יש פיתוי עתיק לחשוב שקהילה היא גוף חי, ושאם נערוף את ראשה היא תחדל מלהתקיים. אך קהילה איננה אורגניזם ביולוגי, כפי שניתן ללמוד מהאנתרופולוג ג'יימס קליפורד, אלא מארג של זיקות, זיכרונות, מוסדות והרגלים מושרשים.

חיסולו של מנהיג עשוי לטלטל משטר, אך אינו מכריע בהכרח קולקטיב שלם. ההיסטוריה מלמדת כי בניגוד לחיה (ראש התמנון חוסל) רעיונות, זהויות ותבניות כוח שורדים גם לאחר נפילת ראשי המערכת.

לכן השאלה האמיתית איננה אם הוסר הראש, אלא איזה סדר חברתי, פוליטי וסמלי יצמח ביום שאחרי.

חיסולו של מנהיג עשוי לטלטל משטר, אך אינו מכריע בהכרח קולקטיב שלם. ההיסטוריה מלמדת כי בניגוד לחיה (ראש התמנון חוסל) רעיונות, זהויות ותבניות כוח שורדים גם לאחר נפילת ראשי המערכת

חיסולו של המנהיג העליון באיראן האייתוללה עלי ח'אמנאי מציב בדיוק את השאלה הזו, האם זהו סופו של משטר האייתולות, משטר שכעניין שבשגרה דיכא באלימות רצחנית את אזרחיו שביקשו לעצמם חירות.

הפיתוי לחשוב כך גדול. הדמיון הפוליטי נמשך לרגע הדרמטי, לרגע העריפה, לרגע שבו נדמה כי "הראש" הוסר והגוף יקרוס. אלא שההיסטוריה מלמדת אחרת. סמלים פוליטיים אינם רק אנשים, אלא מערכות של משמעות. עריפת הראש של שליט אינה ממיתה בהכרח את הקהילה הפוליטית שנבנתה סביבו. לעיתים היא רק משנה את צורתה.

אפשר לנמק את הדברים בעזרת ארבע דוגמאות מוכרות היטב. בעיראק, ב-2003, פלשו ארצות הברית ובעלות בריתה למדינה והפילו את משטרו של סדאם חוסיין. האיש נתפס, נשפט והוצא להורג. הראש נערף, אך במקום דמוקרטיה יציבה קיבלו עיראק והעולם עשור של אנרכיה, מלחמת אזרחים, עליית מיליציות והגרוע מכל, קרקע פורייה להיווצרות ארגון המדינה האסלאמית.

באפגניסטאן, לאחר המתקפה על מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר, יצאה ארצות הברית למלחמה להפלת שלטון הטליבאן ולרדיפת אוסמה בן לאדן. בן לאדן חוסל ב-2011 ובכל זאת, עשרים שנה אחרי תחילת המלחמה, הטליבאן חזר לשלטון. הראש הוסר, אך הגוף האידיאולוגי, החברתי והשבטי לא נעלם. הוא המתין.

בלבנון, במהלך השנים חוסלו מנהיגים בכירים, ובהם מנהיגי חזבאללה. גם כאן ההנחה הייתה שהסרת ראש הנחש תחליש את הארגון. אולם חזבאללה אינו רק אדם. הוא רשת חברתית, צבאית, דתית ופוליטית השזורה במרקם הלבנוני והאזורי. חיסולו של מנהיג, דרמטי ככל שיהיה, אינו מפרק תשתית כזו בן לילה.

סדאם נתפס, נשפט והוצא להורג. הראש נערף, אך במקום דמוקרטיה יציבה קיבלו עיראק והעולם עשור של אנרכיה, מלחמת אזרחים, עליית מיליציות והגרוע מכל, קרקע פורייה להיווצרות ארגון המדינה האסלאמית

ובעזה, לאחר מתקפת 7 באוקטובר, חיסלה ישראל שורה של בכירי חמאס, ובהם יחיא סינוואר ו"המהנדס" יחיא עיאש. גם כאן השאלה איננה איזה ראש הוסר מהתמונה, אלא מה נבנה במקומו. ללא חלופה שלטונית ברורה, ללא מנגנון אזרחי יציב, הוואקום נוטה להתמלא בכוחות רדיקליים לא פחות, כפי שקורה ממש עכשיו בעזה.

