס הכללים. כולן מצהירות על נאמנות ל־SDGs, ואף אחת מהן לא הייתה נתפסת מצביעה נגד יוזמות של שלום ותקווה באו"ם.

ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר, קנצלר גרמניה פרדריך מרץ, ונשיא צרפת עמנואל מקרון בפסגת נאט"ו בהאג, הולנד, 24 ביוני 2025 (צילום: Kin Cheung / POOL / AFP)

ובכל זאת, בדומה לארה"ב, גם שלוש המדינות הללו קיצצו בתקציבי הסיוע שלהן. הסיבה ברורה: אוקראינה. כאשר ביטחון לאומי גובר על הכול, טילים וטנקים נתפסים כהשקעה אסטרטגית עדיפה על פני ניסיונות חסרי תוחלת להביא פיתוח בר־קיימא לסאהל.

גורלם של חלק מהמרכיבים הספציפיים של ה־SDGs – מטרות ראויות כשלעצמן כמו הפחתת תמותת ילדים או הכללה דיגיטלית – עדיין עשוי להשתנות. אך דבר אחד ברור: עידן סדר היום לפיתוח שנחשב ניטרלי פוליטית וזכה להסכמה אוניברסלית – הסתיים.

* * *

אין פירוש הדבר שהכאוס הוא בלתי נמנע. כפי שמזכיר הבינלאומיסט הקונסטרוקטיביסט אלכסנדר ונדט, "אנרכיה היא מה שהמדינות עושות ממנה". דווקא משום כך ההתנהגות הלוחמנית של ממשל טראמפ אינה רק מביכה ומטרידה – אלא גם מסוכנת. כן, ה־SDGs נשאו עימם מידה רבה של צביעות, אך לפרק אותם מבלי להציע תחליף איננו ריאליזם – זהו ניהיליזם.

סיום עידן ה־SDGs צריך לעורר תחושת צער אמיתית. היה זה חזון יוצא דופן בהיקפו, ובשילוב עם הסכם פריז סימן את שיאו של סוג מסוים של אוניברסליזם

סיום עידן ה־SDGs צריך לעורר תחושת צער אמיתית. היה זה חזון יוצא דופן בהיקפו, ובשילוב עם הסכם פריז סימן את שיאו של סוג מסוים של אוניברסליזם. אסור להיגרר לציניות הקלה שמסמנת פרידה לא רק מה־SDGs אלא גם מהסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי (USAID), בטענה ששימשה אך ורק כלי בידי וושינגטון.

מה שעשה את מבצע הסיוע הגדול בעולם לכלי אפקטיבי של השפעה אמריקאית לא היו רק מאמצי התעמולה, אלא העובדה שהוא אכן הציל חיים.

גישה ריאליסטית לעידן שאחרי טראמפ צריכה להתחיל לא בביטול רעיון הפיתוח כולו, אלא בהבחנה חדה בין ציוויים שונים. אם איננו רוצים ליפול שוב לאופוריה עצמית, עלינו להכיר בכך שהצלת חיים ופיתוח אינם אותו הדבר.

מוסלמים בסודאן מציינים את רמדאן בצל הרעב במדינה, 13 במרץ 2024 (צילום: AFP)

בלבול ביניהם מהדהד, כמעט מבלי משים, את האוניברסליזם הדהוי של עידן ה־SDGs – עידן שבו הוגדרו יעדים רשמיים להכול ולכולם, החל מהאכלת ילדים רעבים ועד לנגישות לרשת 5G.

הקטגוריה הסטטיסטית של "סיוע לפיתוח בינלאומי" כיסתה הכול – מתמיכה בפליטים אוקראינים, דרך פיתוח תשתיות, ועד סיוע חירום בסודאן. אך המקום שבו הכסף הזר חיוני באמת – והמקום שבו קיצוצי סיוע עולים במחיר חיי אדם – הוא במענה למשברי פליטים ובטיפול במצבי חירום רפואיים מתמשכים: HIV/איידס, מלריה ושחפת. שם, במדינות כושלות או בעוני קיצוני, ההבדל בין סיוע לבין היעדרו מתבטא באופן הישיר ביותר בחיים ובמוות.

עצם הצורך בסיוע מצביע כמובן על כישלון רחב יותר. פליטים אוקראינים בגרמניה ופליטים סודאנים בצ'אד מצויים במצבים שונים מאוד. אך גם אם חשוב לטפל בבעיות הפיתוח ארוכות הטווח של סודאן וצ'אד, וכמה שגרמניה עוד נדרשת לשלב מהגרים בכוח העבודה שלה – העדיפות המיידית היא להציל חיים.

