לפני כמאתיים שנה,נשמטה הקרקע מתחת רגלי מיליוני יהודי אירופה וסומן כי זמנם קצוב. בעולם סביבם התחוללו שינויים טקטוניים עם הבשלת המעבר מחברה פיאודלית לחברה תעשייתית – עיור, השכלה ושינוי המודל החברתי והמעמדי.
היהודים, שהחזיקו בעמדה יציבה ונוחה מאות שנים, הודחו ממנה. הטרנד החם היה התפתחותן של מדינות לאום. למי שלא היה שייך – לא היה מקום בטריטוריה. ליהודים נדרשה טריטוריה, אך לא הייתה כזו ואף דלת לא נפתחה, מאילוץ זה צמחה הציונות.
היהודים, שהחזיקו בעמדה יציבה ונוחה מאות שנים, הודחו ממנה. הטרנד היה התפתחות מדינות לאום. למי שלא היה שייך – לא היה מקום בטריטוריה. ליהודים נדרשה טריטוריה, אך לא הייתה כזו. מאילוץ זה צמחה הציונות
הציונות לא הייתה תוכנית רציונלית ומבוססת אנליזה, זה היה הימור נועז לנדידת היהודים לארץ ישראל, הארץ שנזכרה רק בתפילותיהם ובמיתוסים. החזון היה הנעת המוני יהודים מקהילות פזורות באירופה ובעולם, להתכנסות בארץ הנידחת, המסוכנת והדלה, ולהקמת ישות מדינית מוכרת בקהילת העמים.
החלק הקשה בתוכנית היה להניע את היהודים לקום ולהגר לארץ ישראל. זו הייתה פנטזיה, יוזמה רדיקלית ובלתי סבירה, שוברת מוסכמות בתולדות העם היהודי, שהייתה יוצאת דופן בקנה מידה עולמי.
ההקרבה כמכוננת זהות ציונית, הובלת המהלך הדרמטי ובניית תנועה לאומית פעילה ומגייסת, דרשו עיצוב מחדש של תודעה, דפוסי זהות, ציפיות, שאיפות ודרך. האמצעי לשינוי זהות ולמוטיבציה היה יצירת נרטיבים לאומיים חדשים וחזקים. נרטיבים אינם ההיסטוריה, הם עיצוב תכליתי של זיכרון קולקטיבי ומיתוסים המשמשים להשפיע על ההווה ולעצב את העתיד.
התנועה הלאומית החדשה עיצבה מחדש סיפור מוביל: העם הוגלה מארצו ומעולם לא חדל לשאוף לשיבה, קיים רצף יהודי בארץ, וכל חייו בגולה היו רק רדיפות וסבל. גם החילונים אימצו והשתמשו במיתוס הדתי על הארץ המובטחת והתנ"ך כשטר בעלות מחייב.
הציונות לא הייתה תוכנית רציונלית, אלא הימור נועז לנדידת היהודים לארץ ישראל, שנזכרה רק בתפילות ובמיתוסים. החזון היה הנעת המוני יהודים מהעולם, להתכנסות בארץ הנידחת והמסוכנת
לשם עידוד הגירה לארץ ישראל הנידחת והדלה ולמאמץ המאתגר, היה צריך לבנות אתוס ונרטיב חזק – ליצור את הציוני הנאבק ולוחם ללא חת גם כשהסיכוי נראה קלוש והסכנות רבות. הנרטיב נבנה כשאיפה לסגירת מעגל, לתיקון היסטורי של חורבן הבית השני ושל החורבן רבתי במרד בר כוכבא – מאבקים בהם הלוחמים היהודיים נלחמו בגבורה בלא מעצורים עד מוות.
כך הפכו סיפורי המלחמות של החשמונאים, הקיצוניים במרד הגדול, המתבצרים במצדה ולוחמי בר כוכבא לסמלי הגבורה היהודית, לאות ולמופת. והמסר – רק בהקרבה טוטלית על קידוש השם והלאום ייגאל העם.
בכך התעלמו ביודעין מהטעות ההיסטורית של המרידות חסרות הבסיס הרציונלי שהובילו לכישלון ולסכנה לעצם הקיום היהודי. בר כוכבא, שנחשב דורות כמנהיג שהמיט אסון, הוצג כמנהיג גיבור, והתאבדות הנצורים במצדה הפכה לסמל לנחישות עד הקצה. אימוץ נרטיב זה נעשה כדרך לעורר השראה, להצית להט מאבק, וליצור אתוס של הקרבה, התיישבות ובנייה בארץ ישראל, בתקווה שהפעם יהיה לסיפור סוף טוב.
הוגי דעות, סופרים ואמנים, משוררים, יוצרים ומחנכים, התגייסו ובנו נרטיב שחלחל לכל פינה בשיח האישי והקהילתי, אל תוך המשפחות, למערכת החינוך ולחשיבה הקולקטיבית. המסר שולב בחינוך ובתרבות העברית, בחגים, טקסים ושירים, והטמיע את הגישה כי הגאולה הלאומית תושג רק במאבק נחוש ועיקש כמו זה של הסיקריקים, מתאבדי מצדה ובר כוכבא ולוחמיו, שהיו לסמל ומופת. לרוח זו יש יכולת להפנט וללכד המונים סביב מטרה נועזת, "זרז רגשי" המזכיר ממריצים הניתנים ללוחמים ערב קרב.