הנה הדפוס שחוזר על עצמו: נכנסים בכוח, משמידים ואולי אף נוקמים כדי "לסגור מעגל". הרגע הצבאי ברור, מדיד, מצולם. אך כמו בכדורגל, חסרה לעיתים הרגל המסיימת. אין תוכנית ליום שאחרי. וכשאין תוכנית, נוצר כאוס. וכשהכאוס מתמשך, מטרות המלחמה מתרחקות והמעגל נותר פתוח.

הבעיה איננה צבאית. היא מדינית, פוליטית ומבנית. משטרים אינם מתקיימים רק מכוחו של אדם אחד. הם נשענים על אליטות, על מנגנוני ביטחון, על כלכלה, על אידיאולוגיה, על זהות קולקטיבית. גם משטר מדכא הוא שדה של אינטרסים. עריפת הראש אינה מפרקת את השדה. לעיתים היא אף מחזקת אותו, דרך מנגנוני מיתוס, קורבנות ולכידות סביב איום חיצוני.

מכאן נובעת שאלת היום שאחרי באיראן. אם אכן הוסר המנהיג העליון, האם קיימת תוכנית ברורה למעבר שלטוני, למניעת מלחמת ירושה פנימית, להבטחת שלמות מוסדות המדינה, למניעת התפוררות שתגרור מטה את האזור כולו.

גם משטר מדכא הוא שדה של אינטרסים. עריפת הראש אינה מפרקת את השדה. לעיתים היא אף מחזקת אותו, דרך מנגנוני מיתוס, קורבנות ולכידות סביב איום חיצוני. מכאן נובעת שאלת היום שאחרי באיראן

האם החשיבה על הכוחות החברתיים בתוך איראן, על תנועות המחאה, על מיעוטים אתניים, ועל משמרות המהפכה היא עמוקה ומגולמת בתוכנית ברורה? או שמא שוב אנו מסתפקים ברגע הדרמטי ומקווים שההיסטוריה תסתדר מעצמה.

ההיסטוריה מלמדת כי שינוי משטר מוצלח דורש שלושה תנאים לפחות: חלופה פוליטית מאורגנת, לגיטימציה פנימית רחבה, ומעטפת בינלאומית יציבה התומכת בתהליך מעבר. בלעדיהם, עריפת הראש מייצרת ואקום. והוואקום, במזרח התיכון, מתמלא מהר.

המסקנה כאן איננה פציפיסטית. יש מצבים שבהם שימוש בכוח הוא בלתי נמנע. אך כוח ללא תבונה פוליטית הוא מתכון לשחיקה מתמשכת. מדיניות איננה אירוע חד פעמי אלא תהליך. אם חיסולו של המנהיג האיראני יישאר רגע של סיפוק ללא אסטרטגיית עומק, הוא עלול להפוך לעוד פרק במעגל האינסופי של פעולה ותגובה.

לסיכום, הפיתוי להאמין כי עריפת ראש ממיתה את הגוף הוא פיתוי עתיק. אך מדינות אינן חיות ביולוגיות. הן מבנים חברתיים. ומבנים אינם קורסים בהכרח כשמסירים את קודקודם. לעיתים הם מתקשחים. ואם יש לקח מארבע הזירות שהוזכרו, הוא פשוט – קל יותר להפיל משטר מאשר לבנות מציאות.

ההיסטוריה מלמדת כי שינוי משטר מוצלח דורש שלושה תנאים לפחות: חלופה פוליטית מאורגנת, לגיטימציה פנימית רחבה, ומעטפת בינלאומית יציבה התומכת בתהליך מעבר. בלעדיהם, עריפת הראש מייצרת ואקום

בלי תוכנית ליום שאחרי, גם הניצחון המרשים ביותר נשאר חצי מהלך. והחצי החסר, כפי שכבר למדנו, הוא זה שקובע את תוצאות המשחק.

פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.