שנים שרבים ממסגרים בהתנשאות את תומכיו המזרחים של ראש הממשלה בנימין נתניהו ככת פוליטית. לפי הנרטיב הזה, תומכי נתניהו מוּנָעים מנאמנות עיוורת, אינם רואים את המציאות, ואחוזי קסם ממנהיג ששולל מהם כל הכרעה רציונלית.

זו פרשנות נוחה החוטאת לאינטליגנציה הפוליטית של מצביעים מזרחים ולאמת החברתית העמוקה שמניעה את הדינמיקה הזו; היא מנותקת מהעולם הפוליטי-חברתי שממנו מגיעים רבים מהתומכים ומפספסת את המניע האמיתי, העמוק, ההיסטורי והאנושי שבתמיכתם בנתניהו.

נרטיב הנאמנות העיוורת של תומכי נתניהו זו פרשנות נוחה, החוטאת לאינטליגנציה הפוליטית של מצביעים מזרחים ולאמת החברתית העמוקה שמניעה את הדינמיקה הזו, ומנותקת מעולמם הפוליטי-חברתי

האמת עמוקה בהרבה. מה שנִתפס כציות עיוור הוא למעשה "עבודת הגבול" הפוליטית של המזרחים, מושג שתבע הסוציולוג של המדע תומס ג'יארין (Thomas Gieryn). המושג עבודת גבול מתאר את הפעולות, האסטרטגיות והטענות, שבאמצעותן קבוצות חברתיות משרטטות, מגנות ומתָחזֶקות את גבולותיהן מול קבוצות אחרות.

על פי הרעיון, קבוצות חברתיות מקצועיות, אתניות, מגדריות, ארגוניות, או פוליטיות, מסמנות את הגבול בינן לבין קבוצות אחרות באמצעות שיח (לעיתים אלים), פרקטיקות (כמו דחיקה לשוליים של אחרים) וסמלים (אנחנו ואתם) המבטאים את ייחודן, ובכך קובעים מי בפנים, מי בחוץ, ומה נחשב לגיטימי.

בספרם המרתק "מעמד הביניים המזרחי בישראל", אורי כהן ונסים לאון מצביעים על תהליך עמוק שבו מזרחים רבים עוברים מהתרסה לשימור, ממוקד של מחאה לחלק מן המרכז הלאומי. כהן ולאון מממשיכים טענה מקובלת בסוציולוגיה הישראלית (על אף שנזנחה מעט) לפיה, למרות מחאות על היעדר שיווין, העמדה המזרחית המסורתית מעולם לא הייתה מרדנית. להיפך, שאיפתם של המזרחים הייתה מאז ומתמיד להיות שותפים; בפנים ולא בחוץ. הם לא חיפשו מלחמה בהגמוניה אלא שותפות עימה בבעלות על הסיפור הלאומי.

שאיפתו של מעמד הביניים המזרחי בישראל לשותפות בהגמוניה (היהודית, חשוב להזכיר), כפי שמציעים כהן ולאון, יכולה לשמש מפתח להבנת התמיכה המוחלטת בבנימין נתניהו. עם נתניהו הם בפנים, גם אם באופן חלקי. ואת זה הם מנסים לשמור. הם לא מעוניינים לזרוק אבנים על רכבת נוסעת אלא להמשיך להיות חלק מהקטר שמוביל את הקרונות. לאון וכהן זיהו זאת היטב כשהראו כיצד המזרחיות הדתית-ימנית מפתחת שאיפה לשותפות בהגמוניה, לא לפירוקה. זהו שינוי עומק נדיר, שינוי שמסביר הרבה מהשיח הפוליטי הנוכחי.

שאיפתו מעמד הביניים המזרחי לשותפות בהגמוניה, לפי כהן ולאון, היא מפתח להבנת התמיכה המוחלטת בנתניהו. אתו הם בפנים, גם אם חלקית. הם לא מעוניינים לזרוק אבנים על רכבת נוסעת אלא להיות חלק מהקטר

כדאי לשים לב שעבודת הגבול שעושים פעילים ופוליטיקאים מזרחים כיום לא מתמקדת בסימון גבולות חברתיים ותרבותיים של זהות או של צדק חלוקתי, כפי שעשו לפניהם הפעילים המזרחים בוואדי סאליב, הפנתרים השחורים, תנועת האוהלים והקשת המזרחית. כיום, עבודת הגבול שלהם עוסקת בהצבת ביצורים על קווי הגבול של ההגמוניה היהודית, שלמרות הצהרותיו המִתגרות של אבישי בן חיים הם חלק ממנה.

מכאן באה טענתי במאמר זה. למרות האישומים נגדו וכשלונו הקולוסלי בטבח ה-7 באוקטובר – תמיכתם של מזרחים בנתניהו לא באה מתוך עיוורון. הם רואים בו זה שנותן להם גב ושומר על מיקומם החדש במרחב ההגמוני, מיקום שמעניק להם תחושת שייכות וכוח, ואפשרות אמיתית להשפעה.

משום כך אני לא רואה במזרחים תומכי נתניהו "כת", אלא קבוצה שחוותה כניסה מאוחרת למרכז הכוח הפוליטי לאחר שנתניהו, ולפניו מנחם בגין, פתחו לתפיסתם את המרכז גם עבורם.

