חזבאללה מסרב למסור את נשקו. הסיבה הברורה והנראית לעין לכל היא שארגון טרור המוסר את נשקו למעשה מכריז על כניעתו. יש תמיד את הברירה להפוך למפלגה פוליטית, אך זה כבר לא יהיה חזבאללה שהכרנו.
מסתבר שיש סיבה נוספת שהארגון לא ימסור את נשקו, וסיבה זו לא קשורה לישראל. הכירו את פסגת הפחד של חזבאללה. ומהי נקודת האור מבחינתה של ישראל?
* * *
הפסקת האש בין ישראל לחזבאללה נכנסה לתוקף ב-27 בנובמבר 2024. מאז צה"ל עוסק ב"כיסוח דשא" מתמיד – חיסול תשתיות חזבאללה בדרום לבנון ובבקאע והתארגנויות לחידוש היערכות הארגון בשטחים אלה.
הפסקת האש בין ישראל לחזבאללה נכנסה לתוקף ב-27 בנובמבר 2024. מאז צה"ל עוסק ב"כיסוח דשא" מתמיד – חיסול תשתיות חזבאללה בדרום לבנון ובבקאע והתארגנויות לחידוש היערכות הארגון בשטחים אלה
חזבאללה מסרב בתוקף למסור את נשקו, למרות שההסכם הושג בתנאי שהארגון ימסור את נשקו למדינה. חזבאללה מגדיר את התפרקות הנשק ככניעה ומאשים את ממשלת לבנון בבגידה וכניעה ללחצי ישראל וארה"ב.
הסירוב למסור את הנשק היה די מובן עד כה, לפני התקיפה על איראן. המֻקַאוַּמַה (ההתנגדות), הפרויקט האיראני נגד ישראל – חייב להמשיך, אחרת לא היה מגיע לארגון כסף מטהרן והקופה הדלילה שלו הייתה נותרת ריקה.
אך התקשורת הערבית, בעיקר זו האוהדת לארגון, מפרסמת לאחרונה מאמרים עם הסבר נוסף מדוע על חזבאללה לאחוז בנשקו בכל מחיר. מאמרים אלה חושפים את מה שניתן להגדיר כ"פסגת הפחד" של חזבאללה: נקמה על התערבות הארגון במלחמת האזרחים בסוריה.
האמרה אומרת שנקמה היא ארוחה שמומלץ להגיש כשהיא קרה. אכן, עבר עשור לזוועות שחוללו יחידות רדואן בסוריה בהוראתה של איראן במהלך מלחמת האזרחים, אך משפחות הקורבנות אינן שוכחות. הנקמה הצפויה אינה ממוקדת רק בסוריה. חזבאללה השליט טרור מאז היווסדו בשנות ה-80 וחיסל רבים ממתנגדיו בלבנון עצמה.
"ליל הסכינים הארוכות" מתקרב?
החשש העיקרי של חזבאללה הוא משינוי המצב בזירה הסורית, שהפכה מזירה אוהדת – מקור לאספקת נשק וסיוע איראני (דרך הגשר היבשתי העובר מעיראק) לזירה עוינת ומאיימת.
"פסגת הפחד" של חזבאללה היא נקמה על התערבות הארגון במלחמת האזרחים בסוריה. עבר עשור לזוועות שחוללו יחידות רדואן בסוריה בהוראתה של איראן במהלך מלחמת האזרחים, אך משפחות הקורבנות אינן שוכחות
נפילתו של משטר אסד, בעל הברית של איראן, הפך למקום בו שולט מנהיג ארגון "היאת תחריר א-שאם" לשעבר, אויבו המר ביותר של חזבאללה במלחמת האזרחים. בתקשורת הפרו-איראנית נקרא נשיא סוריה בשמו האירגוני "אבו מחמד אל-ג'ולאני" (ולא אחמד א-שרע).
