בס"ד

מה היינו חושבים אם את המשפט "נמות ולא נתגייס" היו אומרות קבוצות אחרות בחברה הישראלית? עד כמה מסוכן העיוורון שלנו מול האלימות שטמונה במשפט "נמות ולא נתגייס"?

ובינתיים – הממשלה ממשיכה להעביר תקציבי ענק למגזר שמחנך לאלימות מול ממלכתיות.

*  *  *

פעם ליוויתי נשים בתהליכי התאוששות אחרי אלימות חוזרת במשפחה. הדבר שהכי הדהים אותי היה איך הפחד הודחק אצל כולן. ברגע הראשון של התקיפה, ההלם מהתנועה החדה, מהאלימות שהתפרצה בבת אחת, מהאיום של הסכין שהוצמד לגוף – ההלם היה עצום. אבל אחריו, הגיע משהו אחר: המוח סירב לעכל מה קרה.

פעם ליוויתי נשים בתהליכי התאוששות אחרי אלימות חוזרת במשפחה. הדבר שהכי הדהים אותי היה איך הפחד הודחק אצל כולן. ברגע התקיפה ההלם היה עצום. אבל אחריו הגיע משהו אחר: המוח סירב לעכל מה קרה

כמה ימים אחרי, לפעמים אפילו כמה שעות, הן כבר התחילו לטשטש לעצמן מה שקרה. הרי זה אדם שאמור לאהוב אותך, להגן עלייך, להיות בית. אי אפשר להכיל שהוא גם זה שאיים לך על החיים, דחק אותך לקיר או שלף סכין.

זה בלתי נתפס. אז המוח התחיל לטשטש, למתן. להדחיק את הסכנה. כי מי מסוגלת להמשיך לחיות באותו בית עם אדם שנתגלה כחיה אלימה ומסוכנת? אי אפשר. אז הנפש מייצרת שכבת הגנה. האימה דעכה לא כי הסכנה חלפה – אלא כי אחרת אי אפשר היה לנשום.

נזכרתי בזה בימים אלה כשראיתי את הדיונים החוזרים סביב חוק הגיוס. לכאורה הוא ירד זמנית מהפרק נוכח המלחמה אבל יועברו תקציבי ענק שימשיכו לממן המון חרדי לחינוך מתבדל ומרוחק מערכי הממלכתיות. את התוצאה נראה בהפגנות זעם חדשות בעתיד, המשך להפגנות שכבר היו נגד הגיוס, ולמרדף שכולנו זוכרים אחרי שתי חיילות שהעזו להיכנס לבני ברק.

אנחנו מוקפים בטבעת מאיימת, וכל לילה ללא שינה בגלל אזעקות אמור להזכיר לנו את זה, אבל עדיין אנחנו דוחקים את ההתמודדות מבית כשהסכנה כל הזמן שם.

החברה הישראלית מדחיקה את הצרכים הביטחוניים האמיתיים שלה גם כשהיא חוטפת מכות מבפנים ממי שאנחנו מקפידים לקרוא להם "אחינו החרדים" ולא מתוך לעומתיות – אלא דווקא מתוך קירבה. אנחנו מתאמצים לשמר מבט שרואה בהם אחים. משפחה.

אנו מוקפים בטבעת מאיימת ודוחקים את ההתמודדות מבית חרף הסכנה. החברה הישראלית מדחיקה את צרכיה הביטחוניים גם כשהיא חוטפת מכות מבפנים ממי שאנו מקפידים לקרוא להם "אחינו החרדים"

יש לנו מספיק אויבים, וקשה לשאת שגם הם יהפכו כאלה, אז אנחנו מתאמצים לזכור מה מחבר – כולנו יהודים, חוגגים אותם חגים, חולקים היסטוריית רדיפה משותפת. האיראנים לא מבדילים בינינו בטילים. אבל זוכרים מה קורה כשמגיעה מכה בתוך המשפחה? המוח שלנו מסרב להכיר בה.

אחת הנשים סיפרה לי שבעלה היה חוזר ואומר שימות לפני שייתן לה לעזוב. "מה חשבת שהוא מתכוון?" שאלתי. והיא הביטה בי בעיניים נבונות ועייפות: "חשבתי בדיוק את זה, שהוא מוכן להרוג אותי ואז להתאבד". אבל רגע אחרי מוסיפה "אבל גם חשבתי שאולי הוא לא מתכוון. סתם מדבר".

המון סביבנו שואג "נמות ולא נתגייס" כשיש חיילים אמיתיים שמתגייסים ומסתכנים ומתים. המון של עשרות אלפים יקבל מימון נוסף לחינוך שלא מחבר אותו לערכים של מדינת ישראל ואז ישאג "נמות ולא נתגייס" ואנחנו נמשיך להעביר כספים, ונרגיע את עצמנו שהם לא מתכוונים גם אחרי שרדפו אחרי 2 חיילות יהודיות ברחוב עיר יהודית. כמה קשה לעכל שמי שלכאורה עומד איתך מתחת לאותה חופה היסטורית, עם זהות יהודית לכאורה משותפת – באמת מתכוון למה שהוא אומר.

