לפני כתשעה עשורים הסתיים "תור זהב" ביחסים שבין ממשלת המנדט לבין הישוב היהודי-ציוני בארץ. בריטניה טיפחה בתחילה את הציונים ועודדה את התבססותם בארץ, אך נוכח ההתנגדות הערבית האלימה החלה למתן את תמיכתה ולנקוט במדיניות "מאוזנת" יותר.

במחלוקת בישוב היהודי כיצד להגיב לשינוי המדיניות, נולד הפיצול המלווה אותנו עד היום, המאבק בין המחנה הפרגמטי לבין המחנה הכוחני, בעמדות שבעיקרן לא השתנו.

באמצע שנות ה-30 של המאה ה-20 וגם ארבעה עשורים קדימה, הונהג הישוב, ובהמשך המדינה, בידי המחנה הפרגמטי, בראשות מפא"י וגלגוליה.

במחלוקת בישוב היהודי כיצד להגיב לשינוי המדיניות של ממשלת המנדט הבריטי, נולד הפיצול המלווה אותנו עד היום, המאבק בין המחנה הפרגמטי לבין המחנה הכוחני, בעמדות שבעיקרן לא השתנו

האסטרטגיה של המנהיגות גרסה כי לשם השגת ריבונות, עלייה והתרחבות ההתיישבות, עדיף להתנהל בשיקול דעת ובסבלנות. הם חתרו להסכמות עם הבריטים, ולבניית עוצמה הנובעת מתמיכה ולגיטימציה בינלאומית.

במוקד עמדתם הייתה נכונות לחלוקת הארץ, תוך ביסוס שליטה באזורים בהם התקיים או ניתן ליצור רוב יהודי מוצק, ומזעור החיכוך עם הערבים. בהתאם לכך הוקמה שם התיישבות. במרכז וכתשתית לריבונות עתידית נעשתה בנייה הדרגתית ושיטתית של גופים סמי-צבאיים ומסגרת ניהול צבאי איכותי, מאורגן ונכון לפעולה.

מול ההנהגה הפרגמטית עמד מחנה הדוגל בכוחניות, בראשות הרוויזיוניסטים. אלה טענו כי היעדים יושגו באמצעות הפעלת כוח גרילה מהיר ואף מסלים כלפי הבריטים והערבים. סיום שלטון המנדט, טענו אנשי המחנה הכוחני, יושג בפעילות גרילה תוקפנית ומתמשכת שתשכנע את הבריטים לסגת ולעזוב את הארץ. 

הרוויזיוניסטים דרשו שליטה מלאה בארץ, ואף בשתי גדות הירדן, מתוך הנחה שניתן להשיג הכרעה, הכנעה והרתעה, גם כאשר השולט יהיה מיעוט הגובר על הרוב, שיכיר בזהות היהודית של המדינה.

זאב ז'בוטינסקי האמין באפשרות להגיע להסדרים עם הערבים, אך רק אחרי יצירת "קיר ברזל" – הפגנת עוצמה בלתי מתפשרת והרתעת הערבים. כך הם ישלימו עם עדיפות היהודים בארץ. אך הוא ראה בכוח אמצעי להשגת הסדר פוליטי עתידי ולא דרך המאפשרת השגת הכרעה יציבה.

מול ההנהגה הפרגמטית עמד מחנה הדוגל בכוחניות, בראשות הרוויזיוניסטים. לטענתם, הפעלת כוח גרילה מהיר, מתמשך ומסלים כלפי הבריטים והערבים תשכנע את הבריטים לסגת ותוביל לסיום שלטון המנדט

גיבוש העמדות הנוגדות בשני המחנות ינק מניתוח אסטרטגי ואידאולוגיה רציונלית ככל הניתן. טיעונים על זכויות היסטוריות והבטחה אלוהית שימשו את שני המחנות ברטוריקה לשכנוע פנימי וחיצוני, אך לא כשיקולים בעיצוב המדיניות.

לאחר כתשעה עשורים, חלוקים המחנות הפוליטיים המרכזיים בישראל בשאלות יסוד דומות של ביטחון, מדיניות חוץ, גבולות המדינה והיחס לאוכלוסייה הערבית. אף שהמציאות השתנתה מאוד, עיקרי העמדות נותרו דומות.

גם היום המחנה הפרגמטי מדגיש את מגבלות הכוח ומעוניין בחלוקת הארץ, תוך שאיפה לשליטה ישראלית-יהודית רק באזורים בהם הרוב היהודי מוצק.

נדרש מבחינתם קיום כוח צבאי, בעל יכולות גבוהות ככל הניתן, אך הפעלתו תהיה במידתיות ובכפיפות ליעדים מדיניים. כתנאי חיוני להצלחת המדינה נדרש קיום וביסוס לגיטימציה בינלאומית, תמיכה של יהדות העולם וגיבוי מעצמתי.

עמדת הפרגמטיסטים מניחה שישראל אינה יכולה להתמודד בעצמה מול כלל אויביה, ועליה להשתלב בבריתות ולקיים שיתופי פעולה עם גורמים אזוריים מתונים, תוך חתירה להסדרים מייצבים ארוכי טווח.

עמדת הפרגמטיסטים מניחה שישראל אינה יכולה להתמודד בעצמה מול כלל אויביה, ועליה להשתלב בבריתות ולקיים שיתופי פעולה עם גורמים אזוריים מתונים, תוך חתירה להסדרים מייצבים ארוכי טווח

מנגד, גישת המחנה הכוחני הקצינה ואף נטשה את רעיון ההסדר נוסח ז'בוטינסקי. הם רואים בכוח צבאי חזות הכול, מצפים להכרעות מוחלטות וריסוק האויבים. הפעלת הכוח, בגישתם, היא ללא פשרות וכמעט אינה כפופה לביקורת ולמשפט הבינלאומי, גם במחיר אובדן לגיטימציה בעולם.

