מרבית הציבור בישראל תומכת בצורך לגייס את הציבור החרדי לצבא ולעבודה יצרנית. אבל ההנהגה החרדית מתנגדת למה שקרוי לימודי ליבה במוסדותיה, ונלחמת בשצף קצף, תוך העלאת נימוקים דתיים והלכתיים שקריים ומופרכים, נגד הגיוס לצבא.

אבל לבד מן הצורך החיוני לגייס את כל המשאבים האנושיים למאבקים העתידיים, אי השוויון בנטל הצבאי מהווה פצע מדמם ברעיון הסולידריות החברתית ובעקרון הערבות ההדדית, שהנחו את החזון הציוני מתחילתו.

לבד מן הצורך החיוני לגיוס כל המשאבים האנושיים למאבקים העתידיים, אי השוויון בנטל הצבאי הוא פצע מדמם ברעיונות הסולידריות החברתית והערבות ההדדית, שהנחו את החזון הציוני מתחילתו

ברור גם, כי ללא שינוי דרסטי במצב עניינים זה, הדמוגרפיה החרדית תכריע את מדינת ישראל. המנהיגים שלהם מאמינים כי ישועה משמים תציל אותם, אך ניסיון העבר מוכיח כי ההתמוטטות הצפויה תגרוף את כולם, כמו בשואה.

מאמצים קודמים לשינוי

גלגולים קודמים הוכיחו, כי ההנהגה החרדית אינה מוכנה לוותר על מה שהשיגו עד כה, והדבר חורג מן השאלה האם המתגייסים החרדים יישארו חרדים עם שחרורם. אופן מחשבתם ומטרותיהם שונים משלנו והם שמכתיבים את התנהגותם. רובם מזלזל בערכינו והם מוכנים שצאן מרעיתם ישלמו "כל מחיר", גם כלכלי, הנגרם על ידי עמדה זו.

אחד הצעדים שהוצעו הוא רעיון הסנקציות הכלכליות, אבל קנסות אינם תחליף ראוי לעונש על ביזוי החוקים הכרוכים בגיוס, ובכל מקרה זה מתקרב יותר מדי לרעיון של פטור מגיוס תמורת "כופר נפש" שהיה נהוג במדינות שונות. בכל מקרה, אנחנו לא ממש מעוניינים בענישה אלא בשילוב בחברה הישראלית, ויותר מכך, אנו מעוניינים שהחרדים ישתלבו מרצונם הטוב.

הצעה לפתרון

חלק לא מבוטל מן החרדים, ומנהיגיהם, שואפים להתנתק מהמדינה ומוסדותיה (מה שבאופן ערכי רובם כבר עושים ממילא). בסדר. הואיל ומדינת ישראל היא בבסיסה ליברלית, המדינה תכבד את רצונם: אזרחות ישראלית לא תהיה אוטומטית והברירה תהיה כולה בידיהם אם לקבלה אם לאו. אבל זו הינה דרך דו-סיטרית וכדי להיות אזרחים, וליהנות ממה שהמדינה מציעה, יש גם חובות.

חרדים רבים ומנהיגיהם שואפים להתנתק מהמדינה ומוסדותיה. בסדר. הואיל ומדינת ישראל בבסיסה ליברלית, המדינה תכבד את רצונם: אזרחות ישראלית לא תהיה אוטומטית, והיא תהיה כרוכה בחובות

צה"ל הוא כור ההיתוך של אומת המהגרים הישראלית, המורכבת מיוצאי תרבויות שונות ומגוונות. בהרבה תחומים, חברתיים וכלכליים, השירות הצבאי הינו כרטיס הכניסה לחברה הישראלית.

עכשיו בואו ניקח את הרעיון הבסיסי הזה, נרחיב אותו לגבולו הלוגי, נעשה אותו לכרטיס היחידי למטרה זו, ונחוקק חוק יסוד: מי שמסרב לשרת בצה"ל (או בשירות הלאומי), אינו יכול להיות אזרח מדינת ישראל.

וכך ייעשה הדבר:

עם הגיע הנער או הנערה לגיל הצו הראשון הוא (היא) יתייצבו לרישום שיהיה אוניברסלי – ליהודים, חרדים וערבים, וכמובן לגברים ונשים. אם סירבו, הם יקבלו "תקופת חסד" של ששה חודשים להימלך שוב בדעתם, ואם עדיין יתמידו בסירובם הם לא יוטרדו יותר לעולם בעניין זה ע"י המדינה ומוסדותיה.

אבל עם הסירוב הראשון הם יאבדו את זכויותיהם כאזרחי המדינה, אלא אם כן, כאמור, בתוך ששה חודשים הם יחזרו בהם.

