פעם, בכל עיר כמעט היה מקום כזה. אתר עתיק ששרידי מבנים בצבצו בו מהאדמה והציתו את דמיון הילדים על עבר מסתורי ואירועים שהתרחשו בהם. בנערותם, המקום הפך עבור אותם הילדים למקום למפגש רומנטי שמצית את הדמיון, או סתם מקום שבו הולכים לחשוב מול הים. לפעמים הם נפגשו בחבורה, הדליקו מדורה ושתו אלכוהול בסתר. היום כמעט ולא נותרו מקומות כאלה. באשדוד המקום הזה היה מצודת אשדוד ים.
מצודת אשדוד-ים היא מצודה עתיקה בת כ-1300 שנה, שנבנתה בשלהי המאה ה-7 לספירה על ידי הח'ליף האומיי עבד אל-מלכ. המצודה נבנתה על שרידי היישוב הביזנטי הקדום אשדוד ים, והיא הייתה חלק ממערכת ביצורי הגנה על החוף, שתפקידם היה להתריע ולהגן מפני פשיטות של אניות ביזנטיות.
מצודת אשדוד-ים היא מצודה עתיקה בת כ-1300 שנה, שנבנתה בשלהי המאה ה-7 לספירה על ידי הח'ליף האומיי עבד אל-מלכ, על שרידי היישוב הביזנטי הקדום אשדוד ים, כחלק ממערכת ביצורי הגנה על החוף
במקרה כזה ניתן היה לאותת באמצעות שרשרת מצדים ומגדלי איתות לבירת המחוז רמלה, ולהזעיק תגבורת. שרידים של מצד כזה, אגב, נמצאו באחת מכיכרות העיר.
כאשר הצלבנים כבשו את הארץ מידי המוסלמים, הם שיפצו את המצודה וקראו לה "קסטלום ברואר". עם כיבוש הארץ בידי הממלוכים בסוף המאה ה-13, ננטשה המצודה סופית, אך מבניה המשיכו לשמש מקלט ארעי לנוודים במשך שנים לאחר מכן.
החול והטבע שכיסו את האתר במשך מאות שנים שמרו על חומות המצודה ובסיסי מגדלי השמירה שנבנו מאבני כורכר מסותתות, וגם על שרידי המבנים הפנימיים. חפירה ארכיאולוגית בשנות התשעים חשפה שוב את המצודה לגמרי.
עבור תושבי אשדוד המצודה הייתה יותר מאתר עתיקות, היא הייתה נשמת המקום. היא שכנה בפינה הפראית האחרונה של העיר, בין החוף לשממה, פתוחה לכולם. מקום קסום ליד הים ובו שרידים של עבר אחר ושונה. מקום של קהילה, טבע וזיכרון. מקומות כאלה, שהיו פעם בכל שכונה, הולכים ונעלמים – מתחלפים במקומות מתוכננים וסינתטיים, שהקסם של הפשטות נעלם מהם. כך קרה גם למצודה.
לתושבי אשדוד המצודה הייתה יותר מאתר עתיקות, היא הייתה נשמת המקום. היא שכנה בפינה הפראית האחרונה של העיר, בין החוף לשממה, פתוחה לכולם. מקום קסום ליד הים ובו שרידי עבר אחר ושונה
לפני כחמש שנים, במאי 2020, כשהסתיים הסגר הראשון של הקורונה, יצאו תושבי אשדוד מבתיהם וגילו שהמקום כבר אינו כפי שהיה. גדרות הקיפו את האתר, שבילי בטון סלולים הובילו לשער סגור, ועל גג המצודה התנשאה מרפסת מתכת כבדה, הנתמכת בעמודי פלדה שנקדחו אל תוך הקירות העתיקים. "זו כבר לא המצודה שלנו" כתבה תושבת בעמוד הפייסבוק "להציל את מצודת אשדוד ים" שפתחו התושבים, "הם לקחו את הנשמה ושמו במקומה דק וברזל".
את הפרוייקט הובילה עיריית אשדוד, באמצעות החברה העירונית לתיירות ובשיתוף רשות העתיקות. כאשר התושבים החלו לחקור הם גילו כי לאתר יש תב"ע מ-2011 שמאפשרת שימושים מסחריים כגון הקמת בית קפה או מסעדה בשטח האתר.
