הדעה המקובלת בוושינגטון גורסת, כי לארצות הברית ולישראל יש אינטרס אסטרטגי מאוחד בעימות עם איראן. פוליטיקאים משני צידי המתרס משננים זאת כמו תפילה. מרכזי המחקר מחזקים אותה. הממסד הביטחוני מתרגם אותה למדיניות.

אך הדעה המקובלת, ובפרט במזרח התיכון, מוכיחה שוב ושוב כי היא שגויה – ומקרה זה אינו יוצא מן הכלל. הבה נהיה מדויקים לגבי מה שכל צד באמת רוצה, מפני שחוסר דיוק כאן אינו כשל אינטלקטואלי בלבד – יש לו השלכות הנמדדות בדם ובעושר.

מה שישראל רוצה הוא ביעור – לא בלימה, לא הגבלה במסגרת משא ומתן, אלא ביעור – של התוכנית הגרעינית האיראנית, ובאופן גובר והולך, החלשה או קריסה של הרפובליקה האסלאמית עצמה.

מה שישראל רוצה הוא ביעור – לא בלימה, לא הגבלה במסגרת משא ומתן, אלא ביעור – של התוכנית הגרעינית האיראנית, ובאופן גובר והולך, החלשה או קריסה של הרפובליקה האסלאמית עצמה

עבור ישראל, זוהי חשבון קיומי. איראן חמושה בנשק גרעיני, בתפיסה האסטרטגית הישראלית, מהווה איום בלתי נסבל על הישרדותה הפיזית של מדינת ישראל. מנהיגים ישראלים אמרו זאת בבהירות ובשכיחות, ואין סיבה לפקפק בכנותם. הם רוצים שארצות הברית תנהל מלחמה זו במלואה, בנחרצות, ובכל מחיר הנדרש להשלמת המשימה.

מה שארצות הברית רוצה – או ליתר דיוק, מה שהאינטרסים האמריקאיים מכתיבים, בניגוד למה שפוליטיקאים אמריקאים אומרים – הוא צנוע בהרבה ומורכב בהרבה.

וושינגטון רוצה למנוע מאיראן לרכוש נשק גרעיני שניתן לשיגור. היא רוצה לשמור על זרימת נפט המפרץ. היא רוצה להימנע ממחויבות צבאית פתוחה נוספת במזרח התיכון שתרוקן את עמדת ההרתעה הקונבנציונלית שלה בפסיפיק. היא רוצה למנוע מהכלכלה העולמית לספוג זעזוע במחירי הנפט שיאיץ את התפוררותה הפוליטית הפנימית. והיא רוצה, אם אפשר, לחזור לעסק של ניהול יריבותה עם סין – האתגר המגדיר האמיתי של המאה הזו.

אלו אינן אותן מטרות. הן חופפות במקומות מסוימים, אך מתפצלות בדיוק היכן שהלחץ גדול ביותר – בשאלה עד כמה ללכת.

ההיסטוריה כאן מלמדת, אפילו אם וושינגטון מעדיפה שלא להיוועץ בה. ישראל פועלת מזמן מתוך הנחה שדרישותיה האסטרטגיות צריכות, מכוח הברית והערכים המשותפים, להפוך לדרישות האסטרטגיות של אמריקה. הזדהות זו שירתה את ישראל היטב. היא שירתה את האינטרסים האמריקאיים באופן הרבה פחות ברור.

ישראל פועלת מזמן מתוך הנחה שדרישותיה האסטרטגיות צריכות להפוך לדרישות אסטרטגיות של אמריקה. הזדהות זו שירתה את ישראל היטב. היא שירתה את האינטרסים האמריקאיים באופן הרבה פחות ברור

נחזור לתקופה שלפני מלחמת עיראק ב-2003, שבה הדחת סדאם חוסיין זכתה לתמיכה נלהבת מצד קולות שהיו קשורים קשר הדוק לעדיפויות הביטחון הישראליות. הטיעון אז, כמו עכשיו, היה שהכוח האמריקאי ישמש לעיצוב מחדש של סדר אזורי עוין, ויפיק דיווידנדים ביטחוניים שמהם שני בעלי הברית יוכלו ליהנות. מה שבא בעקבות זאת היה דימום של שני עשורים באמינות, משאבים ותשומת לב אסטרטגית אמריקאית – ואיראן שהתחזקה דרמטית בעקבות הסרת יריבתה הערבית הראשית.