הם יוכלו להמשיך לגור כאן, כתושבים, עם שוויון מלא בפני החוק, ולעסוק בענייניהם, אבל:

1. הם לא יוכלו לבחור ולהיבחר, ולא להתמנות לשום משרה ציבורית הקשורה למדינה או רשויותיה.
2. הם לא יוכלו להשתייך לקופות החולים המוכרות. במידה ויזדקקו לטיפול רפואי כלשהו ממוסדות המדינה הם ישלמו את עלותו האמיתית והמלאה.
3. הם לא יקבלו פטור, תמיכה, סיוע או הנחה בשום שירות שהמדינה נותנת כיום לאזרחיה.
4. הם יוכלו ללמוד בכל מוסד אקדמי הנתמך על ידי המדינה אך ישלמו את העלות המלאה.
5. הם לא יוכלו לעבוד במקום עבודה הקשור כלכלית עם המדינה.
6. לערבים ולנשים תישמר הזכות לבחור בשירות לאומי במקום בשירות צבאי. מי שיבחר בכך תישמרנה כל זכויותיו האחרות אבל תימנע ממנו האפשרות להיבחר למשרות ציבוריות.

יש עוד, אך הרעיון ברור.

סיכום ומסקנות

לכל יהודי, באשר הוא, מדינת ישראל היא התגשמות החלום הציוני – "להיות עם חופשי בארצנו" – והחזון הציוני ומדינת ישראל חד הם. לנוכח האתגרים הצבאיים, המדיניים, הכלכליים ואפילו האקלימיים הצפויים, על מדינת ישראל חלה החובה המוסרית לאזרחיה הנאמנים להקיא מתוכה את המתנגדים לזהות זו, שאינם תורמים להגנתה או לשגשוגה הכלכלי, או אפילו מחבלים באלה.

לנוכח האתגרים הצבאיים, המדיניים, הכלכליים והאקלימיים הצפויים, על ישראל חלה חובה מוסרית לאזרחיה הנאמנים להקיא מתוכה את המתנגדים לזהותה, שאינם תורמים להגנתה או לשגשוגה הכלכלי, או אף מחבלים באלה

אין ספק שביישום הצעה כזו יש שפע בעיות שיהיה צורך לפתור, למשל: על מי, ובאיזה אופן ניתן יהיה להחיל את החוק בתקופת המעבר? איך יוגדרו חריגים שמסיבות שונות (רפואיות? משפטיות?) לא יוכלו לשרת או להשלים את תקופת השירות? מה דינם של עולים חדשים? ועוד ועוד.

את כל הבעיות האלה ניתן לפתור; צריך רק לחשוב בצורה מעט יותר נועזת.

אין ספק שזה יהיה פתח גם ליהודים חילונים, ואחרים, שינצלו אותו להתחמק, אבל המספרים של אלה יהיו מזעריים, ובשורה התחתונה – זה יהיה שווה את המאמץ, מפני שיש סיכוי שזה יאחה את אחד הקרעים בעם.

ללא שום ספק, רעיון כזה ייתקל בהתנגדויות בחוגים שונים. אבל עצם העלתו של הרעיון, ודיון ציבורי בו ובהשלכותיו, יסיטו את השיח למחוזות אחרים ויביאו גם לוויכוח ענייני בתוך "עולם התורה". להבדיל מסדום, בעולם התורה יש כמה צדיקים, ואין מקום למנותם כאן. דיון כזה גם יאלץ את החרדים להחליט למי ולמה הם רוצים להשתייך. 

מה שחשוב לאין ערוך זה שיישום הרעיון הזה ימנע התחשבנות מתמדת על אחוזי גיוס, ימנע שאלות ביחס להגדרת "תורתם אמונתם" ויימנע את הצורך במרדף מתמיד אחרי משתמטים או עריקים. וכי באמת ניתן יהיה לכלוא רבבות?

יישום הרעיון הזה ימנע התחשבנות מתמדת על אחוזי גיוס, ימנע שאלות ביחס להגדרת "תורתם אמונתם" ויימנע את הצורך במרדף מתמיד אחרי משתמטים או עריקים. וכי באמת ניתן יהיה לכלוא רבבות?

לסיכום, ישראל שונה מכל אומות העולם בשלל מאפיינים. לאור מצב ייחודי זה, העם היושב בציון ומגן עליה רשאי להחליט על תנאים יחודיים לקבלת חברים למועדון אקסקלוסיבי זה.

ד"ר עזריאל לורבר השתחרר בדרגת רס"ן משירותו כלוחם וכמפקד מחלקה בחטיבת גבעתי, וממילואים בשריון. הוא בעל תואר ראשון בהנדסת מכונות ותואר שני ושלישי בהנדסת תעופה וחלל. הוא עבד בתעשייה הביטחונית, בסקטור הפרטי ובשירות המדינה ולימד נושאי טכנולוגיה צבאית באוניברסיטאות מובילות בארץ, בפרויקט תלפיות ובמכללה הלאומית לביטחון בשוודיה. הוא פרסם, בארץ ובחו"ל, עשרות מאמרים בנושאי טכנולוגיה צבאית, לחימת שריון ואוויר, סוגיות במודיעין, טכנולוגי והגנה בפני טילים וכן מספר ספרים מקצועיים בעברית ובאנגלית.