פיטר מ. לנדר, מהנדס ראשי בתאגיד דה הבילנד הבריטית, היה מעורב בתכנון מטוס הנוסעים "דה הבילנד קומט" בשנות ה-50. המטוס, הראשון בעולם שהופעל בסילון, סבל מסדרה של תאונות קטלניות שנגרמו בשל כשל הנדסי במבנה גופו – בעיקר סביב חלונות מרובעים שגרמו לעייפות החומר ולסדקים קטלניים בלחץ.

לנדר, שחש אחריות אישית עמוקה לאסונות, בחר להקדיש את חייו לאחר מכן לשיפור הבטיחות בתעופה ולסיוע למשפחות הנפגעים. הוא פעל רבות להעלאת המודעות לחשיבות בדיקות עייפות החומר, תמך ביוזמות חינוכיות להנצחת זכר הנספים וליווה משפחות רבות בהתמודדותן עם הטרגדיה. סיפורו הפך לסמל לאחריות אישית ומקצועית בתעשיית התעופה, ולחשיבות ההכרה בכשל תכנוני המוביל להפקת לקחים ולעשיית טוב.

לנדר, שחש אחריות אישית עמוקה לתאונות במטוס שהיה מעורב בתכנונו, הקדיש את חייו לשיפור הבטיחות בתעופה ולסיוע למשפחות הנפגעים. סיפורו הפך סמל לאחריות אישית ומקצועית בתעשיית התעופה

בימים אלו הופנו הזרקורים לעבר שני ראשי אגף המודיעין של צה"ל: האלוף אלי זעירא שהלך לעולמו בגיל 97 ושימש בתקופה שקדמה לפרוץ מלחמת יום הכיפורים (6 באוקטובר 1973), והאלוף אהרון חליוה (יבדל"א) ששימש – 50 שנה אחרי זעירא – בתקופה שקדמה למתקפת ה-7 באוקטובר 2023.

שניהם, אם להשתמש בנימוקי ועדת אגרנט, נשאו באחריות המרכזית למחדלי ההתרעה. שניהם דבקו בְּ"קונספציה" – הערכה מודיעינית שגויה לפיה אין בכוונת האויב לפתוח במלחמה – והובילו לכך שמידע ותחזיות שסתרו אותה, לא זכו להתייחסות הראויה.

שניהם לא הפגינו גמישות מחשבתית, לא עודדו הבעת דעות שונות בקרב אנשי אמ"ן ולא נקטו בצעדים שהתחייבו ויכלו להוביל להֵעָרְכוּת תואמת של צה"ל. שניהם סיימו את כהונתם כראשי אמ"ן ואת שירותם בצה"ל בעקבות מחדלים אלו ומסקנות ועדות אגרנט ותורג'מן.

אבל לא בנושאי ההתרעה המודיעינית והאחריות הפיקודית עסקינן, אלא באחריות המצפונית שנטלו, אם בכלל, שני ראשי אמ"ן אלו, והאחרון שבהם בפרט, בו אתמקד.

לא אעסוק בנושאי ההתרעה המודיעינית והאחריות הפיקודית של שני ראשי אמ"ן, זעירא לפני מלחמת יום כיפור, וחליוה לפני טבח ה-7 באוקטובר, אלא באחריות המצפונית שנטלו, אם בכלל, וחליוה בפרט

בהתפטרותו, האלוף חליוה אמר כי "המפקד צריך לדעת לשאת באחריות – גם להצלחות וגם לכישלונות", והוסיף כי החלטתו לפרוש נובעת ממחויבותו לערכי צה"ל ומרצונו לחזק את תחושת האחריות במערכת הביטחון.

המילים הן כדורבנות, וההתפטרות יאה למי שמודע לכישלונו האדיר; למי שמכיר במשימתו כַּמעריך הלאומי; למי שמודה בטעותו שהובילה להפקרתם, פציעתם ומותם של רבים כל כך; למי שמבין שביהירותו המקצועית ובביטחונו האינטלקטואלי, גרם להרס חבלי ארץ; למי שבזחיחותו התעלם מסכנת הפלישה ונפל למלכודת ההונאה שטמן לו חמאס.

ברם, למרות הניסוח המדויק  ומהלך הפרישה הנכון, דומה שחליוה גם ניסה בהמשך להצטדק ולטעון לאחריות המערכת, ברקע לאחריותו האישית. כן, דומה שהוא חזר לחיי שיגרה של גנרל הפורש מהצבא ומקרין עסקים כרגיל, משל יצא לפרק ב' של חייו בטבעיות.

ומכאן ההשתאות: האם ההודָאה במחדל לא צריכה הייתה לחרוג ממילותיו היפות של האלוף – "אשא את הכישלון הזה בלבי עד ליומי האחרון"? האם די במילים כדי לשאת באחריות אישית? האם האחריות אינה גם מוסרית ואינה גם מוּתלֶת בתיקון? לכן, ההכרה במחדל היא רב שכבתית -הצהרתית, פונקציונלית ומצפונית. והתהליך השלם מחייב:

1. מודעות לאשמה.
2. נטילת האחריות. 
3. התחייבות לתיקון.

