כשנשיא ארה"ב לשעבר רונלד רייגן נכנס לבית הלבן ב-1981 עם המסר "America is Back" הוא ביקש לשקם הגמוניה אמריקאית שנשחקה בווייטנאם, במשבר בני הערובה באיראן ובתחושת דעיכה כללית של שנות ה-70.

הוא לא חיפש ניהול משברים אלא הכרעה אסטרטגית מול ברית המועצות. רייגן בזמנו בחר לחזור לשפה של עוצמה, חימוש, והרתעה גלובלית – מתוך תפיסה שהמערכת הבינלאומית היא זירת מאזן כוחות.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ עם "Make America Great Again" פועל מתוך היגיון דומה, היגיון ריאליסטי שלא מבקש תיקון נקודתי, אלא בלימת מעצמת-על מתחרה על ההגמוניה העולמית. רק שהפעם זו לא מוסקבה אלא בייג'ינג.

טראמפ פועל מתוך היגיון דומה לזה של רייגן, היגיון ריאליסטי שלא מבקש תיקון נקודתי, אלא בלימת מעצמת-על מתחרה על ההגמוניה העולמית. רק שהפעם זו לא מוסקבה אלא בייג'ינג

כאן נכנסת תפיסה ריאליסטית קלאסית. הנרי קיסינג'ר, מאבות הריאל-פוליטיק האמריקאי, לא חתר לשלום עולמי אלא לאיזון כוחות. פתיחת הדלת לסין של מאו דזה דונג בשנות ה-70 לא נבעה מחיבה אידיאולוגית, אלא מניסיון לפצל את הציר בייג'ינג-מוסקבה ולשמר עליונות אמריקאית דרך משחק משולש. ריאליזם במובנו העמוק מניח שמדינות פועלות לשימור כוח, למניעת עליית יריב, ולשליטה בנקודות מפתח במערכת הבינלאומית.

בעיני ישראלים רבים המלחמה באיראן היא אזורית. אך כדי להבין את ההיגיון האמריקאי, צריך להביט על המפה הגלובלית ולנתח את המלחמה מפרספקטיבה אמריקאית. ואם שואלים למה ארצות הברית יצאה למלחמה, יש תשובה של מילה אחת – סין.

בוושינגטון, כל משבר אזורי נתפס כחלק ממשחק גלובלי. בעשרים השנים האחרונות סין ביססה דריסת רגל עמוקה באמריקה הלטינית ובמזרח התיכון, שני אזורים קריטיים לאספקת חומרי גלם ואנרגיה לצמיחתה.

היא הפכה לשותפת הסחר המרכזית של מדינות רבות ביבשת הדרום אמריקאית כבר באמצע העשור הקודם, מייבאת מינרלים, תוצרת חקלאית ונפט בהיקפים עצומים. במקביל היא רכשה אנרגיה מוזלת מאיראן, מרוסיה ומוונצואלה תחת משטר סנקציות מערבי וכך תרגמה בידוד גיאופוליטי של יריבות ארה"ב לרווח אסטרטגי עבור בייג'ינג.

בעיני ישראלים רבים המלחמה באיראן אזורית. אך לשם הבנת ההיגיון האמריקאי, יש להביט על המפה הגלובלית ולזהות את הפרספקטיבה של ארה"ב. ואם שואלים למה יצאה למלחמה, יש תשובה של מילה אחת – סין

הסיפור לא מתחיל באיראן. הוא התחיל בהעמקת התמיכה בטייוואן, יעד סיני מוצהר להשלמת הרפובליקה העממית ולסיום מאה שנות ההשפלה. הוא המשיך בחצי הכדור המערבי. ונצואלה, מדינה עתירת נפט, סיפקה לסין אנרגיה מוזלת ועקפה בכך את לחץ הסנקציות האמריקאי. וושינגטון הבינה שהשבתה של ונצואלה לחיק האמריקאי אינה רק עניין אידיאולוגי אלא מהלך שנועד להגביל את גישת בייג'ינג לאנרגיה זולה ולחומרי גלם אסטרטגיים.

איראן משתלבת באותו היגיון. היא לא רק יריבה אזורית של ישראל, היא בעיקר יושבת על צומת אנרגטי ומרחבי. יותר מ-20% מצריכת הנפט העולמית וכרבע מהסחר הימי בנפט עוברים דרך מצר הורמוז. כ-84% מהנפט והקונדנסט שעוברים שם מגיעים לשווקים אסייתיים ובראשם סין, הודו, יפן ודרום קוריאה. סביב חמישית מסחר ה-LNG העולמי עובר גם הוא במצרי הורמוז. מי שמחזיק יכולת השפעה על נקודת החנק הזו, מחזיק בפועל על מנוף ישיר על הכלכלה האסייתית.

בהקשר זה, מצרי הורמוז, באב אל מנדב, מצרי טייוואן ותעלת פנמה אינם אזורים שוליים. הם "עורקי דם" של הכלכלה העולמית. שליטה או יכולת חסימה בהם היא כוח אסטרטגי מהמעלה הראשונה.

יתרה מזאת, השליטה בצירים קריטיים ובמעברים ימיים היא אבן יסוד בתפיסת העליונות האמריקאית מאז סוף המאה ה-19. אלפרד תייר מהאן, הוגה אסטרטגיית העוצמה הימית, טען כי שליטה בים (בנתיבי סחר, בציים ובנקודות חנק) היא המפתח לעליונות עולמית.

בניגוד לגישות גיאופוליטיות יבשתיות המתמקדות בשטח רציף ובהתפשטות טריטוריאלית, מהאן הדגיש שהמעצמה השולטת בים שולטת בזרימת הסחורות, באנרגיה ובמערכת הכלכלית כולה. ארצות הברית אימצה תפיסה זו הלכה למעשה באמצעות הקמת רשת בסיסים גלובלית, צי חמישי במפרץ, נוכחות באוקיינוס השקט, והבטחת חופש השיט כעיקרון אסטרטגי.

מצרי הורמוז, באב אל מנדב, מצרי טייוואן ותעלת פנמה אינם אזורים שוליים. הם "עורקי דם" של הכלכלה העולמית. שליטה או יכולת חסימה בהם היא כוח אסטרטגי מהמעלה הראשונה

הכניסה לעימות עם איראן מחזירה את ארצות הברית בדיוק לנקודה הזו שבה היא שואפת להחזיר את השליטה וההשפעה על צומת אנרגטי ימי שמזין בראש ובראשונה את אסיה. זהו מסר לבייג'ינג לא רק במישור הצבאי, אלא במישור המבני של המערכת הבינלאומית.

במילים פשוטות, זו אינה רק מלחמה אזורית. זו בעיקר מלחמה על מבנה המערכת הבינלאומית, ועל השאלה מי ממשיך להוות ההגמון העולמי.

עירן קייס הוא דרוזי ערבי ישראלי. חוקר ויועץ מדיניות ואסטרטגיה ופעיל חברתי