אבל צריך לומר את האמת: לפחות חלקם מתכוונים. לפחות חלקם, כשארגנו הפגנות בזמן שישראל מתמודדת ותתמודד עם כאלה סיכונים ביטחוניים, מתכוונים לא להתגייס למרות הכול. זה לא "רק" פולמוס דתי. זו סכנה ממשית, אבל אנחנו מסרבים לרדת לשורש המילים "נמות ולא נתגייס".

המון סביבנו שואג "נמות ולא נתגייס" כשיש חיילים אמיתיים שמתגייסים ומסתכנים ומתים. המון של עשרות אלפים יקבל מימון נוסף לחינוך, שלא מחבר אותו לערכים של מדינת ישראל, ואז ישאג "נמות ולא נתגייס"

מה זה בעצם אומר? דווקא בגלל חיפוש אחרי חיבור, בגלל אהבה, אנחנו מתעלמים מהמשפט הזה. עכשיו קחו ותצמידו אותו לקהלים אחרים בחברה הישראלית ובואו נראה איזה פרשנות הייתם נותנים לו אז.

מה הייתם חושבים אם חבר כנסת ממפלגה ערבית היה מצהיר שאם יעזו לנסות לגייס ערבים הם "ימותו ולא יתגייסו?" אנחנו מדחיקים את האלימות האיומה שטמונה במשפט הזה כי לכאורה הם אחינו החרדים, יהודים כמונו. אבל אולי הם יכולים להיות אחינו ועדיין חלק יובילו לפגיעה בנו?

אני אוהבת להסתובב בבני ברק. אוהבת להתארח אצל חברות חרדיות. סבא וסבתא שלי הגיעו ממשפחת חסידות גור, ואני התחנכתי על חיבה עמוקה לעולם הזה, לרוח, למסורת, לאנושיות שבו. גם היום הקשרים המשפחתיים יקרים לי. גם ברור לי שלא כולם חושבים כמו הפורעים. אבל חלק כן. וחלק גם יהיה מוכן ללכת הרבה יותר רחוק ואולי מתכונן לזה.

ההנהגה של מדינת ישראל חייבת להתעשת. לא מתוך נקמה – אלא מתוך אחריות. לבנות תוכנית לטווח ארוך שמבינה את הסיכונים ודורשת גיוס ולא דוחה את הפתרון מממשלה לממשלה העיקר לשרוד או זורקת את ההכרעה על בג"ץ ואז מתלוננת.

אי אפשר לדחות את הטיפול לחינוך אחר לערכים ישראלים ממלכתיים שמחברים למדינת ישראל ממי שיהיו רבע מהמדינה עד 2050, ומסרבים לקחת חלק בעול.

חייבים לבנות תוכנית לטווח ארוך שתפעל כבר משלב החינוך ותחייב הכנסת תכנים ציוניים ממלכתיים לתוך מוסדות החינוך, כדי שמי שעומדים להתגייס יבינו למה.

אנחנו מדברים על חינוך מחדש בעזה? בואו קודם נייצר חינוך ערכי מחדש אצלנו. חייבים להפסיק תקצוב למוסדות שמסרבים לחוק המדינה, חייבים לעצור פורעים, חייבים להעמיד לדין מסיתים, ובעיקר חייבים להבין שאיומים אלימים אינם מטאפורה. הרבה פעמים הם שלב מקדים למעשה. עכשיו אנחנו ניצבים מול איראן והסיכונים רק הולכים וגדלים. יהיה מאוחר מדי. אולי כבר מאוחר.

מה הייתם חושבים אילו ח"כ ערבי היה מצהיר שאם ינסו לגייס ערבים הם "ימותו ולא יתגייסו?" אנו מדחיקים את האלימות האיומה במשפט זה, כי לכאורה הם אחינו החרדים, אבל אולי הם אחינו ועדיין חלקם יפגעו בנו?

בחודש אדר נהוג להגיד שהמסכות יורדות ונחשף האדם האמיתי שמתחת. אולי הגיע הזמן שההנהגה שלנו תסתכל ותראה את האמת.

"אנשים מבחוץ חשבו שהייתי תמימה", אמרה לי אישה שניצלה בנס אחרי שבעלה ירה בה 5 כדורים. "אבל לא הייתי תמימה. פשוט לא הצלחתי להאמין שהוא באמת יעשה את זה… עד שהוא עשה".

הכי קשה לזהות סכנה מבית. הרגש, הנאמנות, הזיכרונות – כולם מתעתעים. גורמים לנו להסביר, לרכך, להתעלם. מרוב ששמענו "נמות ולא נתגייס" אנחנו לא באמת קולטים את המשמעות – מי שמוכן למות – עלול להיות מוכן גם רגע לפני להרוג את מי שדורש ממנו להתגייס.

"כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (ר' אלעזר, מדרש תנחומא לפרשת מצורע).

עו"ד סא"ל במיל' אורי אגוז, לשעבר בפרקליטות הצבאית, שופטת בעבירות טרור. חברת פורום דבורה.