החינוך הפוליטי בכללו מתקיים מתוך שני בסיסים: אחד הוא החינוך האינטלקטואלי, שלענייננו עיקרו בהכוונה למחשבה שכלתנית, ביקורתית, מטילה ספק ומעלה קושיות; הבסיס השני הוא הענקת ערכים הומניסטיים, ליברליים ודמוקרטיים שבמרכזם האדם – כבודו, חירותו, זכויותיו וביטחונו.

בעת מלחמה מתחדדת חשיבותו של החינוך הפוליטי הנוהג ברוח זו. הצהרות על "הסרת איום קיומי", "מניעת התחמשות גרעינית", או "החלפת המשטר האיראני" נשמעות החלטיות וחד־משמעיות. אך דווקא בשל היותן כה קריטיות, הן מחייבות בירור אינטלקטואלי ומוסרי.

זה יבטיח את העמקת האחריות האזרחית בקרב התלמידות והתלמידים המתבגרים ואת ההבנה כי דבקות בדמוקרטיה כוללת גם ביקורת מושכלת. יש מי שחוששים שביקורת כזאת עלולה לגרום לדמורליזציה ולפגיעה בחוסן הלאומי, אך נהפוך הוא.

במלחמה מתחדדת חשיבות החינוך הפוליטי. הצהרות על "הסרת איום קיומי", "מניעת התחמשות גרעינית", או "החלפת המשטר האיראני" נשמעות החלטיות, אך דווקא בשל היותן קריטיות, הן מחייבות בירור

בעבר, בתקופה שכיהנתי בתפקיד מנהל בית הספר הריאלי העברי בחיפה, שימשתי גם מחנך כיתה י"א ומורה לאזרחות ולפילוסופיה. אילו הייתי היום בתפקידים אלה הייתי מעורר דיונים בכיתה בשאלות הקשורות במלחמה המתנהלת עתה. הנה הן:

1

האם אפשר שבצד המטרות המוצהרות של המלחמה, מסתתרות מטרות סמויות? עד כמה יחד עם השאיפה לעכב את תכנית הגרעין, לשנות את המשטר באיראן ולשקם את יכולת ההרתעה והיוקרה של ישראל באזור, קיימים אצל מנהיגי ארה"ב וישראל גם מניעים אישיים לחזק את מעמדם הפוליטי הפנימי? ובכלל, כיצד ניתן לבחון את הפער בין ההצהרות לבין הכוונות האמיתיות של המנהיגים, אם אמנם קיים פער?

2

מה בהצהרות המנהיגים הוא אמת ומהן נוסחאות תעמולה ורהב בהן? האם נוכל לזהות זאת?

3

האם קיימות חלופות מדיניות ריאליות שלא מוצו – דיפלומטיה, הסכמים, סנקציות? עד כמה נוכל לקבוע באורח אובייקטיבי, מבוסס, אם מוצו כל האפשרויות הלא־צבאיות?

4

מהי האסטרטגיה של המלחמה? האם החלפת המשטר ריאלית? ומה אם זו לא תתממש?

בעבר, כשכיהנתי כמנהל ביה"ס הריאלי העברי בחיפה, שימשתי גם מחנך כיתה י"א ומורה לאזרחות ולפילוסופיה. אילו הייתי היום בתפקידים אלה הייתי מעורר דיונים בכיתה בשאלות הקשורות במלחמה הנוכחית

5

כיצד נאמד "האיום הקיומי"? מהו האיום הקיומי, האם זה רק הגרעין? האם אנו, האזרחים, יודעים לענות על כך? האם הוצג לנו, ציבור האזרחים, מידע מהימן ומספק בזה כדי להצדיק את המלחמה?

6

האם העיתוי של פתיחת המלחמה היה הכרחי וקריטי? האם הציבור הוכן לקראת המלחמה? האם הציבור מוכן עתה מבחינת החוסן וההגנה?

7

מהי משמעותה של עמימות המידע – הנלווים באורח הכרחי לכל מלחמה – בשיח דמוקרטי? האם יש דרך לצמצם את נזקיה?

8

מהן ההשלכות הצפויות על האזרחים – בישראל, בארה"ב, באיראן ובמדינות האזור?

9

האם ועד כמה נשקל המחיר ההומניטרי? ואשר למחיר בחיי אדם, מי מגדיר מהו "מחיר סביר" ביחס למטרות?

10

כיצד עשויה המלחמה להמשיך להתפתח? האם קיימת סכנה להסלמה אזורית נוספת, רחבה יותר מכפי שהיא כיום – מעורבות של מדינות נוספות, של מעצמות ושל גופים אידיאולוגיים-מיליטריסטיים לא־מדינתיים? האם הציבור שותף לדיון באפשרות של מלחמה אזורית, אולי עולמית, ממושכת?

