אל תִירָאוּ ואל תִחָתוּ שופטי ישראל (שופטים, פסוק י').

יהיה רעש, אולם השקט ישוב לשרור מייד אחרי חתימתכם על פסק הדין.

*  *  *

סברה רווחת בישראל של השנים האחרונות היא שכל שינוי במעמדו של בנימין נתניהו, נבצרות או מעצר, יוביל לטלטלה חברתית אדירה, אולי אפילו להתמוטטות סדרי החיים. דימויים של התפרקות חברתית, התנגשות אלימה בין מחנות, מרי אזרחי או קריסת אמון טוטלית במוסדות המדינה חוזרים שוב ושוב בשיח הציבורי.

סברה רווחת בישראל היא שכל שינוי במעמד נתניהו, נבצרות או מעצר, יוביל לטלטלה חברתית אדירה, אולי אף להתמוטטות סדרי החיים, התפרקות חברתית, התנגשות אלימה בין מחנות, מרי אזרחי ועוד

לפי הדימויים הללו, מדינת ישראל לא תוכל לתפקד, הרחובות יבערו, ותומכיו של נתניהו, הרואים בו סמכות מנהיגותית עליונה, המנהיג הגדול ביותר שקם לעם היהודי, דמות חוץ היסטורית שמגלמת כוח שאינו תלוי בנסיבות – ייצאו למאבק חסר תקדים.

אין ספק שתומכיו של נתניהו מחזקים את ידיו. עם זאת, דומה שנתניהו שואב כוח גם מחדלונה של מערכת המשפט המוחלשת. כשהמערכת איננה מגלה עמוד שדרה, כשהיא מאפשרת לו להתנהג כאילו חוקי המשחק אינם חלים עליו. היא מחזקת אותו ואת אמונתם של תומכיו בדרך החשיבה שלו ובהתנהגותו.

רֵפִיסוּתו של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר אביחי מנדלבליט, שעוד לפני חקירה פטר את נתניהו מֶעמִידה לדין בפרשת הצוללות, פסקי דין שתומכים במהלכים בלתי ראויים שלו, ראו 11-0, וההתייחסות המתחשבת מדי מצד שלושת שופטיו בימים אלו, מעצימים את דמותו בעיני מחנהו. הוא נתפס כמי שיכול להכניע בגפו אליטות, חוקים וסדרים. המערכת במחדליה תרמה להפיכתו למיתוס.

הציפייה לכאוס נשענת אפוא על הנחה רגשית שנתניהו איננו רק פוליטיקאי, אלא ציר זהות, דמות אב, סמל, ולכן נפילתו תערער את יסודות החברה. עם זאת, בחינה מפוכחת של הסברה הזו מלמדת אחרת.

אני טוען שייתכן שיתרחש זעזוע קצר, אבל לא תהיה מחאה משמעותית ולא תהיה קריסה. החברה הישראלית תסתגל במהירות למצב החדש. שנים של קיטוב, משברים חוקתיים, מלחמות, מגפות, והליך משפטי ארוך ומייסר אחד, יצרו מצב שבו החברה לא מחפשת הכרעה ערכית גדולה, אלא סגירה.

דומה שנתניהו שואב כוח גם מחדלון מערכת המשפט המוחלשת. כשזו אינה מגלה עמוד שדרה, ומאפשרת לו להתנהג כאילו חוקי המשחק אינם חלים עליו, הוא נתפס כמו שיכול להכניע בגופו אליטות, חוקים וסדרים

בעיקר, אני טוען שהחלטה פורמלית הנושאת את חותמת בית המשפט יכולה לשנות באחת את מאזן הכוחות בין נתניהו למוסדות המדינה. פסק דין, ולא רק במקרה של נתניהו, מייצר רגע שבו הפשע המיוחס לנאשם חדל להיות ספקולציות והשערות והופך לעובדה רשמית. הכרעה משפטית שמקבלת סימן רשמי מצד מוסד עליון היא לא רק הכרעה טכנית, היא פעולה חברתית, תרבותית, שמסיימת מאבק על משמעות. היא קובעת מהו המעשה, מי אחראי לו, ומהי העמדה הלגיטימית כלפיו. היא מייצרת הבחנה חדשה בין דימוי למציאות.

כוחו של פסק דין משפטי אינו מצוי רק בתוצאתו המעשית, אלא במעמד הסמלי שלו כהכרעה סופית. הוא מעביר יחידים וקולקטיבים ממצב של אי-ודאות למצב בטוח שבו יש "לפני" ו"אחרי".

פסק הדין קובע אמת מוסדית ומעניק לה תוקף ובכך מייצר לגיטימציה מוסרית וציבורית. גם מי שמתנגד לו נאלץ להתייחס אליו כנקודת ייחוס, ולכן הוא מצמצם את מרחב הוויכוח. הוא מסמן גבולות של אחריות, אשמה ונורמליות, ומעצב שפה של צדק. בסופו של דבר, פסק דין חותך רצף ומכריח אנשים לארגן מחדש את סיפורם ביחס לחוק ולכוחו של נאשם/מים.

במרחב שבו מתקיים מאבק על אמת, פסק דין הוא אפוא אבן גבול. לא רק משום שהוא מסמן סוף להתדיינות משפטית אלא גם משום שהוא מעניק לשפה הציבורית מילון חדש. מה שהיה עד אתמול נתון לפרשנות הופך למושג יציב. מה שניתן היה להסביר, לטשטש או לסובב, נחתם בתוך מסגרת חד משמעית בעלת סמכות. מה שהוצג כנרדפות או כֶּהָעְלָלַה מקבל לפתע תוקף רשמי, כזה שלא קל להדוף.