לפי אותם פרסומים, אל-ג'ולאני ואנשיו אינם מסתפקים בהשתלטות על המשטר בדמשק. כעת הם ממתינים ל"יום שאחרי", כלומר ליום לאחר התמוטטות המשטר באיראן. אז מתכנן אל-ג'ולאני את נקמת הדם הגדולה – אנשיו ייכנסו ללבנון וישחטו לא רק את חזבאללה אלא את כל בני העדה השיעית. נשמע דמיוני? המציאות מוכיחה כי חששם של השיעים דווקא מבוסס.
הצבא הסורי החדש אמנם מוחלש אחרי שצה"ל פוצץ את כל הנשק הכבד שנותר מצבא אסד, אך נותר בידיו נשק קל, וטורקיה החלה למלא את מחסניו מחדש במשוריינים ואף במספר מסוקים.
מה שאירע למיעוטים בסוריה הוא בגדר נורת אזהרה לשיעים בלבנון. הצבא הסורי עליו פיקדו בעיקר בני העדה העלווית, מסר את נשקו בדצמבר 2024. התוצאה הייתה שהעדה נותרה ללא הגנה.
במרץ 2025 הגיע לשיאו מסע הנקמה של אנשיו של אל-ג'ולאני נגד העלווים והתבצע טבח מזעזע באזור הסאחל (לטקיה-טרטוס-ג'בלה). בחודש יולי התבצע הטבח השני – נגד הדרוזים בדרום במחוז סווידא, הפעם בשיתוף שבטים בדואים. ישראל התערבה ומעשי הרצח הפסיקו. בדצמבר הגיע תורם של הכורדים. בינואר 2026 חוסלה האוטונומיה הכורדית בצפון סוריה וגם שם אירעו לא מעט מקרים של התעללויות ופשעים נגד אזרחים ושבויים.
מה שאירע למיעוטים בסוריה הוא נורת אזהרה לשיעים בלבנון. הצבא הסורי עליו פיקדו בעיקר העלווים, מסר את נשקו בדצמבר 2024 והעדה נותרה ללא הגנה. במרץ 2025 הגיע לשיאו מסע הנקמה של אנשי אל-ג'ולאני נגדם
האסונות של המיעוטים בסוריה אירעו אחרי שננטשו על ידי נותני החסות שלהם, העלווים על ידי רוסיה והכורדים על ידי ארה"ב. כעת חוששים השיעים שמגיע תורם, אם יאבדו את החסות האיראנית.
החשש הכבד של השיעים הוא שארה"ב רואה במשטרו של אל-ג'ולאני סוכן חדש הנלחם בטרור. ארה"ב תמכה בו גם כאשר תקף את הכורדים. ארה"ב גם מרוצה מהמאבק של נשיא סוריה נגד פעילי דאעש ואין סיבה שלא יתמוך בו גם אם יכריז מלחמה נגד חזבאללה.
הנקמה בשיעים בלבנון עלולה להגיע ממספר כיוונים בו-זמנית: מהצבא של אל-ג'ולאני, ממעריצים של אל-ג'ולאני בקרב הג'יהאדיסטים בתוך לבנון וגם מפעילי דאעש רבים שברחו לאחרונה מבתי הכלא של הכורדים, אחרי שננטשו בעת נסיגתם (בראשם מחנה אל-הול של אלפי עצורי משפחות "המדינה האסלאמית").
הפיכת הזירה הסורית לעוינת אינה מאיימת רק על עתידו של הארגון אלא גם על ההווה. שלא כמו בעבר, חזבאללה נאלץ להגן על עצמו גם מכיוון צפון וממזרח, כדי שלא יותקף מכיוונים אלה, בעת שפניו דרומה למאבק נגד ישראל.
האויב החדש שלו מוגדר באופן כללי בערבית כ"א-צַחְוַּה אַ-סֻנִיַה" (ההתעוררות הסונית) – עליית כוחו של הציר הסוני (טורקיה, קטאר וסעודיה), התומך במשטר הסורי החדש, זאת במקביל לירידת כוחו של הציר השיעי הפרו-איראני, ששיאו בימים אלה כאשר איראן עצמה תחת מתקפה עזה.