חרף מהלך הפרישה הנכון, דומה שחליוה ניסה בהמשך להצטדק ולטעון לאחריות המערכת לצד אחריותו האישית. הוא חזר לחיי שיגרה של גנרל הפורש מהצבא ומקרין עסקים כרגיל, משל יצא בטבעיות לפרק ב' של חייו

לאור כך, האם חליוה, שמעד קשות – לא רק בהערכתו המודיעינית אלא גם בהתנהלותו באותו לילה שבין ה-6 ל-7 באוקטובר – לא מחויב היה להביע חרטה המלווה בהחלטה אישית לתרום להבאת מרפא לאלו שנפגעו מטעותו, מעין ניסיון לכפר על העוול שגרם? הלא ניתן היה לצפות מהאשם העיקרי בהפתעה המודיעינית, להשלים את מעגל האחריות בכך שיצהיר גם על אחריותו הערכית, וכנגזרת ממנה על הקדשת יתרת ימיו לטובת "קורבנותיה"?

הערכאה הפנימית של ראש אמ"ן היוצא חייבת הייתה לפסוק לטובת נפגעי כשלונו; ובמיוחד לטובת אלה שמתוך אגפו התריעו על הסכנה הקרבה ועל האיום המתגבש, ו"נזרקו" באטימות מחשבתית "מכל המדרגות".

צפויה הייתה ממנו החלטה להתגייס לטובת המשפחות של אלו שנפלו ובמיוחד של אלו מתוכם שהצביעו על תנועות מדאיגות של כוחות הנוח'בה וננזפו. נדרש היה שיתמסר מכאן ואילך לאלו שנרצחו, על אף שהיו הַכָּרוז על פעילות מחשידה ברצועה ולא זכו לתהודה. תצפיתניות, אמרנו כבר?

נראה שחליוה לא רק שהיה שחצן ומתנשא מחשבתית בתקופה שקדמה לשבת השחורה אלא המשיך להיות מבוצר בגישתו גם אחרי נטילת האחריות במוּבנָה הצר. הוא לא נראה כמי שמוכן להתמודד עם השלכות החלטותיו.

נראה שחליוה לא היה רק שחצן ומתנשא מחשבתית לפני השבת השחורה, אלא המשיך להיות מבוצר בגישתו גם אחרי נטילת האחריות במוּבנָה הצר. הוא לא נראה כמי שמוכן להתמודד עם השלכות החלטותיו

חליוה אינו נשמע מיוסר מכשלונו ולא מצטייר כמי שגמר אומר לנסות להביא מזור למשפחות שנפגעו מהעוול התפיסתי שהוביל. וזאת, גם אם הכשל היה מערכתי – מודיעיני, צבאי ומדיני – והוא רק היה אחד מאדריכליו.

מפקד כזה, מן הנכון היה שאחרי מפלתו יעשה מפנה בחייו ויקדיש עצמו לתרומה ולעזרה; שיחיה חיים של תשובה ערכית עם משמעות אנושית על שגיאה קריטית שעשה וגזלה כל כך הרבה מכל כך רבים, חיים של נקיפות מצפון ומעשים שיביעו ייסורי לב על כך שהאמת שלו פגעה אנושות באחרים. וזאת, לפני הקמת ועדת חקירה ממלכתית ובמנותק ממנה.

ובהינתן שהאחריות אינה רק מילים אלא פעולה, מתבקש היה שמעבר ללקיחתו אחריות פיקודית, יפגוש ראש אמ"ן לשעבר את פני הזולת: בהלוויות החללים המוחזרים מהשבי, בביקורֵי משפחות חללים (ושל התצפיתניות בפרט), בליווי פצועים, בעידוד פגועי נפש. וככלל, בחיזוק ידיים למי שנפער חלל בחייו בעטיה של הפלישה הקטלנית והמפתיעה. אין לזה הגדרה מדויקת אבל זה פשוט מה שאדם בעל מצפון וקול פנימי חייב היה לעשות, ביודעו שהטעות שלו עלתה לאחרים בחיים, באושר ובשלמות גופנית ונפשית.

דווקא בהשוואה לסיפורו של פיטר לנדר, שבחר להמיר כאב אישי למחויבות מוסרית ולפעולה מתקנת, מתחדדת השאלה כיצד ראוי שמנהיגים ומפקדים יתמודדו עם כישלון חמור. לנדר לא הסתפק בהודאה באחריותו, אלא הרחיב את מעגל ההשפעה שלו ופעל למען אלה שנפגעו, מתוך הבנה עמוקה כי אחריות אמיתית כרוכה בתיקון ובנתינה.

דווקא בהשוואה לסיפורו של לנדר, שלא הסתפק בהודאה באחריותו, אלא בחר להמיר כאב אישי למחויבות מוסרית ולפעולה מתקנת – מתחדדת השאלה כיצד ראוי שמנהיגים ומפקדים יתמודדו עם כישלון חמור

על רקע זה, ניתן היה לייחל שגם אלופים בצה"ל יבחרו להוביל מהלך דומה, המושתת על צער אמיתי ומעשים שמטרתם להקל ולרפא את פצעי נפגעיהם.

מירון מנור צוקרמן התמחה בביטחון לאומי ובתוך כך שימש בעבר ובמשך שנים כסגן ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן וכמנהל "כנס הרצליה השנתי על מאזן הביטחון והחוסן הלאומי". בתוקף רקעו היה גם עוזר מזכיר "פורום אירופה-ישראל" ופעיל ב"פורום נאטו-ישראל".