פרופ' יובל אלבשן פרסם טור תחת הכותרת "תופעת המדינה כמלון: מוסר של תיירים", שמנסה לחלק מחדש את תעודות האזרחות הישראלית. לטענתו, חלקים מן הציבור הישראלי, בעיקר מי שמבקרים את המשך המלחמה, מתייחסים למדינה כמו אל מלון: נהנים ממנה כשהיא נוחה להם, אבל מבקשים לעצור את המערכה ברגע שהמחיר נעשה כבד.

לשיטתו, הדרישה לריסון, להסדרה או לאסטרטגיית יציאה איננה אחריות אזרחית אלא ביטוי ל"מוסר של תיירים", כזה שמפקיר את תושבי הפריפריה ואת הביטחון לטובת נוחותו של המרכז.

מתוך כך יובל אלבשן מציג את הקריאה לשאלות, לביקורת ולבלמים בזמן מלחמה כהיפך מסולידריות.

אלבשן לא באמת מתווכח עם מי שמבקרים את ניהול המלחמה. הוא פוסל אותם. במקום לענות לשאלה אם יש למלחמה הזאת יעד ברור, אסטרטגיית יציאה ומחשבה על היום שאחרי, הוא מדביק למבקרים תווית: "תיירים". אנשים שרואים במדינה "מלון", כאלה שנאמנותם פוקעת ברגע שנעשה להם לא נוח. זה לא טיעון. זה תרגיל של דה־לגיטימציה.

אלבשן לא באמת מתווכח עם מי שמבקרים את ניהול המלחמה. הוא פוסל אותם. במקום לענות לשאלה אם יש למלחמה הזאת יעד ברור, אסטרטגיית יציאה ומחשבה על היום שאחרי, הוא מדביק למבקרים תווית: "תיירים"

זו גם דרך נוחה מאוד להתחמק מן השאלות האמיתיות. כי לדרוש אסטרטגיית יציאה אין פירושו לדרוש כניעה. לשאול מה מטרת המלחמה, מה ייחשב הישג, מה המחיר הסביר ומה יקרה ביום שאחרי, זו לא פחדנות. זו אחריות אזרחית בסיסית. מדינה שיודעת לגייס מילואים, להפעיל חיל אוויר ולדרוש הקרבה מאזרחיה, צריכה גם לדעת לענות לאן היא הולכת. ואם היא לא עונה, הבעיה היא לא במי ששואל.

אלבשן מציג את עצם השאלה כחולשה. כאילו מי שאומר "רגע, מה התכלית?" הוא בהכרח מפונק, אנוכי או מנותק. אבל דווקא ההפך הוא הנכון. מי ששולח חיילים, מי שמחזיק אזרחים חודשים ארוכים במצב חירום, מי שמבקש מהציבור לשלם מחיר כבד, חייב לשאת גם בחובת ההסבר. מי שמנסה לבטל את הדרישה הזאת בשם הסולידריות לא מחזק את המדינה. הוא מחליש את יסודות האחריות שלה.

גם הטענה המוסרית של אלבשן בעייתית מאוד. הוא טוען שמי שקוראים לריסון או לשאלות קשות הם בדרך כלל מי שלא ישלמו את המחיר, בעוד שתושבי הפריפריה יישאו בתוצאות. אבל זו הכללה פוליטית, לא אמת מוסרית. יש תושבי פריפריה שתומכים בהמשך הלחימה, ויש תושבי פריפריה שמתנגדים לה. יש אנשי מרכז שמשרתים, מקריבים ומשלמים מחירים כבדים. להפוך מחלוקת פוליטית מורכבת למאבק בין "בעלי בית" ל"תיירים" זה לא ניתוח חברתי. זו פוליטיקה של פסילה.

אלבשן גם מנסה לקשור בין מי שדורשים אסטרטגיית יציאה לבין מי שאיימו בסרבנות בזמן המאבק על הרפורמה המשפטית. גם זה תרגיל רטורי מוכר. לא לענות לטיעון עצמו, אלא לחבר אותו אוטומטית לדמות ציבורית שהקורא כבר אמור לסלוד ממנה. אבל הקשר הזה מלאכותי. מותר לאדם להתנגד למה שנתפס בעיניו כפגיעה בבית המשפט, ובאותה נשימה לדרוש שמלחמה תנוהל עם יעדים ברורים ועם אחריות ציבורית. אלה אינן אותה עמדה. לחבר ביניהן בכוח זו הדמגוגיה האמיתית.