גילויים אלו הובילו למאבק מרשים של תושבי אשדוד, אותו הוביל אורן אוחנה, בעלי קפה פאזל, בית קפה מקומי מוכר. המאבק כלל שורה של הפגנות ואירועים שהציתו סערה בעיר, והפכו לנושא חם באשדוד.
תושבי אשדוד יצאו מהבית וגילו שהמקום אינו כשהיה. גדרות הקיפו את האתר, שבילי בטון סלולים הובילו לשער סגור, ועל גג המצודה התנשאה מרפסת מתכת כבדה, נתמכת בעמודי פלדה שנקדחו לקירות העתיקים
הימים היו ימי הקורונה, והעירייה החלה לקדם את המקום כאתר שבו ניתן לערוך טקסי חתונה, רמז אולי לתכניות של הפיכת האתר לאולם אירועים. כמי שאינו אשדודי, נסחפתי באותם ימים למאבקם המרגש של תושבי העיר על זהותם, והתמלאתי אהבה לתום שבו הם נלחמו.
יחד עימם הגשנו (עמק שווה) בקשת חופש מידע לעירייה בדרישה לחשוף את התוכניות למקום. בתגובה ענתה העירייה כי "לאתר אין תכנית עסקית", בזמן שבמקום הוכנה תשתית טכנית לקיומן של פעילויות מסחריות.
בשנים הבאות נוספו למצודה חיזיון אורקולי והופעות מוזיקליות בשיתוף הזאפה, ולאחרונה גם סיורי יין לקבוצות, אך בשבוע שעבר התברר עד כמה באמת השתנה המקום. המצודה, שהייתה בעבר אתר מפלט עירוני, אירחה את כנס סיום בין הזמנים של רשת ישיבות חרדית ביוזמת הרשות העירונית לחוסן וביטחון קהילתי – מהות. על מסכי הענק שהוצבו על במה במצודה הופיע שמו של חבר מועצת עיריית אשדוד ויו"ר הרשות, הרב מני אזולאי. האתר שמסמל חופש ושייכות, הפך לכלי.
כשדיברתי השבוע עם אורן אוחנה הוא לא הסתיר את התסכול. "המצודה הפכה לסמל של תרבות השקר והזיוף של עיריית אשדוד. הכול מגיע בעטיפה מפוארת, אבל בפועל קורים דברים אחרים שמאחוריהם אינטרסים זרים", הוא אמר, "לצערי, במבחן הזמן מתברר שכל מה שאמרנו צדקנו. בדרך לכישלון הזה היו כשלים תכנוניים, אדריכלים בכירים אישרו את מה שטענו, ולעניות דעתי הייתה גם פגיעה אמיתית בעתיקות. העובדה שאנחנו בצד הנכון של ההיסטוריה לא מנחמת אותי".
העירייה החלה לקדם את המקום כאתר שבו ניתן לערוך טקסי חתונה, רמז אולי לתכניות של הפיכת האתר לאולם אירועים. בהמשך נוסף למצודה חיזיון אורקולי ועוד, ואני נסחפתי למאבק התושבים המרגש
בסופו של דבר מאבק התושבים הצליח למנוע הקמה של מסעדה או אולם אירועים – אך לא את השינוי הזוחל באופיו של המקום וכנראה גם תהליך איטי של מסחור.
המצודה לא נהרסה, אבל משהו בה חסר. אולי זו הנשמה. המצודה היא כבר לא מקום של קהילה, טבע וזיכרון, אלא אתר שממנו תושבי אשדוד מרגישים מרוחקים. בעבר הם באו לשם כדי לברוח מהיומיום, היום הם חוששים שיצטרכו לברוח ממה שהוא מייצג.
אורי ארליך הוא עיתונאי לשעבר, פעיל שמאל ודובר ארגון הארכיאולוגים \"עמק שווה\".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוכמו כל "הזניית" מקצוע הארכיאולוגיה המעניין והחשוב: בידי מתנחבלים-כהניסטים כעמותת אלע"ד, לצרכי "א"י השלמה" ובידי ביביסטים כדוגמת הפגיעה באתר המצודה בידי עירית אשדוד, לצרכים מסחריים של מקורבים לראש העיר.