כיצד נאמד "האיום הקיומי"? מהו האיום הקיומי, האם זה רק הגרעין? האם אנו, האזרחים, יודעים לענות על כך? האם הוצג לנו, ציבור האזרחים, מידע מהימן ומספק בזה כדי להצדיק את המלחמה?

11

מהו מקומה של ביקורת פנימית בזמן לחימה? כיצד מתויגת הביקורת בישראל – האם כבגידה או כחולשה, או שמא היא נתפסת כחלק בלתי נפרד מהחוסן הדמוקרטי?

12

כיצד נבחנות צדקת המלחמה והמידתיות שבאמצעי הלחימה לאור עקרונות מוסריים אוניברסליים? האם הריגת האייתוללה עלי ח'אמינאי הייתה מעשה נכון?

13

האם יש לנו תמונה של סיום המלחמה? מה צפויים להיות הישגיה המיידיים? מה צפויים להיות הישגיה בעתיד?

14

מה צפוי להיות השינוי במשטר באיראן, אם יושג, בעקבות המלחמה?

15

כיצד תשפיע המלחמה על החיים בישראל – האם יתחזקו בה הדמוקרטיה, הצדק והרווחה, או שמא אלה ייחלשו עוד? האם ייטיבו תוצאות המלחמה עם החינוך הנאור והיצירה התרבותית?

מהו מקומה של ביקורת פנימית בזמן לחימה? כיצד מתויגת הביקורת בישראל – האם כבגידה או כחולשה, או שמא היא נתפסת כחלק בלתי נפרד מהחוסן הדמוקרטי? האם יש לנו תמונה של סיום המלחמה? 

16

האם ועד כמה תשפיע המלחמה על חיים של שלום בין ישראל לבין הפלסטינים ובין ישראל לשכנותיה? האם בעקבות המלחמה תדעך השנאה לישראל?

 *  *  *

השאלות הללו אינן מבקשות להכתיב דעה, אלא לקיים בכיתה שיח מורכב, המכיר במציאות הקשה של המלחמה ובדילמות הרבות שהיא מציבה. לחינוך פוליטי ראוי בעת מלחמה נאמנות כפולה – לביטחון המדינה ולערכיה – ולפיכך אין הוא רשאי להסתפק בסיסמאות או בהזדהות רגשית בלבד.

החינוך הפוליטי הזה נקרא להזמין את התלמידות והתלמידים לחשוב, להטיל ספק, לשאול על תועלת, על מחיר ועל מוסר, ולבחון את מעשי השלטון לאור ערכי הדמוקרטיה והאנושיות.

בכך מכשיר החינוך תודעה אזרחית אחראית. החינוך קורא לבחון את המטרות, השיקולים, האמצעים וההשלכות בעין מפוכחת, ולהבין כי מדינה דמוקרטית בעת מלחמה נבחנת לא רק בניצחונותיה הצבאיים – אלא גם בדרך שבה היא מקבלת החלטות בשעותיה הקשות ביותר ובמידה שבה היא דבקה בקוד ערכי.

בדיון כזה בכיתה, לשאלות הנדונות לא תהיינה תשובות מספקות, ודאי לא מוסכמות על דעת כולם, אבל העיקר בו הוא בכך שייתן מענה לרצון ולצורך האינטלקטואלי והאזרחי להעלות, ביושר ובאומץ, את השאלות הקשות.

החינוך הפוליטי נקרא להזמין את התלמידות והתלמידים לחשוב, להטיל ספק, לשאול על תועלת, על מחיר ועל מוסר, ולבחון את מעשי השלטון לאור ערכי הדמוקרטיה והאנושיות ובכך להכשיר תודעה אזרחית אחראית

העיקר בדיון כזה הוא לעורר את בנות ובני הנוער, השונים זה מזה בתמונת המצב ובהשקפות, לדון בהם יחד בכלים רציונליים וביקורתיים, ולמצות בכך את תפקידם האזרחי-פוליטי.

ישעיהו תדמור הוא מחנך, פרופ' לחינוך. בעבר: מנהל בית הספר הריאלי העברי בחיפה, ראש מכללת לוינסקי לחינוך, יו"ר המועצה לרוח האדם בחינוך. פרסם 10 ספרים ומאמרים רבים. פעיל ומעורב למען חינוך נאור, הומניסטי, ליברלי ודמוקרטי, מכוון למדעים, למקצועות הרוח ולאמנויות.