במסדרונות המעבדות של מכון ויצמן, יפעת מרבל, פרופ' לאימונולוגיה במכון ויצמן למדע, שמחקרה עוסק בתחום מחלת הסרטן ומערכת החיסון – חוקרת את אחד המנגנונים המתוחכמים ביותר בטבע: מנגנוני הבקרה של שינוי ופירוק חלבונים במערכות חיסוניות, תוך התמקדות ב"פחי האשפה" של התא ובפיתוח טכנולוגיות חדשות.

אין במומחיותי להתמקד בעבודת המחקר מעוררת ההשראה שהפכה בימים אלה את פרופ' מרבל לאחת מ-10 האנשים המשפיעים ופורצי הדרך ביותר במדע לשנת 2025 לפי כתב העת המדעי Nature. מקום של כבוד לישראל, למחקר ולה – אך אני בהחלט יכולה להתמקד בדרך אל הפסגה אותה תיארה מרבל בראיון עם דנה וייס. 

הדרך של פרופ' מרבל אל פסגת המדע העולמי לא עברה במסלול המהיר של "הילדה המחוננת". סיפורה האישי הוא עדות חיה לכך שמערכת החינוך מחמיצה לעיתים יהלומים, רק כי הם לא מלוטשים לפי הסטנדרט.

הדרך של פרופ' מרבל אל פסגת המדע העולמי לא עברה במסלול המהיר של "הילדה המחוננת". סיפורה האישי הוא עדות חיה לכך שמערכת החינוך מחמיצה לעיתים יהלומים, רק כי הם לא מלוטשים לפי הסטנדרט

הילדה שלא התאימה לגרף

צפיתי בראיון עם פרופ' מרבל וחשבתי לעצמי, מה כוחה של מערכת החינוך, מה כוחו של כל מחנך ומחנכת בבית הספר. יפעת לא הייתה התלמידה שכל מורה חולם עליה, לכאורה.

בצעירותה, היא חוותה קשיים לימודיים משמעותיים ותסכולים שהובילו אותה לעזוב מסגרות חינוכיות רגילות. בעיני המערכת של אז, היא הייתה תיוג מהלך, תלמידה "מאתגרת", שלא סיימה תיכון ובגרויות, כזו שסיכוייה להשתלב באקדמיה נראו קלושים.

לו היו עוצרים בנקודת הזמן ההיא ומנבאים את עתידה על סמך גיליון הציונים, איש לא היה מדמיין אותה כחוקרת בעלת שם עולמי. אך כאן טמון הפרדוקס הגדול: התכונות שהפכו אותה ל"תלמידה קשה", הסקרנות שלא יודעת שובע, החשיבה הלא-ליניארית, והסירוב לקבל מוסכמות כפשוטן – ככל הנראה הן בדיוק התכונות שהופכות מדען לפורץ דרך.

מודל ה"אנטי-שבירות": לצמוח מתוך כאוס או משבר

כדי להבין את סיפורה של מרבל לעומק, כדאי להכיר את המושג "אנטי-שביר" (Antifragile) שטבע הפילוסוף נסים טאלב. טאלב טוען שישנן מערכות שאינן רק "חסינות" ללחץ (כלומר, שורדות אותו), אלא הן משתפרות בזכותו. בעוד שדבר שביר נשבר תחת לחץ, ודבר חסין נותר ללא שינוי, הדבר האנטי-שביר זקוק לזעזועים כדי לצמוח.

הפרדוקס הגדול טמון בכך שהתכונות אשר הפכו אותה ל"תלמידה קשה", הסקרנות שלא יודעת שובע, החשיבה הלא-ליניארית, והסירוב לקבל מוסכמות כפשוטן – הן כנראה בדיוק התכונות שהופכות מדען לפורץ דרך

תלמידים ש"קשה להם" הם לעיתים קרובות המערכות האנטי-שבירות ביותר בכיתה. הקושי הלימודי, הכישלון במבחן והתחושה של "חוסר התאמה" הם זעזועים שמעצבים אצלם חוסן יוצא דופן. בעוד שתלמידים "חזקים יותר לימודית", שעוברים את המערכת ללא קושי, עלולים להישבר ברגע שיפגשו את המכשול האמיתי הראשון בחייהם – תלמידים כמו יפעת לומדים בגיל צעיר איך לנווט בתוך אי-ודאות ואיך להפוך את הקושי למנוע של צמיחה.

סיפורה של פרופ' מרבל מצטרף לשורה של דמויות ששינו את העולם דווקא מתוך הקושי. המדע מכיר בכך דרך "אפקט פיגמליון". מחקרים הראו שכאשר מורים מאמינים בפוטנציאל של תלמיד, האמונה הזו מיתרגמת לשינוי פיזיולוגי וקוגניטיבי אצלו.

