משה נסים בן ה־91 הגיע לוועדת החוקה חוק ומשפט של שמחה רוטמן כמו נוסע סהרורי במכונת זמן.

נאומו של אחד השרים החיים האחרונים מממשלת האחדות של 84' (מלבדו נותרו רק משה שחל ומשה קצב) הוא לא רק שריד למפלגת ליכוד שאינה קיימת עוד, אלא גם סוג של צביטה בלב למי שחשב שמדינת ישראל יכולה לצעוד אל העתיד כדמוקרטיה ליברלית, יהודית וריבונית – בלי שאף אחד מהחלקים הללו יקבור את משנהו בחול.

במשך דקות נצח, במונחים של ועדה שבה חבריה נזרקים החוצה ככלבים שוטים על ידי יו"ר הזוי – לעיתים בגלל מילה בודדת – שטח שר המשפטים לשעבר, שהוזמן מן הסתם משום שהוא תומך ב"רפורמה" של פיצול תפקיד התובע בישראל לשניים, יועץ משפטי ופרקליט מדינה, את סלידתו מהאופן המביש שבו התקבלה ההחלטה לצאת להפיכה המשטרית הנוכחית.

הופעתו של מתושלח זה הזכירה לנו את מה שנתניהו מנסה להשכיח כבר למעלה מעשור: פעם מנהיגי הימין התקשטו בליברליזם, בשאיפה לממלכתיות, בשלטון החוק, בסלידה מהשחיתות הציבורית ועוד

הפיכה שקרעה את עם ישראל לגזרים, ובמידה רבה כנראה גם תרמה את חלקה לטבח שבעה באוקטובר.

בנאומו חוצב הלהבות, בטון רושף – עם סיומת קרשנדו שהזכירה מעט את ישעיהו ליבוביץ המנוח – כלל נסים אמירות שנראו זרות להפליא למפלגות השלטון ולנציגיהן בוועדה: חוקה, כבוד, לגאול את ישראל משחיתות, שיקולים משפטיים, לפתור את הבעיה בהבנה, בית המדרש של גדולי הגדולים, הנשיאים המהוללים של בית המשפט העליון ועוד.

שר המשפטים לשעבר משה נסים נואם בוועדת החוקה של הכנסת, 8 בדצמבר 2025 (צילום: ערוץ כנסת)

אפשר היה כמובן לפטור זאת כהתנשאות של אשכנזי מרחביה, אלמלא היה הדובר אדם חובש כיפה ממוצא עיראקי, בן לרב ראשי לישראל, שהיה לחבר הכנסת הצעיר ביותר בישראל עת נבחר בגיל 24.

הופעתו של מתושלח זה – לא רק ממאה אחרת אלא מיְקום אחר לחלוטין – הזכירה לנו את מה שבנימין נתניהו מנסה להשכיח כבר למעלה מעשור: פעם דווקא מנהיגי הימין בישראל התקשטו בליברליזם, בשאיפה לממלכתיות, בשלטון החוק, בסלידה מהשחיתות הציבורית (שהחלה כידוע דווקא במפא"י), בריבוי דעות, בכבוד להליכים מסודרים או לפחות סבירים של חקיקה ועוד.

זוהי בהחלט אינה נוסטלגיה, אלא הכרה במציאות מאוסה. סחרירים (ספינים), קומבינות, תרגילים מסריחים, שקרים ושחיתות היו קיימים גם בעבר. היו קשרי הון–שלטון, היו איומים על שומרי סף, ונעשו לא מעט ניסיונות למכור לציבור כמוסות של רעל עטופות בסוכר ובצלופן.

מול זעפו האנכרוניסטי של נסים, עמדו השבוע הצהרותיה חסרות הבושה והליצניות של "חברת הקבינט, שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל"

אבל היה גם הבדל משמעותי אחד: פעם היה צריך להתאמץ, להסתיר, לתכסס, להתחכם. היה צריך "למכור" את השקר כאמת, להסוות את הקומבינה באיפור של "צורכי מדינה", ולשכור יועצים מהוללים כדי לייצר קונסטרוקציה שלמה בשביל לסבן את הציבור.

לא עוד. חברי כנסת, שרים וגם מי שמתאמצים להתהדר מסיבה בלתי ברורה בכינוי "עיתונאים" מרשים לעצמם כיום לשחרר שטויות מופרכות מבלי אפילו להעמיד פנים שהקדישו להן מחשבה קלה, ושקרים בוטים שאינם כוללים אפילו את הקל שבמאמצים להוכיח שהנם אמת.

ישראל מאותגרת בשבע חזיתות. לתת לאוייבים מידע מתי ראש הממשלה נמצא במשפט ומתי הוא נעדר בשל עניין ביטחוני או מדיני זו בעיה רצינית.