הנרטיב הטמיע גישה כי הגאולה הלאומית תושג רק במאבק עיקש כמו של הסיקריקים, מתאבדי מצדה ובר כוכבא ולוחמיו. יש לכך יכולת להפנט וללכד המונים סביב מטרה נועזת, כמו מתן ממריצים ללוחמים ערב קרב
על אף היותה הימור דל סיכוי, הציונות הצליחה, קמה מדינת ישראל וכוננה ריבונות יהודית בארץ. תחת נרטיב הגבורה הציוני גדלו דורות של לוחמים ומתיישבים, אך גם נטבע מסר של כוחנות, ותפיסה שלפיה רק מאבק מזוין הוא הדרך בסכסוכים וכי הימור עדיף על התנהלות זהירה. זו גישה שיש בה סכנת הסתחררות ללא עצירה. שאיפת הציונות ללגיטימציה בינלאומית והשתלבות במשפחת העמים הועמדה בצל.
סיפורו של יוחנן בן זכאי היה הנרטיב שהושכח – יהדות רוחנית, פזורה ושורדת היה גם סיפור היסטורי שונה. במקביל למרד הגדול ברומאים התחולל מהלך אחר, רב השפעה, שפירותיו היו הצלחה עצומה. המנהיג הרוחני רבן יוחנן בן זכאי, הוביל גישה שונה בתכלית מהקנאים: במקום מרד שראה כחסר סיכוי, הגיע להסכמה עם הרומאים, העביר את מרכז ההנהגה הדתית-רוחנית ליבנה, והוליך רפורמה שהצילה את הדת והחברה היהודית, אשר איבדו את עוגן המסגרת הדתית והלאומית עם חורבן המקדש.
בן זכאי, המנהיג היהודי החשוב ביותר לאחר החורבן, הוביל מהפכה רדיקלית ביהדות. מדת פולחנית, שבסיסה מקדש, קורבנות וכהונה, הפכה היהדות לרוחנית, מבוזרת וקהילתית. במקום מקדש ועליה לרגל, הוסט מרכז הכובד אל בתי הכנסת ואל הקהילות המקומיות, תוך דגש על לימוד משותף, תפילה, גמילות חסדים וסולידריות.
כך התבססה דת שאינה סביב ירושלים המוחשית, אלא סביב ירושלים הרוחנית ובהשראתה. במקום מעמד כהונה העובר בירושה, צמחה הנהגה פלורליסטית ונגישה יותר של חכמים, שעוצמתם בידענות ובערכים.
סיפור בן זכאי היה הנרטיב שהושכח – במקביל למרד הגדול ברומאים, שאותו ראה כחסר סיכוי, הוא הוביל גישה שונה מהקנאים: במקום דת פולחנית, שבסיסה מקדש וקורבנות – יהדות רוחנית, מבוזרת ושורדת
היהדות שעיצב בן זכאי לא תלויה במקום או בזמן; היא ניידת, מוסרית ולומדת, ומתאימה לחיים בכל הפזורות. דפוס זה הפך את היהודים לעם אורייני, והקנה להם יתרון יחסי שהשפיע על קיומם לדורות.
בן זכאי הציל את העם והדת מהכחדה, ובנה מודל לקיום היהדות במשך אלפיים שנות גלות. תפיסתו עמדה על ייעוד מוסרי ורוחני. "העם הנבחר" אינו בעל זכויות יתר, להיפך, עליו להיות אור לגויים דרך חכמה וערכים.
גם לנו דרוש יוחנן בן זכאי. בין שני אירועים משני מציאות: האחד – המרד, הקרבה וגבורה; השני – ריאליזם, הישרדות ובניין מחדש – הציונות העצימה במודע דווקא את הראשון, מתוך הבנה שרק אתוס לוחמני יניע תנועה לאומית נועזת. והציונות לא הסתפקה בחיזוק נרטיב הגבורה, היא גם השכיחה את הרפורמה של יוחנן בן זכאי, אשר בזכותה העם שרד אלפיים שנה בפזורה.
גבורת המורדים ובר כוכבא היו המצנח שהביא את הציונות לקרקע בטוחה. הוא מילא את תפקידו וכעת אפשר להינתק ממנו ולבחור בנרטיב חדש ומתאים להווה. משהושגה המטרה הבסיסית של הציונות, הקמת המדינה וביסוסה, אפשר לחשב מסלול מחדש ולשוב לקרקע המציאות והרציונליות, לבחון מחדש את האתוס המכונן של ישראל כחלק מהתחדשות הציונות – לציונות 2.0.