לדרוש אסטרטגיית יציאה זה לא לדרוש כניעה. לשאול מה מטרת המלחמה, מה ייחשב הישג או מחיר סביר, ומה יקרה ביום שאחרי, זו אחריות אזרחית בסיסית. מדינה שיודעת לגייס ולדרוש הקרבה, צריכה לדעת לענות לאן פניה

ומה לגבי "חלון ההזדמנויות" שאלבשן מדבר עליו? אולי הוא צודק שיש לישראל כרגע גיבוי אמריקאי חריג. אולי הוא צודק שגם בטהרן ובביירות עוקבים אחרי כל סימן של חולשה. אבל דווקא משום כך צריך לשאול את השאלות הנכונות. מה בדיוק נחשב הישג? מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם? ואיך נראית נקודת הסיום? "חלון הזדמנויות" הוא לא תשובה. לפעמים הוא רק שם מכובס לדחיית כל ביקורת.

הבעיה העמוקה יותר בטור של אלבשן היא התפיסה האזרחית שעומדת מאחוריו. לפי התפיסה הזאת, בזמן חירום אזרח טוב הוא אזרח שותק. אזרח שלא מערער. אזרח שלא דורש דין וחשבון. ומי שמבקר, מתריע או שואל שאלות, הופך מייד לחשוד בנאמנותו. אולי לא ממש אחד משלנו. אולי מישהו שהמזוודה שלו כבר ליד הדלת.

זו אינה דמוקרטיה. בדמוקרטיה, אזרחות אינה פרס שמוענק למי שמסכים עם השלטון. הזכות לשאול, לבקר, להתנגד ולדרוש תשובות, במיוחד בזמן מלחמה, אינה תקלה במערכת. היא אחת ההגנות האחרונות שלה. כי בזמן חירום הפיתוי להשתיק ביקורת תמיד גדל, ודווקא אז צריך להיזהר יותר ממי שמציג ציות כאחריות ושתיקה כפטריוטיות.

לא כל קריאה להמשך הלחימה היא פטריוטיות, ולא כל קריאה להגבלתה היא תבוסתנות. גם מי שתובע להרחיב את המלחמה מקדם עמדה פוליטית. גם הוא לא מדבר בשם איזו אמת לאומית טהורה. לכן הניסיון לצייר צד אחד כ"לאומי" ואת הצד השני כ"אינטרסנטי" הוא לא תיאור של המציאות. הוא ניסיון לקבוע מדרג חדש של אזרחות: יש ישראלים שמותר להם להחליט, ויש ישראלים שעדיף שישתקו.

אבל סולידריות אמיתית לא נמדדת בשתיקה. היא נמדדת ביכולת להחזיק יחד מחלוקת קשה בלי לשלול זה מזה את עצם השייכות. גם מי שמפגין, מבקר, כותב או מזהיר איננו "תייר". הוא אזרח. לפעמים מודאג. לפעמים כועס. לפעמים חושב אחרת לגמרי. אבל אזרח.

הבעיה העמוקה היא התפיסה האזרחית שעומדת מאחורי הטור. לפיה, בזמן חירום אזרח טוב הוא אזרח שותק, שלא מערער או דורש דין וחשבון. ומי שמבקר, מתריע או שואל שאלות, הופך מייד לחשוד בנאמנותו

מדינה איננה מלון, נכון. אבל היא גם איננה בסיס צבאי שבו האזרחים עומדים דום ומקבלים פקודות. היא בית פוליטי משותף. ובבית כזה לא מודדים שייכות לפי רמת ההסכמה עם הקו הרשמי, אלא לפי הנכונות להיאבק על עתידו בלי לוותר על הזכות לחשוב, לשאול ולחלוק.

כי הסכנה לדמוקרטיה איננה עצם הביקורת בזמן מלחמה. הסכנה היא הדרישה לשתוק בשם המלחמה.

אם זו דמוקרטיה, היא חייבת להיות כזו במיוחד כשהתותחים רועמים.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.