זו שעה בה מנהיגותו של הנשיא הרצוג עומדת במבחן האם יבחר בטובת עם ישראל בעת הזו ויחון את ראש הממשלה. pic.twitter.com/rVSLm3JqE9

— גילה גמליאל – Gila Gamliel (@GilaGamliel) December 6, 2025

מול זעפו האנכרוניסטי של נסים על כך שהרפורמה המשפטית יושמה "ללא דיון לא בממשלה, לא בכנסת ולא בתקשורת – לא נשמע כזאת בחוק הכי פעוט מאז קמה המדינה", ועל רטינתו ש"התוכן של הרפורמה בלתי נסבל", עמדו השבוע הצהרותיה חסרות הבושה והליצניות של "חברת הקבינט, שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל" – בראיונות, בציוצים ובכל מקום שבו נמצאו אוזניים קשובות.

היא חזרה שוב ושוב על הטיעון המרשים לכאורה שלפיו יש לבטל את משפט נתניהו "כדי שאויבינו לא ידעו מתי ראש הממשלה פנוי ומתי לא". היא חזרה על הדברים בהדגשה, כאילו היה זה רעיון מקורי שנועד לשכנע את נשיא המדינה ואת הציבור, וכדי להעניק להם תוקף קבעה שמדובר ב"בעיה רצינית" והזכירה כי ישראל מתמודדת עם "שבע חזיתות".

מרבית המראיינים, ובהם מוכשרים ומנוסים כמו אריה גולן ואופירה אסייג, האזינו לקשקוש הזה ולא נפלו מהכיסא. אף אחד לא חשב לומר לה: גברתי, את מקשקשת בקומקום ואת יודעת זאת היטב. כללי המשחק מחייבים כבוד – אבל רק מצד אחד כמובן. הכבוד למוח של המאזין, שנמס בחום דצמבר המוזר, אבד מזמן.

מרבית המראיינים, ובהם מוכשרים ומנוסים כמו אריה גולן ואופירה אסייג, האזינו לקשקוש של גמליאל ולא נפלו מהכיסא. אף אחד לא חשב לומר לה: גברתי, את מקשקשת בקומקום ואת יודעת זאת היטב

לאחר מכן פרסמה שרת המדע והחדשנות – שוב ללא קורטוב של בושה – את הישגה התורן והמרשים: הסכמה עם האוצר על תקציב המדינה, לאחר שהוקצה "תקציב הכשרה לאסטרונאוטית" הישראלית הראשונה.

גמליאל לא טרחה להסביר לרבבות עוקביה מדוע התעקשה דווקא על הסעיף האזוטרי הזה, מהו התקציב החסר, מדוע האוצר התנגד, מה מקור המחסור המסתורי באסטרונאוטים ישראלים, מדוע יש קדימות לאסטרונאוטית על פני (נניח) מעבדות מחקר לסרטן או ל־AI, למה שליחת אישה לחלל חשובה יותר מהמאמץ לתגמל (למשל) מורות לכימיה ולפיזיקה שחסרות כמעט בכל בית ספר בישראל, ועוד.

הגעתי להסכמות עם משרד האוצר לגבי התקציב.

אצביע בעד תקציב המדינה לאחר שהובלתי להסכמות עם האוצר על גידול בתקציב והקצאה גם בעבור הכשרת האסטרונאוטית הראשונה. pic.twitter.com/lBj8DZzLzm

— גילה גמליאל – Gila Gamliel (@GilaGamliel) December 5, 2025

היא אפילו לא ניסתה להיות פמיניסטית ולהגיד שזה חשוב לה כאישה, נניח. היא לא טרחה להזכיר בגמלוניות את המורשת שהניח אילן רמון, נניח (אולי פן יתפרש כתמיכה בשמאלן?), או לדבר על שיתוף פעולה עם נאס"א. היא אפילו לא הזכירה סכום, מתודה, מכרז, מסלול, כיוון – שום דבר שאפשר להיאחז בו ולהרגיש שיש כאן עסק עם שרה ולא עם דמות שנוצרה ב־AI כושל.

גמליאל אינה סטנדאפיסטית, ובעבר לא נחשבה למופרכת גם בקרב אנשי הליכוד החדש. הייתה אפילו תקופה קצרה שסומנה כגורם "מתון" בליכוד. גם היום איני סבור שהיא "קיצונית" במיוחד, אך היא איבדה אפילו את הרמצים האחרונים של הבושה האנושית.

כדי לבטא נאמנותה לשלטון, לשליט ולקו המפלגתי, היא מוכנה לומר גם את הדברים המטופשים ביותר, ולספוג עלבונות מימין ומשמאל בלי לעפעף או אפילו להסביר. היא יודעת שבעידן המקושקש שבו אנו חיים זה ממילא לא משנה.

כדי לבטא נאמנותה לשלטון, לשליט ולקו המפלגתי, גמליאל מוכנה לומר גם את הדברים המטופשים ביותר, ולספוג עלבונות מימין ומשמאל בלי לעפעף או אפילו להסביר

להוציא להורג את הפצ"רית ולכלוא את נציג היועמ"שית

היא כמובן לא לבד. מירי רגב לא חוששת לנסות למכור לערוץ "i24" סיפור שלפיו הרכבת לדובאי, שאורכה 2,500 קילומטר, כבר כמעט הושלמה "מתחת לרדאר" בזמן המלחמה, וש"החליטו לעשות מכרז" לחברת תעופה נוספת לאילת – כשבפועל ההחלטה היא בסך הכול להגדיל את מספר הטיסות שקיימות ממילא.