כפי שהוכח במשבר הסורי, מערכת צנועה אך מתוקתקת של מחנות פליטים – דוגמת זו שהוקמה במזרח טורקיה – מסוגלת להציל מיליוני בני אדם מהסבל החמור ביותר ולבלום התדרדרות נוספת ביציבות האזורית

כפי שמראים נתוני הבנק העולמי, מחצית מן האנשים האומללים ביותר כיום – אלה החיים בעוני קיצוני וסובלים מאי־ביטחון תזונתי חמור – מרוכזים במדינות שבר ועימות: באפגניסטן ובמיאנמר, אך מעל לכול בסוריה, בתימן ובאפריקה שמדרום לסהרה.

במצבים כאלה, סיוע בסיסי – ובהמשך גם שמירת שלום ממומנת ומאורגנת כראוי – הם המפתח. לא יעד שאפתני וארוך טווח של פיתוח, אלא סדר אזרחי בסיסי ומניעת רעב ומגפות.

גם אם אין זה פיתוח במובן הרחב והמתמשך, מדובר בתפקיד חיוני לפעולה בינלאומית. הקריאות לסיוע לאזורים מוכי משבר נענות כרונית בחסר מימון, וכל מדינה עשירה הרוצה לעשות מעשה טוב יכולה פשוט להיכנס לחלל הזה.

תושבים סורים חוזרים לביתם בכפר סינג'ה, דרומית לאדליב, אחרי חמש שנים שחיו במחנות עקורים על גבול סוריה–טורקיה. 18 במאי 2025 (צילום: AP Photo/Ghaith Alsayed)

כפי שהוכח במשבר הסורי, מערכת צנועה אך מתוקתקת של מחנות פליטים – דוגמת זו שהוקמה במזרח טורקיה – מסוגלת להציל מיליוני בני אדם מהסבל החמור ביותר ולבלום התדרדרות נוספת ביציבות האזורית.

* * *

בכל הנוגע לפיתוח ממשי, ברור שאין נוסחה כללית להצלחה. השקעת מיליארדים אינה ערובה לתוצאה – אך האמירה הזו בנאלית לא פחות מן הטענה שאין בידינו נוסחה לשינוי מהלך ההיסטוריה בכיוון הרצוי לנו.

פיתוח איננו רק הנדסה או רפואת שיניים – אף שהוא כולל, ללא ספק, בניית גשרים וגם טיפול בשיניים. במקרים שבהם השפעתו הייתה דרמטית, היה זה תוצר של שינוי חברתי מכוון, של יצירת היסטוריה בקנה מידה עצום. מוטב להבין אותו לא כנוסחה אלא כרצף היסטורי מקושר של פיתוחים בלתי־אחידים.

מדינה כשירה היא כזו שמסוגלת להתמודד עם הזרמות סיוע חיצוניות מבלי להפוך תלוית־סיוע באופן פתולוגי – ושימוש נכון במשאבים חיצוניים מחזק את כשירותה

הזרמה משמעותית של סיוע למשטר הפועל בתחושת שליחות היסטורית ומגובה בכוחות פוליטיים וחברתיים – כמו רואנדה שלאחר רצח העם – יכולה להניב תועלת אמיתית. לעומת זאת, פיזור הלוואות צמודות לפרויקטים מבודדים במדינה מושחתת וחסרת אחריות צפוי להועיל מעט מאוד, מלבד להזין את תעשיית הסיוע ולהעשיר קומץ חסרי מצפון.

המרכיב החשוב הוא בחירת שותפים ובניית קרש קפיצה להתקדמות עצמאית ומתמשכת, במקום לעודד תלות. מדינה כשירה היא כזו שמסוגלת להתמודד עם הזרמות סיוע חיצוניות מבלי להפוך תלוית־סיוע באופן פתולוגי – ושימוש נכון במשאבים חיצוניים מחזק עוד יותר את כשירותה.

כדי לזהות מדינות כאלה, ולפתוח את הדלת בפני פיתוח מצטבר, דרושים מומחיות, מחויבות ארוכת טווח, שיקול דעת ונכונות להתמודד עם בחירות קשות. סיוע חיצוני יכול להיות רק תוספת לעסק הקשה של מיסוי משאבים פנימיים.