הלקח היה זמין ללמידה. ברובו, לא נלמד.

יש גם את שאלת הבעלות האזורית. שכנותה של ישראל היא, בעליל, דאגתה העיקרית של ישראל. מדינות המפרץ, הלבנט, הצל הגרעיני מעל תל אביב – אלה הן הקואורדינטות של המחשבה האסטרטגית הישראלית, וכך ראוי שיהיה.

האינטרסים האמריקאיים, לעומת זאת, הם גלובליים. מסע צבאי שיפגע ביכולות האיראניות אך ידליק מלחמה אזורית, יסגור את מצרי הורמוז, ימשוך את רקטות חזבאללה לקונפלגרציה? כוללת, ויחייב נוכחות קבע אמריקאית בלתי מוגבלת במפרץ – תוצאה כזו עשויה לעמוד בקריטריונים ישראליים מסוימים להצלחה, ובה בעת להוות כישלון אסטרטגי חמור עבור ארצות הברית.

אי-הסימטריה חשובה. ישראל, מדינה קטנה עם סביבת איומים ממוקדת, יכולה להרשות לעצמה להוביל לתוצאה אופטימלית אחת. ארצות הברית, כמעצמה עולמית עם מחויבויות מים סין הדרומי ועד מזרח אירופה, אינה יכולה.

מה שבא בעקבות הדחת סדאם חוסיין בעיראק היה דימום של שני עשורים באמינות, משאבים ותשומת לב אסטרטגית אמריקאית – ואיראן שהתחזקה דרמטית בעקבות הסרת יריבתה הערבית הראשית

אין בכל זה טיעון לאדישות אמריקאית לשאיפות הגרעין האיראניות. איראן חמושה בנשק גרעיני תהיה מזעזעת יציבות באמת, ולארצות הברית יש סיבות לגיטימיות למנוע זאת. אך "מניעת נשק גרעיני איראני" ו"קידום המטרות האסטרטגיות הישראליות באזור" הן טענות קרובות, לא זהות.

האמת הלא נוחה שממסד המדיניות החוץ בוושינגטון נמנע ממנה באופן רפלקסיבי היא זו: בריתות מחייבות ניהול כנה של אינטרסים מתפצלים, לא הכחשתם הטקסית.

העמדת הפנים שהאינטרסים האמריקאיים והישראליים מיושרים לחלוטין אינה מחזקת את הברית. היא מעוותת את קבלת ההחלטות האמריקאית, מבודדת את המדיניות הישראלית מביקורת לגיטימית, ובסופו של דבר – כאשר הפיצול הופך לבלתי ניתן להתעלמות – מולידה את אותה בלבול אסטרטגי שמוביל לאובדן חיים.

מדיניות חוץ אמריקאית רצינית תאמר בבהירות: אנו תומכים בזכותה של ישראל להגן על עצמה, אנו חולקים את דאגתכם מהיכולת הגרעינית האיראנית, ואנו נתאם אסטרטגיה שתשרת את האינטרסים של שנינו – כלומר לא נמסור פשוט את ההגה בנושאים שיש להם השלכות על חיילים אמריקאיים, צרכנים אמריקאיים ועמדת אמריקה בעולם.

העמדת הפנים שהאינטרסים האמריקאיים והישראליים מיושרים לחלוטין לא מחזקת את הברית. היא מעוותת את קבלת ההחלטות האמריקאית ומבודדת את המדיניות הישראלית מביקורת לגיטימי

שיחה זו לא התנהלה בכנות מספקת. עד שתתנהל, וושינגטון תמשיך לחייב את עצמה למחויבויות המעוצבות יותר על ידי תפיסת האיום של תל אביב מאשר על ידי כל הערכה קוהרנטית של האינטרס הלאומי האמריקאי.

ד"ר לי-און הדר הוא עיתונאי, פרשן לעניינים גלובליים ומרצה ליחסים בינלאומיים בוושינגטון. לשעבר עמית מחקר במכון קאטו ופרופסור אורח באמריקן יוניברסיטי, הוא משמש כעת כעמית בכיר במכון למחקרי מדיניות חוץ ועורך תורם בנשיונל אינטרסט מגזין.