במקסימום איזה נודניק יבדוק ויגלה שזה קשקוש או לא מדויק – איזה מחיר היא תשלם? אם על היריקה בפרצופם של נטבחי העוטף, על האפליה הבוטה נגד יישובים שאינם "יהלומי ליכוד" ועל הנסיעות המושחתות לחו"ל היא לא נענשה – על מה בדיוק תיענש? על שקר?

תזמון יפה של שני פוליטיקאים pic.twitter.com/3jD3g3HOAC

— David (Mizrahy) Verthaim (@dverthaim) December 8, 2025

פרשן חדשות 12 עמית סגל ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' יצאו השבוע יחד, בהפרש של דקה, עם סחריר שקרי – והאשימו את חברת הכנסת נעמה לזימי בחוק החניונים הכושל ובפגיעה בציבור.

שניהם ידעו, או לכל הפחות יכלו לבדוק, שמדובר בחוק שיזמו גם נציגי הקואליציה, שהצביעו בעדו (לרבות חברי סיעתו של סמוטריץ'), וששר האוצר עצמו תמך בו רשמית. ובכל זאת שניהם שיקרו והשמיצו בסמיכות, דקה אחר דקה, ברטוריקה כמעט זהה.

בועז ביסמוט צילם סרטון שבו הוא נוסע במכונית ללא חגורה, ומצהיר – שוב ללא בושה – שחוק ההשתמטות של הוועדה בראשותו, שבה זכה בזכות נאמנותו הכפייתית למנהיג, הוא חוק שוויוני שמקדם גיוס חרדים.

לא מדובר רק באובדן הבושה או הפחד מאימת הציבור, החוק, האכיפה או הדין. השלטון הישראלי שבוי בקונספציה שלפיה אין מחיר גבוה מדי ל"חירות המוחלטת" – להיות אנוכי, שרלטן, מושחת, רקוב ומרושע

במקביל, שמחה רוטמן נראה לוחש דברי איום ליועץ המשפטי שלצדו, לעיני המצלמות. משה סעדה איים על גיל לימון ש"יסיים כמו הפצ"רית". משה פייגלין האשים את אותה פצ"רית ברצח נכדו והציע – בעידוד המראיין – שיוציאו אותה להורג. ויש עוד אין־ספור דוגמאות.

לא מדובר רק באובדן הבושה או הפחד מאימת הציבור, החוק, האכיפה או הדין. השלטון הישראלי שבוי בקונספציה שלפיה אין מחיר גבוה מדי ל"חירות המוחלטת" – להיות אנוכי, שרלטן, מושחת, רקוב ומרושע.

ובתוך המציאות הכאוטית הזאת מתלבטת העיתונות כיצד לנהוג, ובדרך כלל מחליטה להישאר על הגדר: לא להחרים אירועים שבהם ראש הממשלה מחרים (ואף מסית) נגד עיתונאים; לא לומר בראיונות מה דעתם האמיתית; לא לחדול מ"איזונים" בלתי פוסקים בין תומכי המשטר הדמוקרטי ומתנגדיו; ולא להפסיק לנרמל את הבן־גבירים.

וגם ישנה התעקשות לא להבין שאין הבדל מהותי בין האיום לסגור כלי תקשורת לבין יתר מופעי ההשתקה נגד שומרי הסף בישראל. שבסופו של דבר גיא פלג המאוים הוא כמו קארין אלהרר שנזרקת מוועדת החוקה רק משום שהעזה לומר מילה שלא במקום; ואלהרר היא כמו גלי בהרב־מיארה שמתנהל מעל ראשה קמפיין רק משום שהתעקשה למלא את תפקידה.

בתוך המציאות הכאוטית הזאת מתלבטת העיתונות כיצד לנהוג, ובדרך כלל מחליטה להישאר על הגדר. אבל בשעה אפלה כל אויבי השלטון הופכים לרקמה אנושית אחת

ובהרב־מיארה היא כמו המורה בשנקר שמוזמנת לשימוע בגלל מיצג מקרי של תלמידה (שלא התרחש כלל); והמורה היא כמו מנהל מתנ"ס שמאוים בפיטורים בעקבות הקרנת סרט שיש בו ביקורת על הממשלה; ומנהל המתנ"ס הוא כמו פעיל "אחים לנשק" שמציב קו אדום לשירות תחת דיקטטורה, משרת מאות ימים במילואים, ואז מודח בבושת פנים על ידי שר ביטחון כושל ופופוליסט.

במצבים נורמליים העיתונאים אמורים להיות כלב השמירה שנובח לפעמים גם עבור האנשים האלה. אבל בשעה אפלה כל אויבי השלטון הופכים לרקמה אנושית אחת חיה.