ג'ון הולמס, תת־מזכ"ל האו"ם לעניינים הומניטריים ומתאם הסיוע לשעת חירום, מעניק מזון לתינוק בכפר קולראם שבדרום ניז'ר, במהלך השקת מבצע האכלה רחב היקף בחסות האו"ם למאבק בתת־תזונה בקרב ילדים מתחת לגיל שנתיים, 28 באפריל 2010 (צילום: SIA KAMBOU / AFP)

העברת טכנולוגיות עשויה להעלות את הפריון, והון זר יכול להקל על הדילמה בין השקעה לצריכה. אך בסופו של דבר, מדינות חייבות לגייס את כוח העבודה שלהן ולתעדף צמיחה ארוכת טווח על פני צרכים מיידיים. הלוואות הן כלי אחד לגיוס כספים, אך כדי להפוך זאת לבר־קיימא נדרשת מדינה המסוגלת גם לגבות מיסים וגם להוציאם באופן אפקטיבי.

מעבר לאלמנטים הכלכליים הבסיסיים, כל מי שמרצה על תיאוריות גורפות לגבי "היתרונות הנסיים" של השקעות או על "המכשולים הבלתי נמנעים" של סיוע זר צריך להיחשד מלכתחילה. דבר אחד ברור: ללא מחויבות ממשית – ובמיוחד כשמדובר בהוצאות פיתוח הסובלות כרונית מתת־מימון – אין סיבה לצפות לתוצאות משמעותיות.

לעיתים קרובות מדי, הסיוע המערבי דומה לטיפה על מחבת לוהטת. הדבר נכון במיוחד במקומות שבהם הגבול בין הצלת חיים לבין פיתוח עצמאי ומתמשך הוא נזיל ואלים.

דבר אחד ברור: ללא מחויבות ממשית – ובמיוחד כשמדובר בהוצאות פיתוח הסובלות כרונית מתת־מימון – אין סיבה לצפות לתוצאות משמעותיות

בשנים האחרונות נשמעו קינות רבות סביב השאלה כיצד המערב "איבד את סאהל". מאז 2017 השיקו מדינות אירופה יותר מאלף פרויקטים תחת "ברית מדינות הסאהל". באותה עת חיו באזור כ־100 מיליון מהאנשים העניים ביותר בעולם, עם נתוני פיתוח אנושי שתאמו למציאות קשה זו.

ניז'ר, שזכתה למעמד של מעוז ההשפעה המערבית, המחישה היטב את הבעיה. עוד לפני ההפיכה ב־2023, שהפילה את ממשלתו הרפורמיסטית של מוחמד בזום, כמעט שני שלישים מאוכלוסיית המדינה לא ידעו קרוא וכתוב. היה ברור כי ניז'ר נואשת להשקעות בחינוך, בהשקיה ובשירותי בריאות בסיסיים – ואכן סיוע זרם.

אך באיזה סדר גודל? בתחילת שנות ה־2020, טרם ההפיכה, קיבלה ניז'ר מעט פחות מ־1.8 מיליארד דולר בשנה עבור אוכלוסייה של 25 מיליון נפש. במונחים פר קפיטה, מדובר היה ב־71 דולר לשנה, או 1.37 דולר לשבוע, בשנת 2021. מתוך סכום כולל מצומצם זה, הוקצו כשבעה סנט בלבד לחינוך, 15 סנט לבריאות, 30 סנט לייצור ותשתיות – ורק 26 סנט להחזקת העניים ביותר בחיים.

כיתה ריקה ברפובליקה של ניז'ר, 18 בפברואר 2021 (צילום: Kola Sulaimon / AFP)

השאלה המתבקשת היא: אילו פירות ניתן בכלל לצפות לקבל מ־1.37 דולר לשבוע, סכום זעום המתחלק בין צורכי הישרדות דחופים לבין השקעות ארוכות טווח? איזו השפעה ממשית יכולה להיות לכמה סנטים על מערכת חינוך או בריאות לאומית? אין זה סביר לצפות לתוצאות גדולות מאמצעים כה זעירים – ואין להשתמש בחוסר היעילות של סיוע מסוג זה כתירוץ לקיצוץ תקציבים, כאשר בפועל כמעט שלא נעשה ניסיון אמיתי.