האויב החדש של חזבאללה מוגדר כ"א-צַחְוַּה אַ-סֻנִיַה" – עליית כוח הציר הסוני (טורקיה, קטאר וסעודיה), התומך במשטר הסורי החדש, במקביל לירידת כוח הציר השיעי הפרו-איראני, ששיאו כעת במתקפה העזה נגד איראן
הפנמת האמת הקשה
העדה השיעית עלולה בקרוב להגיע להארה מפחידה, להפנמה של האמת הקשה של המציאות, לפיה התמיכה בחזבאללה הייתה טעות נוראה. תובנה זו דומה לזו של העלווים בסוריה. אם העלווים מפנימים כעת כי שלטון משפחת אסד 50 שנה הביא אותם לתחתית המדרגה – משבר זהות, עוני ובידוד חברתי, כעת מתקרב היום בו יבינו השיעים בלבנון לאיזה אסון הוביל אותם חזבאללה ב-40 שנות שליטתו על העדה.
האמת שמבחינה היסטורית, התמיכה האיראנית מרחוק תמיד הייתה חרב פיפיות. גם במאות הקודמות, כאשר איראן הפכה למעצמה שיעית (מאז עלייתה של השושלת הצפווית במאה ה-16) חשו השיעים שיש להם סוג של חסות, אך גם נתפסו באימפריה העות'מנית ובסביבתם הסונית כמשתפי פעולה וכבוגדים פוטנציאליים.
בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 עלתה העדה השיעית על מסלול נכון להתקדמות חברתית. בשנים אלה הוביל את מאבקם הצודק לשיוויון חברתי-כלכלי בלבנון "האמאם" מוסא א-צדר. מאבקו היה באמצעות הפגנות, נאומים ומפגשים עם גורמי שלטון. השפעתו הייתה בעיקר בזכות אישיותו יוצאת הדופן כאיש של פשרות ושל דיאלוג סובלני עם שאר העדות בלבנון. למרבה הצער א-צדר נרצח ב-1978, אולי לא במקרה כשנה לפני המהפכה באיראן.
חזבאללה, הזרוע הרחוקה של המהפכה האסלאמית בלבנון, העביר את המאבק השיעי בלבנון לפסים שונים לחלוטין – לאלימות, ביריונות, מאבק חמוש, איום על שאר העדות ולמלחמה אבודה מראש נגד ישראל בהנחייתה של איראן.
התוצאה של ארבעה עשורי ה"מקאומה" של חזבאללה עלובה למדי – הכפרים השיעים בדרום חרבים והקופה ריקה. נותן החסות האיראני בתהליך גסיסה והשיעים נותרו העדה הנחשלת והענייה ביותר בלבנון וכעת גם השנואה ביותר, מעין "עבד כי ימלוך". יום הדין של חזבאללה כבר נראה באופק, ו"האויב הציוני" כך מסתבר, אינו האיום המרכזי.
התוצאה של 4 עשורי ה"מקאומה" של חזבאללה עלובה למדי – הכפרים השיעים בדרום חרבים והקופה ריקה. נותן החסות האיראני בתהליך גסיסה והשיעים נותרו העדה הנחשלת, הענייה וכעת גם השנואה בלבנון
נקודת האור המרכזית מבחינתה של ישראל בכל הסיפור היא, שחזבאללה יימנע כנראה מלהשתמש במה שנותר ממאגרי הנשק והטילים שלו כעת נגד ישראל בזמן המתקפה נגד איראן. עליו לשמור את כל נשקו נגד אויביו המכינים את הנקמה ביום שאחרי.
ד"ר ירון פרידמן הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, חוקר מרצה ומורה לערבית בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם באוניברסיטת חיפה. היה פרשן לענייני ערבים בויינט, ספריו "העלווים – היסטוריה, דת וזהות" (2010) ו"השיעים בארץ ישראל" (2019) יצאו לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן. מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון", שאליו אפשר להצטרף כאן: https://did.li/CWtlC. לפודקאסט של ירון "השבוע במזרח התיכון": https://did.li/mAz5q
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו