המלחמה באיראן שונה מן המלחמה בעזה. הפעם המושכות בידי ארצות הברית, וראש הממשלה בנימין נתניהו לא יוכל לגרור אותה לפי צרכי המשפט שלו והבחירות.

אבל ההבדל עמוק מזה: הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ רוצה להפיל את האייתוללות, אבל נתניהו רוצה "תמונות ניצחון" שישרתו מהפכה הפוכה – יהודיזציה של ישראל. האם צפוי עימות בין הפרויקט של טראמפ והפרויקט של נתניהו?   

הנשיא טראמפ אישר באמצע השבוע את מה שחשדנו בו – כי נתניהו לא רצה את המלחמה, וכי בראשית הדרך אץ לבדו לבית הלבן כדי לשכנע את טראמפ שלא יפתח בה. אחרי שבישראל לחשו על אוזני התקשורת כי זה היה נתניהו שדחף את טראמפ למלחמה, נשיא ארצות הברית הבהיר כי ההפך הוא הנכון.

הנשיא האמריקאי רוצה להפיל את האייתוללות, אבל נתניהו רוצה "תמונות ניצחון" שישרתו מהפכה הפוכה – יהודיזציה של ישראל. האם צפוי עימות בין הפרויקט של טראמפ והפרויקט של נתניהו?   

מה ההבדל בין טראמפ לנתניהו? בעוד שטראמפ רוצה לעשות שינוי משטר באיראן, נתניהו רוצה לעשות שינוי משטר בישראל. טראמפ רוצה לסלק את האייתוללות משיקולים של גאו-אסטרטגיה מעצמתית – נתניהו רוצה ללקט "תמונות ניצחון" לצורך הבחירות, ולחבר את המלחמה לבחירות כדי למחוק את נרטיב הטבח בנרטיב התקומה.

מן ההערות הפזורות של טראמפ אפשר להבין כי אינו רוצה להגיע להסכם עם המשטר הנוכחי, וזה גם נראה כבלתי אפשרי כי בינתיים משמרות המהפכה תפסו את המושכות המדיניות, כדי למנוע הסכם עם ארצות הברית.

הידיעות כי הבן של המנהיג העליון שחוסל, עלי ח'אמנאי – מוג'תבא ח'אמנאי, נבחר כיורש – עולות בקנה אחד עם ההערכה הזאת, כי הוא איש של משמרות המהפכה לכל דבר ועניין. כלומר: מבחינת טראמפ הכתובת באיראן אמורה לבוא מן האופוזיציה שעדיין לא קיימת, או לפחות איננו יודעים עליה.

גם ישראל רוצה בהפלת המשטר באיראן, אבל שוב יש הבדל עם ארצות הברית. לנתניהו אצה הדרך. הוא צריך תמונות לקמפיין, ויצא פעמיים בקריאה נואשת לאיראנים – צאו כבר לרחובות, תפילו את המשטר.

ארצות הברית, לעומת זאת, מבינה שזה פרויקט ארוך טווח, ויש ידיעות שהיא כבר פועלת בכיוון. בין אם דרך הכורדים בעיראק, או דרך תנועת האופוזיציה האקטיבית, מוג'אהידון ח'לק, והמנהיגה שלהם, מרים רג'אווי.

לעומת הרצון האמריקאי לשינוי משטר באיראן שיוציא אותה מן הרודנות הדתית, המגמה בישראל היא הפוכה – להפוך את ישראל לרודנית דתית. על מנת להבין זאת, אולי נפתח דווקא בהקשר של ערביי ישראל.

לעומת הרצון האמריקאי לשינוי משטר באיראן שיוציא אותה מן הרודנות הדתית, המגמה בישראל, שגם היא רוצה את הפלת המשטר באיראן – היא הפוכה – להפוך את ישראל עצמה לרודנית דתית

מה משותף ללוסי אהריש, השופט ח'אלד כאבוב, ושבט תראבין בנגב? ולזה יש להוסיף את הדרישה של רע"מ מן היועצת המשפטית לממשלה לנקוט צעדים נגד ההתנכלויות לרופאים הערבים במערכת הבריאות הישראלית – כל אלה מבטאים את השתלבות ערביי ישראל במדינה.

מדוע לממשלה הזאת מפריע שערביי ישראל משתלבים במדינה? על מנת להבין זאת יש לחזור להתנסות אישית שלי, מלפני שנים רבות, כאשר נשלחתי מטעם קול ישראל הישן לסקר יום דיונים בכנסת.

על הדוכן ישב דב שילנסקי מן הליכוד, כאשר על בימת הנואמים, עלה חבר הכנסת ווליד סאדק ממפ"ם, ופתח את דבריו בהצהרה, "אנחנו הישראלים". שילנסקי התערב ואמר: אין ישראלים – יש יהודים וערבים. חבר הכנסת הנבוך הנהן בראשו, והמשיך בנאומו.

לוסי אהריש, השופט כאבוב, רופאי ישראל הערבים ושבט תראבין המתגייס לצה"ל מבטאים את תהליך הישראליזציה של המדינה – תהליך ש"היהודים", כלומר: תומכי הממשלה – רוצים לעצור.

כאשר ביקרתי בביתן הישראלי באקספו של דובאי, מי שייצגה את ישראל בכבוד רב, הייתה לוסי אהריש. דמיינו לעצמכם מה היה קורה לשמה של ישראל אילו חברת הכנסת טלי גוטליב הייתה מתבקשת לעשות זאת.

לוסי אהריש, השופט כאבוב, רופאי ישראל הערבים ושבט תראבין המתגייס לצה"ל מבטאים את תהליך הישראליזציה של המדינה – תהליך ש"היהודים", כלומר: תומכי הממשלה – רוצים לעצור

ההתנכלויות דווקא לערבים שהם כבר חלק מן המרקם הישראלי ממחישות מה מפריע לממשלה הזאת – אותם ערבים מבטאים את הפיכתה של ישראל ממדינה יהודית למדינה ישראלית.

אובייקטיבית, לא צריך להיות עימות בין ישראל ליהודה, שהרי שבט יהודה היה בכלל ישראל, ויהודי וישראלי היו יכולים לחיות בשלום במחיצה אחת, אלא שאת ההבחנה בין יהודה לישראל יזם הליכוד עצמו, בעיקר נתניהו. ועוד זכורה לחישתו לאוזנו של המקובל הרב יצחק כדורי "הם שכחו מה זה להיות יהודים", וכמובן סיסמת הבחירות – "ביבי טוב ליהודים".

זה גם מסביר מדוע שר הפנים של אז, אלי ישי, שניסה גם לחבור לרשימות כהניסטיות, יזם את גירוש ילדי העובדים הזרים מישראל. הם היו ישראלים לא יהודים, וסיכנו את הדנ"א של הימין העמוק – לנקות את ישראל מן הישראלים שאינם יהודים.

חוק הלאום וכל החקיקה הדתית המואצת בימים אלה עם החרפת המהפכה המשפטית, נועדה להמריץ את היהודיזציה הדתית של המדינה, ולחסום את תהליכי "הישראליזציה" שלה. ונתניהו זקוק "לתמונות הניצחון" מן המלחמה באיראן כדי לקבע את הנרטיב של הבחירות – יהודה נגד ישראל.

חוק הלאום והחקיקה הדתית המואצת עם החרפת המהפכה המשפטית, נועדה להמריץ את היהודיזציה הדתית של המדינה, ולחסום את תהליכי "הישראליזציה" שלה. ונתניהו זקוק לקיבוע נרטיב יהודה נגד ישראל

ומי שחושב שתהליכי היהודיזציה ייעצרו עם הערבים, שיחשוב שוב – "היהודים" – כלומר: הממשלה –  יזמו את העימות עם היהדות הרפורמית סביב התפילה בכותל, כלומר: הוצאת יהדות ארצות הברית מכלל ישראל, וגם את האורתודוכסיה החילונית – מלמדת שמבחינת הממשלה הם "ערב רב", שאינו מזרע ישראל. גם המתקפה שאנו חוזים בה היום נגד מעמד הנשים – כרוך בסוגיית הערב רב. מתוך כבוד לדת היהודית האמיתית, וכדי שלא למנף את הבלי הערב רב, לא אפרט את דברי הרב, המייצג להוותנו את הזרם המרכזי ביהדות של הממשלה הזאת.

מכאן, שבעוד נתניהו מתעניין במלחמה באיראן גם מבחינת המנוף שהיא יכולה לשמש בידיו למערכת בחירות שתשנה את פניה של ישראל, את טראמפ מעניין מעמדה של ארצות הברית. ולא שהוא פטור מסיבוכים בפוליטיקה הפנימית שלו בארצות ברית.   

בעניין הזה עלולים לנבוע בעיות אישיות בין נתניהו לטרמפ, וכדאי לשים לב לתמונה הזאת שיצאה מלשכת העיתונות הממשלתית

מה אנחנו רואים בה? נתניהו מחזיק סיגר "סטייל צ'רצ'יל", לפניו מחברת ריקה – במקרה כזה היינו מצפים שיחזיק עט ולא סיגר, מפת המזרח התיכון, וספר על צ'רצ'יל "בעלות הברית במלחמה", כאילו הוא עצמו צ'רצ'יל המתאם את המלחמה יחד עם טראמפ, כשווה בין שווים.

אין שום וודאות שזאת איננה תמונה מהונדסת של השיחה, מכיוון שהסירו את ספרי "היהדות", כדי למקד את תשומת הלב למוטיב של "צ'רצ'יל".

בתמונה אוחז סיגר סטייל צ'רצ'יל, לפניו מחברת ריקה (אך במקום עט – הסיגר), מפת המזה"ת, וספר על צ'רצ'יל "בעלות הברית במלחמה", כאילו הוא עצמו צ'רצ'יל המתאם את המלחמה עם טראמפ, כשווה בין שווים

טראמפ לא אהב זאת, ומיהר להגיב כי הוא זה שכפה את המלחמה על נתניהו. לפיכך, יש לצפות שגם המלחמה תסתיים כאשר טראמפ יחליט, ואם נתניהו ירצה להמשיך מן הסיבות הידועות, טראמפ יגיד לו "don't". ובא לציון גואל.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.