כדי להגדיל את מקורות המימון הציבוריים, התבסס מודל המימון המעורב על שותפויות ציבוריות־פרטיות. זה מוביל אותנו לממד השלישי של הסיוע והפיתוח: הכלכלה הפוליטית הגלובלית.

אם אתם מלווים סכומי עתק למדינות עניות ובעלות סיכון גבוה, עליכם להניח מראש שחלק מההלוואות לא יוחזרו. זו בדיוק המשמעות של "סיכון גבוה" – ולכן מלווים גובים ריביות גבוהות ודורשים הגנות מהמדינות העשירות ומסוכנויות הפיתוח בצפון הגלובלי. כאשר הדברים משתבשים, מצופה מן הנושים לספוג את ההפסדים ולהמשיך הלאה.

אם ארה"ב תיעדר ממימון דחוף וחיוני למיליוני בני אדם המצויים בסכנת HIV/איידס ומלריה, שום דבר לא ימנע מחברות אחרות ב־G20 – או ממדינות קטנות אך עשירות מאוד, כמו נורווגיה או קטאר – להיכנס לחלל הזה

בפועל, תהליכי הסדרת החובות נראים אחרת: נושים פרטיים מתמקחים עד תום על כל ויתור אפשרי, מגובים בבתי המשפט בארה"ב ובבריטניה. המדינות הלוות נמנעות מלהיאבק על זכויותיהן מחשש להורדות דירוג הרסניות. ובסופו של דבר, מוסדות פיננסיים בינלאומיים כמו קרן המטבע הבינלאומית מציעים חילוצי חירום המאפשרים לנושים לצאת מהמשבר עם הפסדים מזעריים בלבד.

במקביל, מרכזים פיננסיים במערב מסייעים לבזיזת משאבים ולהעברת הון שחורה בידי אליטות מקומיות, באמצעות מנגנוני אנונימיות בנקאית והקלות בהברחות הון.

סוגיות אלה מוכרות זה זמן רב בחוגי הפיתוח. הדרוש הוא לא סיסמאות על "סדר עולמי חדש" ולא שעתוק של מודל ה־SDGs, אלא צעדים ממוקדים: לנקוט צעדים אגרסיביים לקידום הסדרי חוב הוגנים, לבחור שותפים כשירים, לעודד גיוס משאבים פנימיים ולבנות מערכות מס לאומיות הוגנות שסוגרות את הפרצות להברחת הון.

גבר ילידי עומד לצד בלון ענק בצורת כדור הארץ במהלך צעדה שכונתה "אנחנו התשובה", שנערכה בברזיליה, ברזיל, 10 באפריל 2025 (צילום: AP Photo/Eraldo Peres)

במילים אחרות, יש צורך במעשים קונקרטיים של "סידור מחדש": שינוי הדרך שבה בתי משפט בבריטניה מגינים על אינטרסים של מחזיקי אג"ח; טיפול בקונפליקטים סביב חלוקת משאבים המקשרים בין משא ומתן על חוב לבין מדיניות מיסוי בקניה; או רפורמה בשוק הקקאו, שמדיניות תמחורו כיום פוגעת בפרנסת החקלאים בגאנה ופותחת פתח נרחב להברחות ולשחיתות.

* * *

אם ארה"ב תיעדר ממימון דחוף וחיוני למיליוני בני אדם המצויים בסכנת HIV/איידס ומלריה, שום דבר לא ימנע מחברות אחרות ב־G20 – או ממדינות קטנות אך עשירות מאוד, כמו נורווגיה או קטאר – להיכנס לחלל הזה. וגם אין מניעה שיחפשו שותפים לשיתופי פעולה, ובראש ובראשונה מול סין.

סין היא סיפור ההצלחה הגדול ביותר בהיסטוריה של הפיתוח. על בסיס ההישגים הללו היא צמחה גם כמלווה וככוח פיתוח מרכזי. בשיאו, בשנים 2016–2017, היקף ההלוואות במסגרת יוזמת "החגורה והדרך" השתווה לזה של הבנק העולמי.

אף שהיקף היוזמה הואט מאז, הכיוון האסטרטגי של בייג'ינג נותר ברור: המפלגה הקומוניסטית הסינית רואה בטרנספורמציה חומרית את המפתח ללגיטימיות ולשלום

אף שהיקף היוזמה הואט מאז, הכיוון האסטרטגי של בייג'ינג נותר ברור: המפלגה הקומוניסטית הסינית רואה בטרנספורמציה חומרית את המפתח ללגיטימיות ולשלום. כפי שנוהגים לצטט את נשיא סין שי: "הפיתוח הוא המפתח הראשי".