פסק הדין קובע אמת מוסדית ומעניק לה תוקף ובכך מייצר לגיטימציה מוסרית וציבורית. גם מי שמתנגד לו נאלץ להתייחס אליו כנקודת ייחוס, ולכן הוא מצמצם את מרחב הוויכוח. הוא מסמן גבולות של אחריות, אשמה ונורמליות

בהקשר זה, ניתן להבין את הבחנותיו החדות של הסוציולוג אמיל דורקהיים שראה בענישה לא רק אקט של גמול, אלא טקס חברתי שמייצר גבולות ומאפשר לחברה להמשיך לתפקד. ובניגוד לדימוי הדרמטי של טקס, במקרה הישראלי מדובר בטקס דל אנרגיה רגשית. לא חגיגה, לא נקמה, אלא סימון וי.

השקט הצפוי איננו ביטוי לבשלות דמוקרטית עמוקה, אלא לתשישות. החברה הישראלית לא חוגגת את שלטון החוק, היא נאחזת בו כעוגן פונקציונלי מינימלי. היא לא תגיד "נעשה צדק", אלא "יאללה, בואו נסיים עם זה".

ובכלל, ישראל הוכיחה שוב ושוב כי למרות הרעש הציבורי, היא חברה שמגיבה לרשמיות יותר משהיא מגיבה לבכי ברחובות. גם בעבר, כאשר מנהיגים הודחו, הושעו, או התברר שעברו עבירות קשות, הציבור הסתגל מהר מאוד למצב החדש. אחרי ימים של סערה מגיעה שִגרה, והחיים ממשיכים.

כך קרה כאשר ועדת אגרנט קבעה רשמית את כשלי הנהגת 73', כשבית המשפט גזר על הנשיא לשעבר משה קצב מאסר, וכשבג"ץ פסל את מינויו של אריה דרעי וקבע גבול ברור לשלטון. כהרף עין נולד רגע שבו מוסד עליון מדבר בקול רשמי. הוא כבר לא רק פרוצדורה, אלא שינוי של נקודת הכובד בתודעה החברתית.

במקרה של נתניהו, התהליך יהיה קיצוני אף יותר. דווקא משום שנתניהו נשא עליו והעמיס על החברה מטען סימבולי כה כבד, אני משער שהחברה תמהר לפרוק אותו.

השקט הצפוי איננו ביטוי לבשלות דמוקרטית עמוקה, אלא לתשישות. החברה הישראלית לא חוגגת את שלטון החוק, היא נאחזת בו כעוגן פונקציונלי מינימלי. היא לא תגיד "נעשה צדק", אלא "יאללה, בואו נסיים עם זה"

נתניהו צבר לאורך שנים הון עצום של משמעות, נאמנות, שנאה, פחד ותקווה. במובן זה, פסק דין מרשיע לא רק ישלול את חירותו האישית, אלא יפקיע את ההון הזה ויביא לשקט לא מוכר. האדישות שתבוא אחר כך אינה כישלון מוסרי, אלא אסטרטגיה. כמו כל אזרח בחברה מודרנית (שמרנית או ליברלית), יריביו ותומכיו של נתניהו שואפים לאיכות חיים אחרת מזו של השנים האחרונות.

ויש גם עוד. אני טוען שגם התומכים הקנאים ביותר של נתניהו לא בהכרח ייצאו לרחובות. זעם זקוק לאופק פעולה. ואם להישען על הסוציולוג ארווינג גופמן, אטען שפסק הדין יהיה רגע של קריסת "ההצגה העצמית" של נתניהו; כאשר ההליך ימוּצֶה, כשיהיה פסק/גזר דין חתום, ומהרגע שנתניהו יחדל מלתפקד כשחקן פעיל בזירה, הקהל יאבד עניין.

אין הצגה, אין דרמה, אין צורך בצעקה. יהיה שֶקט שישחרר את החברה מעיסוק אינטנסיבי/אובססיבי בשאלות של אחריות מוסדית, תרבות שלטונית, גבולות הכוח, חלקם של תומכים או של מתנגדים לטבח עזה, שותפים ויריבים. שקט שיאפשר לומר, "המערכת פעלה, פסק הדין ניתן, נמשיך הלאה".

*  *  *

לסיכום, פסק דין מרשיע לנתניהו לא יפיל את ישראל לתהום. ההיסטוריה האישית והציבורית של נתניהו תימחק כמעט באקט אחד. הישגים, כישלונות, תרומות, נזקים, כולם יתכווצו לנקודה משפטית אחת – פסק הדין. אין עוד מה לומר, אין עוד שיח, ואין עוד דיאלוג.

נתניהו צבר הון עצום של משמעות, נאמנות, שנאה, פחד ותקווה. פסק דין מרשיע לא רק ישלול את חירותו האישית, אלא יפקיע את ההון הזה ויביא שקט לא מוכר. מרגע שיחדל לתפקד כשחקן פעיל בזירה, הקהל יאבד עניין

תיקי נתניהו יהפכו מבעיה חיה ל"תיק סגור". תומכיו יביטו במציאות בעיניים פקוחות, ואולי אף יבינו שאפילו המנהיגים החזקים ביותר אינם יכולים להחזיק לנצח במעמד שלא נשען על אמת רשמית.

פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.