חשבו על תומאס אלווה אדיסון, שמוריו טענו כי הוא "מבולבל מדי" ושלא יצליח ללמוד דבר. רק בזכות אימו, שהצהירה בפניו שהוא גאון, הוא הפך לאיש שהאיר את העולם. חשבו על אלברט איינשטיין, אשר נחשב בילדותו לתלמיד מרדן וחסר סיכוי שנכשל בבחינות קבלה, אך הפך לגאון ששינה את פני הפיזיקה.

ביל גייטס נשר מהרווארד למרות ציפיות הוריו, התעלם מהספקות והקים את אימפריית "מיקרוסופט", ואופרה וינפרי, שצמחה מתוך עוני ודחיות מקצועיות, הפכה בזכות חוסן נפשי לאייקון תקשורת עולמי. סיפוריהם מוכיחים שכישלון בראשית הדרך הוא לעיתים רק זינוק להצלחה כבירה.

תלמידים ש"קשה להם" הם לעיתים קרובות המערכות האנטי-שבירות ביותר בכיתה. הקושי הלימודי, הכישלון במבחן והתחושה של "חוסר התאמה" הם זעזועים שמעצבים אצלם חוסן יוצא דופן

פרופ' אורי אלון, חתן פרס ישראל, מדבר על "הענן", אותו רגע של אובדן דרך מוחלט במחקר. הוא טוען שדווקא תלמידים אשר חוו אי-ודאות בילדותם, פיתחו את ה"שריר" הנפשי שמאפשר להם לשרוד את חוסר האונים המדעי ולהגיע לתגליות שאחרים מוותרים עליהן. הם הפכו לאנטי-שבירים, הלחץ לא שבר אותם, הוא הפך אותם למדענים טובים יותר.

מסר לאנשי החינוך: פדגוגיה של תקווה בתקופה של שבר

היום, יותר מתמיד, מערכת החינוך הישראלית נמצאת בנקודת מבחן. התלמידים של שנת 2025 נושאים על גבם משא בלתי נתפס: טראומה לאומית, חוסר יציבות משפחתית, ופערים לימודיים שנפתחו בעקבות המלחמה ועוד קודם בעקבות המגפה. בתקופה כזו, כמעט כל תלמיד הוא "תלמיד שקשה לו".

בתקופה הזו, התפקיד שלנו, אנשי החינוך, הוא לא להיות רק "מתווכי ידע", אלא "מטפחי אנטי-שבירות". האמונה שלנו בתלמידים היא לא רק מעשה של חסד, היא השקעה אסטרטגית בעתיד של כולנו.

5 כלים מעשיים לאנשי החינוך – כך תהפכו קושי לאנטי-שבירות

1. שנו את הטרמינולוגיה: במקום "תלמיד בעייתי", אמרו "תלמיד שטרם מצא את הנתיב שלו". השפה מעצבת את המציאות שלכם ושל הילד.
2. תגמלו על "תהליך" ולא על "תוצאה": מדענים כמו פרופ' מרבל נכשלים בלא מעט ניסויים שלהם במעבדה. שבו עם התלמיד ותנו לו ציון על הניסיון, על החשיבה המקורית ועל ההתמדה, גם אם התוצאה הסופית במבחן נמוכה.
3. חפשו את "אי ההצלחה המפוארת": עודדו תלמידים לקחת סיכונים לימודיים. הסבירו להם שכישלון הוא ה"דלק" של המוח האנטי-שביר.
4. היו ה"עוגן" המאמין: קבעו שיחה אישית קצרה פעם בשבוע עם התלמיד המתקשה ביותר. לא על ציונים, אלא על תחומי עניין. הראו לו שאתם רואים את האדם שבו, מעבר לגיליון ההערכה.
5. חשיפה לסיפורי השראה: שתפו את הכיתה בסיפורים כמו של פרופ' מרבל. תנו להם להבין שהמדענים הכי גדולים התחילו בדיוק בכיסא שלהם – עם תסכול, קושי ותחושת "אוף".

המחקר של פרופ' יפעת מרבל על פירוק ובנייה של חלבונים הוא משל מושלם לחינוך. לעיתים צריך לפרק תפיסות ישנות כדי לבנות משהו חדש וחזק יותר.

בתקופה הזו, התפקיד שלנו, אנשי החינוך, הוא לא להיות רק "מתווכי ידע", אלא "מטפחי אנטי-שבירות". האמונה שלנו בתלמידים היא לא רק מעשה של חסד, היא השקעה אסטרטגית בעתיד של כולנו

התלמידים שיושבים מולכם היום הם המנהיגים, המדענים והאמנים של המחר. האמונה שלכם בהם היא התשתית שעליה תקום המדינה ביום שאחרי. אל תוותרו עליהם, ייתכן שדווקא הקושי שלהם היום הוא זה שיהפוך אותם לאנשים שימצאו את הפתרונות לבעיות המחר. כי בסופו של דבר, המדע, כמו החיים, שייך לאלו שלמדו לצמוח מתוך השברים.

אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית ובחקר החוסן האישי, הקהילתי והלאומי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה וחברת סגל במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל ובמוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית. מנכ"לית מרכז מגדלורים – הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חוסן וחברה בוערים.