ויש גם עוד. כידוע, אנשים לא ממהרים להתנתק ממי שהכניס אותם הביתה. להיפך, הם חוששים מאלו שרוצים להוציא אותם מהבית. לפיכך, נדמה שדבקות הפעילים הפוליטיים המזרחים בנתניהו משקפת גם פחד פשוט; פחד מהחזרה לאחור. הם תומכים בנתניהו – לא כי הוא בהכרח ראוי – אלא כי מבחינתם האלטרנטיבה מסוכנת בהרבה. אם נתניהו ייפול, יתפסו את מקומו כוחות שמזוהים אצלם עם הדרה ודחיקה לשוליים. ביטוי לטענה זו אפשר למצוא בטענות קלאסיות הנשמעות מפיהם, "אנו לא רוצים לחזור אל הימים של הפנקס האדום, אל תקופות שבהן המזרחיות הייתה שם קוד לחוסר חשיבות".

הם תומכים בנתניהו – לא כי הוא בהכרח ראוי – אלא כי מבחינתם האלטרנטיבה מסוכנת בהרבה. אם נתניהו ייפול, יתפסו את מקומו כוחות שמזוהים אצלם עם הדרה ודחיקה לשוליים

ומי ששואל למה פיהם של פעילים ושרים מזרחים מפיק שפה בוטה, סגנון רעשני ומתריס, לעיתים ממש שפת רחוב מצליפה ומרגיזה שנשמעת בטון מנצח מחוספס, התשובה היא פחד. לדוגמה, כשהשר דוד אמסלם נוקט בשפה בוטה, משסָה, מפרידה ומקוממת, ואומר בכנסת "אני הייתי מכניס חצי מכם לכלא", הוא כנראה פוחד מחזרתו של "הדמון" למרכז הכוח.

וכשנתניהו קורא למוחים "אנרכיסטים", "שונאי ישראל", "בוגדים" – חלק מהתומכים מֵאמֵֶץ את המבנה הכללי של הטענה, אולם לא מתוך אמונה שכל מוחֶה הוא בוגד, אלא מתוך חרדה שאם המוחים יצליחו, הם יאבדו את המבצר שנכנסו אליו בקושי רב. עבורם, מחאות בלפור, קפלן והאחים לנשק אינן איום על שלטון נתניהו, הן איום על המשך השתייכותם להגמוניה. הם מגינים לא על נתניהו בלבד, אלא על עצמם, על מקומם שנתפש בטוח בהנהגה הקיימת.

המזרחיות הפוליטית בישראל היום היא אפוא לא תנועת מרד. היא תנועה של השתלבות. היא אינה משַמרת את נתניהו כי הוא אדם ישר או חף מטעויות ואסונות, אלא כי הוא נתפס כמי שהפך מזרחיות לשייכות. יהיו הסיבות אשר יהיו, נתניהו ובגין לפניו סיפקו להם שפה חדשה, מקום חדש וזהות חדשה. עבור רבים מהתומכים זה לא רק עניין אידיאולוגי, אלא עניין של בית ושל שינוי עצום בתודעה החברתית.

נאמר זאת אחרת. בעינֵי רבים מהמזרחים התומכים בנתניהו, מחאות בלפור, קפלן והאחים לנשק הן לא מאבק דמוקרטי אלא ניסיון לחזור הביתה, לבית שהיה שלהם בלבד. עבורם, המחאות הן ביטוי אלים לכוונתן של האליטות הישנות להחזיר לעצמן את ההגמוניה שאבדה. כל מה שהמוחים רוצים, לדעתם, זה לפרק את עבודת הגבול הפוליטית ההגמונית שהם טורחים לחשל ולייצב, ולהחזירם לפריפריה החברתית והפוליטית.

לסיום, מי שמבין את הרטוריקה הקשה לעיכול והמעיקה, הלא מרוסנת, המשסעת והאלימה של פעילים ושרים מזרחים, ואת הצטרפותם למהלכים מסוכנים של שינוי משטרי, כביטוי לפחד מחזרה לעבר, מבין מדוע התמיכה האבסולוטית בנתניהו אינה נסדקת גם ברגעים של משבר אמון מנהיגותי עמוק.

מי שמבין את הרטוריקה הקשה לעיכול, המשסעת והאלימה של פעילים ושרים מזרחים, ואת הצטרפותם למהלכי שינוי משטרי מסוכנים, כביטוי לפחד מחזרה לעבר, מבין למה התמיכה האבסולוטית בנתניהו לא נסדקת

בסופו של דבר, לא מדובר באטימות ובסירוב לראות את נזקיה של הממשלה הנוכחית ושל העומד בראשה, אלא בתודעת שייכות הגמונית יהודית חדשה (גם לאומית, לאומנית ואנטי ערבית), שנבנתה במאבקי גבול במשך חמישים שנה; תודעה שמסרבת לוותר על המקום שהושג במאמץ גדול, ומעדיפה שימור על פני מחאה, בית על פני רחוב, וביטחון על פני הימור.

פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.