לישראל, המבקשת לעצב מחדש את דמותה, נדרש כמו בראשית הציונות חידוש הנרטיב המכונן כחלק מרכזי במהלך. נדרשת מנהיגות, "אנשי יבנה" החדשים, שיעזו להפוך את הקערה על פיה ולהוביל שינוי אתוס. ללכת מחדש בדרכו של יוחנן בן זכאי – נביא של שלום, תבונה וקיימות, שהבין כי חורבן אינו בהכרח סוף, זו יכולה להיות התחלה חדשה.
לאחר הקמת המדינה שאף דוד בן גוריון להרחיב את האתוס המוליך והחזון, לפתוח את ישראל ולהכיל את תרבויות העולם, ולשאוף להיות מקור ערכים ומופת. אך בן גוריון ירד מהבמה לפני שהתקדם בכך, ולא היה מנהיג אחר שנשא את הלפיד.
לישראל נדרש חידוש הנרטיב המכונן. נדרשת מנהיגות, "אנשי יבנה" החדשים, שיעזו להפוך את הקערה על פיה ולהוביל שינוי אתוס. ללכת מחדש בדרך בן זכאי – נביא של שלום, תבונה וקיימות, שהבין כי חורבן אינו בהכרח סוף
ניתן ליצור זהות ישראלית מחודשת, שתעמוד לא רק על יסודות של כוח צבאי אלא גם על חכמה, סובלנות וערבות הדדית. סמלה לא יהיה בר־כוכבא, קנאי שהמיט אסון, אלא בן זכאי שהוביל התחדשות ובנייה. כך תיבנה ישראל המבוססת פחות על כוח ויותר על תבונה, סולידריות וערבות הדדית, בחזון ערכי, שיחליף את המיתוס של גבורה הרואית באתוס של חכמה, אחריות הדדית ותקווה – אתוס של חיים.
מיכה אבנימלך הוא פעיל חברתי, מתנדב סדרתי ואיש עסקים. מלווה חברות בגיבוש ויישום אסטרטגיה עסקית, בעבר בכיר במשרד האוצר ומנכ"ל דלויט ייעוץ. עוסק באסטרטגיות לאומיות ובחינות היסטוריות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנומאמר נפלא ונכון.
הבעיה המרכזית היא שלא תתגבש כאן זהות ישראלית חדשה, מודרנית והומניסטית. הכוחות הפונדמנטליסטיים, שמוּנָעִים מדת ומאמונה באלוהים, הולכים ומשתלטים על הרעיון הציוני החילוני שעליו הוקמה המדינה, מנכסים אותו לעצמם עד שהוא הופך לנרטיב החדש.
למרבה הצער, בעוד עשר עד עשרים שנה יכתבו היסטוריונים מאמרים מלומדים על הסיבות לעלייתו ולנפילתו של החזון הציוני.
בעיניי, ההזדמנות הנדירה שהייתה לעם שלנו – הוחמצה.
מסכים עם כל מילה ועם המסר. המשמעות של "עם סגולה" או להיות דוגמא היא בערכים האוניברסליים כפי שנכתבו במגילת העצמאות שהיא חוזה בין מדינת ישראל לבין יהדות התפוצות בפרט ולבין אומות העולם בכלל. ערכים של שיוויון, של אחווה, סובלנות, גיוון וחופש דת וחופש מדת. וזה לא אומר שצריך להרדם בשמירה כפי שזה קרה לנו ב7.10.23.
לא הבנתי מה רוצה הכותב להגיד. באמת ניסיתי ולא הצלחתי. יש דבר בסיסי אחד שיחזיק אותנו פה וזה דמוקרטיה. זו צורת המשטר היחידה ששואפת לתת כוח לכמה שיותר אזרחים, ומתוך שכך החברה המדינה הצבא מחוזקים גם כן.
ואם להיות יותר מעשיים: המשטר בישראל זקוק להפרדת רשויות. בלי זה לא נתקיים. זה הבסיס של השארותינו כאן, וזה הבסיס למעשה של כל מדינה שרוצה להיות דמוקרטית. וכאשר צופים במתרחש בכל מיני דמוקרטיות מתפוררות בעולם- לכולם מכנה משותף אחד: קבוצת מיעוט עם הרבה מאד כסף קנתה את ארבעת הרשויות בדמוקרטיה, ומרסקות את המדינות מבפנים. וזה הקונטקסט לבחון את כל מה שקורה בישראל. בישראל התקשורת והפרלמנט וההממשלה נקנו לחלוטין ע"י מנגנון ההון והכסף הגדול. מערכת המשפט נקנתה בחלקה ע"י אותו מנגנון וחלקה עסוק בריצוי גורמים חזקים ברשויות האחרות, במקום לשרת את האינטרנט של כלל האזרחים.
כל הדברת על שלום ושאר פנטזיות משיחיות – לא רלוונטי להישרדותינו כאן.
מאוחר מדי. אנחנו בדרך הבטוחה להפוך לחברה עובדת אלילים משיחית ופרימיטיבית, ושיקום החכם שיצליח להוכיח לי שניתן להפוך את הקערה על פיה, ולחזור להיות חברה מתקדמת, פלורליסטית, נאורה, סוציאל דמוקרטית. בדיוק כמו שהיינו כשהוקמה המדינה.