יוזמת הפיתוח הגלובלית של שי הייתה תשובתה של סין ליעדי הפיתוח בר־קיימא. לא דחייה כוללת ולא גינוי חזיתי, אלא שכתוב ממוקד – שמצמצם את המוקד לשמונה תחומים עיקריים: הפחתת עוני, ביטחון תזונתי, התמודדות עם מגפות וחיסונים, מימון פיתוח, שינויי אקלים ופיתוח ירוק, תעשייה, כלכלה דיגיטלית וקישוריות בעידן הדיגיטלי – כולם תחת הכותרת של "פעולות מוכוונות תוצאות".

האם סין מקווה שמימוש סדר היום הזה יסייע לה לבנות יחסים ידידותיים יותר? ודאי שכן. האם מדובר גם במשחק כוח גלובלי? אין ספק. האם היא שואפת להתמקח על נושאי זכויות אדם ובחירות? לא – היא מעדיפה להימנע מהם כליל. אלו הם מה ששי ג'ינפינג אוהב לכנות "קווי תחתית".

נשיא סין שי ג'ינפינג מרים כוס יין במשתה קבלת הפניםשל בפורום החגורה והדרך באולם הגדול של העם בבייג'ינג, 26 באפריל 2019 (צילום: Nicolas Asfouri/Pool Photo via AP)

אין טעם רב בכך שליברלים מערביים יתעכבו על הבחנות מובנות מאליהן – עבודה לצד סין לעולם לא תספק את כל מה שהם מבקשים. במקום לקוות ל"חבילה כוללת" של פיתוח, עלינו להגדיר לעצמנו היכן עובר הקו האדום.

כיום איננו חיים עוד בעולם שבו העתיד מתווה באמצעות נורמות אוניברסליות או מטרות SDG צבעוניות עטופות באינפוגרפיקה חביבה. הכוח הדחוף שמניע פיתוח – ברמה האישית וברמה הקולקטיבית – איננו החתירה לזכויות מופשטות, אלא הרצון לעוצמה: שליטה במשאבים, כוח קנייה, יכולת לעמוד בפני השפעת אחרים, השגת ביטחון – ולעיתים גם יצירת אזור שליטה משלך.

במובן הזה, פיתוח איננו רק סימון וי בטבלאות מטרות; הוא במהותו פוליטי וגיאופוליטי.

אם המערב רוצה גם להתחרות וגם לשתף פעולה עם סין בסוגיות של פיתוח גלובלי, עליו להציע חלופה משלו – כזו שתהיה פרקטית וריאליסטית יותר, הן ליעדי הפיתוח בר־קיימא והן לאקטיביזם הטראמפיאני

חזון סימון התיבות האנמי של 2015 איננו תואם עוד את המציאות. אך בדחיית סדר היום המשותף של האו"ם בשם טיעון ריבונות בוטה, מתמסרת ארה"ב לפוליטיקה של גינוי – התנהלות המתאימה יותר למדינה מתפתחת ומדוכאת מאשר להגמון לשעבר.

לעומתה, התמהיל הסיני של ריאל־פוליטיק, אידיאולוגיה ואינטרס לאומי נדמה רציונלי ומאוזן יותר – נוסף לכך שהוא נתמך ברקורד חסר תקדים של פיתוח לאומי ובמשאבים עצומים.

בלון ענק בדמות כדור הארץ עם תסרוקת המרמזת לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ בהפגנה בברלין, 29 ביוני 2017 (צילום: John MACDOUGALL / AFP)

הליברליזם המערבי אולי יתקומם, אך להתעלם מן ההבדלים בין שתי מעצמות־העל הוא טירוף. אם המערב רוצה גם להתחרות וגם לשתף פעולה עם סין בסוגיות של פיתוח גלובלי, עליו להציע חלופה משלו – כזו שתהיה פרקטית וריאליסטית יותר, הן ליעדי הפיתוח בר־קיימא והן לאקטיביזם הטראמפיאני.

אדם טוז הוא פרופסור להיסטוריה ומנהל המכון האירופי באוניברסיטת קולומביה, ובעל טור ב־Foreign Policy. הוא מחברו של Chartbook – ניוזלטר העוסק בכלכלה, גיאופוליטיקה והיסטוריה.