לאור הערכתם שאין היתכנות להסדרים התואמים את שאיפותיהם, הם נוטים להימנע מהכרעות והסכמות, ולדחיית הקץ בהמתנה לשעת כושר עמומה.

שאיפתם היא לשליטה בכל שטחי ארץ ישראל ואף מעבר, תוך דחיקת האוכלוסייה הפלסטינית ודילולה, במטרה לשלוט במדינה יהודית ללא מתן זכויות אזרח מלאות לאוכלוסייה הנשלטת.

במהלך התקופה התפתחו עמדות הציבור המשפיעות על קביעת המדיניות הביטחונית-מדינית בצמרת השלטון. העמדות נשענות על תמהיל של שיקולים רציונליים, אמוציות של כבוד ופחד, אמונות דתיות ומיסטיות, ומידע חלקי ולעיתים מעוות.

לפני הקמת המדינה תמך ציבור רחב בגישות הפרגמטיות-רציונליות, אך מאז חל שינוי דמוגרפי שחיזק גישה אמוציונלית ודתית-משיחית, שנמהלה בהשפעת האופוריה בעקבות הצלחות הציונות וישראל. הדיון הציבורי הפך ליותר אמוציונלי ופחות רציונלי, ומיתוג עמדות כ"שמאל" ו"ימין", "לאומי" מול "ליברלי", טשטש את הדיון המהותי, והעמיק את הקיטוב.

מנגד, גישת המחנה הכוחני הקצינה ונטשה את רעיון ההסדר נוסח ז'בוטינסקי. הם רואים בכוח צבאי חזות הכול, מצפים להכרעות מוחלטות וריסוק האויבים. הפעלת הכוח, בגישתם, היא ללא פשרות וכמעט אינה כפופה לביקורת

הימין המחזיק בשלטון ברוב העשורים האחרונים, הקצין את עמדותיו לגבי האוכלוסייה הפלסטינית, בעודו מתדלק באמוציונליות ובמיסטיקה דתית ומסתייע בהעברת מידע סלקטיבית לציבור.

עמדותיו הכוחניות מבוטאות בקולניות ואגרסיביות, ומולן רוב הגורמים הפרגמטיים הנמיכו קול והתחמקו ממענה תוכני-אידאולוגי ומדיון בשאלות היסוד של עתיד המדינה. רוב המפלגות שאינן אקטיביסטיות נאלמו והפקירו את הזירה הציבורית בנושאי אסטרטגיית חוץ ובטחון.

לאחר תשעה עשורים ורק מעט שינוי בעיקרי המחלוקת, השאלה איננה מי מציע נרטיב מרגש יותר, אלא בבחינה היסטורית, איזו אסטרטגיה הוכיחה עצמה כעדיפה לקיומו וביטחונו של העם היהודי בארצו.

בכל הנוגע להקמת המדינה ולביסוסה, התשובה ברורה. הגישה הפרגמטית שהובילו המוסדות הציוניים, הביאה לסיום המנדט הבריטי ולהקמת המדינה בתמיכה בינלאומית רחבה. הבריטים לא גורשו בכוח, אלא הסכימו לעזוב בזכות לחץ מדיני ובינלאומי שאפשר הקמת מדינת ישראל. המערך הצבאי שנבנה מראש, הפך מייד לצבא סדיר והצליח לבלום את המאבק הפלסטיני ואת פלישת צבאות ערב, ולקבע שליטה בשטח יותר גדול מזה שהוקצה לה בהחלטת האו"ם, בו התקיים רוב יהודי משמעותי.

ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, אך מי שאינו לומד ממנה, נוהג באופן לא נבון ולא אחראי. הלקח המרכזי מ-90 שנות מחלוקת הוא שציונות מבוססת רגש ומיסטיקה וללא ריאליזם מדיני מסכנת הישגים. להשגת היעדים ותמיכת העם נדרש שילוב של חזון מעורר השראה לצד חשיבה מפוכחת. שוב ושוב הוכח כי ברגעי האמת, היכולת לגייס לגיטימציה בינלאומית ולפעול מתוך ניתוח היקפי, היא שהבטיחה את הצלחתנו.

בכל הנוגע להקמת המדינה ולביסוסה, התשובה ברורה. הגישה הפרגמטית, שהובילו המוסדות הציוניים, הביאה לסיום המנדט הבריטי ולהקמת המדינה בתמיכה בינל' רחבה. המערך הצבאי שנבנה מראש הפך מייד לצבא סדיר

ראוי למנהיגים לשנן ולאמץ את דברי בן גוריון "אני לא מתיימר שהעם בכיסי, ואני לא יודע מה רוצה ומה לא רוצה העם. אני יודע רק, כך נדמה לי, מה רצוי לעם, ועל זה אני נלחם, נלחמתי ואלחם כל חיי". לגישתו, העם לא תמיד יודע מה נכון לו, אך למנהיגות אחריות היסטורית, ולעיתים עליה לפעול נגד דעת הרוב, אם היא משוכנעת שזה המעשה הנכון לעתיד המדינה.

מיכה אבנימלך הוא פעיל חברתי, מתנדב סדרתי ואיש עסקים. מלווה חברות בגיבוש ויישום אסטרטגיה עסקית, בעבר בכיר במשרד האוצר ומנכ"ל דלויט ייעוץ. עוסק באסטרטגיות לאומיות ובחינות היסטוריות.