מאז יום שבת ה-28 בפברואר אנחנו במלחמה, שישראל יזמה ללא מטרות ברורות, ובהתאם, גם אין צפי לסיומה.

מדינה שלמה יושבת במקלטים, המשק משותק, הורים במילואים, ילדים לא לומדים או משחקים בכאילו בשיעורי זום (שאף אחד כבר לא באמת מאמין ביעילותם). בחלק מהבתים מצליחים איכשהו להחזיק את כל זה. בבתים אחרים הכול מתפרק. בחלקם ההתפרקות תגיע מאוחר יותר.

מה שמדהים יותר מכל זו האמביוולנטיות של הציבור. מצד אחד, יש תמיכה רחבה מאוד במלחמה, ומצד שני הציבור מגלה פקפוק בתוצאות המלחמה.

מדינה שלמה יושבת במקלטים, המשק משותק, הורים במילואים, ילדים לא לומדים או משחקים בכאילו בשיעורי זום. בחלק מהבתים מצליחים איכשהו להחזיק את כל זה. בבתים אחרים הכול מתפרק

בסקר שערכנו במכון לחירות ואחריות ב-11-9 במרץ בקרב 812 משיבים, המהווים מדגם מייצג של החברה הישראלית – מצאנו כי 71% מהציבור תומכים בהחלטת מדינת ישראל לפתוח במלחמה מול איראן. בקרב הציבור היהודי יש קונצנזוס כמעט מוחלט (90% תמיכה). קשה לחשוב על נושא אחר שיש לגביו הסכמה כה רחבה בחברה הישראלית. מרשים.

אבל מכאן הכול משתבש. הציבור סקפטי לגבי תוצאות המלחמה הצפויות והשגת יעדים, ככל שהוגדרו. רק כמחצית (49%) סבורים שהמלחמה תפגע במידה רבה ביכולתם של האיראנים לייצר נשק גרעיני או תפחית את איום הטילים הבליסטיים מאיראן ושיעור דומה (50%) סבור שהמלחמה תוביל לחילופי שלטון באיראן.

הציבור גם מטיל ספק ביכולת של ההנהגה הישראלית הנוכחית לנהל את המלחמה: רק 45% סומכים במידה רבה על ההנהגה בניהול המלחמה מול איראן, ורק 39% סבורים שהיציאה למלחמה נובעת משיקולים אסטרטגיים ולא אישיים, פוליטיים או אחרים.

ולא פחות מדאיג, ההערכה הפסימית של משמעות המלחמה לעתידנו כאן. רק מעט יותר ממחצית הציבור (56%) סבורים שהמלחמה תשפר את מצבה הביטחוני של ישראל בשנים הקרובות, ושיעור דומה מעריך שניתן להכריע את חזבאללה צבאית באופן שימנע ממנו לשוב ולהוות איום משמעותי בשנים הקרובות. נתון מטריד במיוחד הוא שיותר ממחצית הציבור (53%) סבורים שמתקפה דומה לזו של חמאס ב־7 באוקטובר יכולה להתרחש שוב בשנים הקרובות.

71% מהציבור תומכים בהחלטת ישראל לפתוח במלחמה מול איראן. בקרב הציבור היהודי הקונצנזוס כמעט מוחלט. אך מכאן הכול משתבש. הציבור סקפטי לגבי תוצאות המלחמה הצפויות והשגת יעדיה, ככל שהוגדרו

קשה להבין את הפער בין התמיכה הרחבה ביציאה למלחמה לבין הספק הגדול ביכולת להשיג את מטרות כלשהן והאמון הנמוך בהנהגה הנוכחית לנהל את המלחמה. אז מה הסיבה לתמיכה ביציאה למלחמה?

אולי התמיכה נובעת מכך שהפכנו לחברה המאמינה שגורלה לחיות על החרב ו"קנתה" את דימוי ספרטה. חברה שצמאה לשימוש בכוח ואיבדה כל תקווה לחיים נורמליים כאן, חיים שלא ידרשו מאיתנו לרדת למקלט בכל כמה שנים, שלא לומר חודשים. התרגלנו.

נתונים שהתפרסמו לאחרונה מראים על זינוק במחירי דירות עם ממ"ד וקושי למכור דירות ללא ממ"ד. החיים עם מקלט צמוד הפכו למצב נתון. למי שאין כזה, ואין לו אפשרות לעבור, עתידו בסכנה. תנסו להסביר לחבר או מכר שאינו ישראלי את השיקולים שלכם בבחירת דירה בישראל – 5 חדרים, נוף, גינה, מקלט זמין, מרווח ונוח. דברים רגילים.

אבל זה לא רק מקלט. חיים נורמליים הם חיים שבהם ניתן להבטיח לילדים מערכת חינוך סדירה, וכן חוגים ופעילות חברתית אחר הצהריים שמאפשרים להם לפתח יכולות בספורט, במוזיקה, בתרבות ובחברה. כל זה לא קורה. הילדים שלנו לא לומדים, ומפגש זום בצופים (הבת שלי השתתפה באחד כזה השבוע) עומד בסתירה לכל מה שהתנועה הזו אמורה לתת.

על שיעורי נגינה, יצירה או ספורט כבר אין מה לדבר. שחקן כדני אבדיה לא יגדל מהדור הנוכחי. גם קשה לדמיין חתני פרס נובל שצומחים ממערכת חינוך שכבר כמעט 6 שנים לא מצליחה לקיים לימודים סדירים.

אולי התמיכה במלחמה נובעת מכך שהפכנו לחברה המאמינה שגורלה לחיות על החרב ו"קנתה" את דימוי ספרטה. חברה שצמאה לשימוש בכוח ואיבדה תקווה לחיים נורמליים, שלא ידרשו מאיתנו לרדת למקלט

סקר של המכון לחירות ואחריות מינואר 2026 מראה שנוכח העובדה שלמעלה מ־200 אלף ישראלים עזבו את הארץ בשנים 2023-2025, 55% מהציבור מביעים הבנה כלפי מי שמבקשים לעזוב את הארץ. 60% סבורים שהמגמה של ירידה מישראל תימשך. הציבור מבין שעזיבה מספקת פתרון לחיים נורמליים.

אני מניח שכולנו רוצים שהילדים שלנו יחיו חיים נורמליים, חיים בלי אזעקות וריצות לממ"ד או למקלט השכונתי. חיים שבהם ההורים בבית ולא יוצאים למילואים שנמשכים חודשים. חיים שמאפשרים לנו לתכנן אירועים משפחתיים ונסיעות לחו"ל. חיים בהם הילדים הולכים לבית הספר ומשם ממשיכים לחוגי ספורט ותרבות.

אך לא נראה שזה מה שהממשלה הזו מציעה לנו. זה אולי גם לא מה שהאופוזיציה הנוכחית מתכננת לנו. במקום לעמוד מול הציבור ולהגיד באופן ברור שהמלחמה הזו פוגעת אנושות במדינה, שאין לה מטרה הניתנת להשגה, ושאין לה דרך להסדיר את מעמדנו בעולם, האופוזיציה שותקת (או תומכת בממשלה).

לצאת לרחוב כנגד המלחמה הנוכחית זו החובה הגדולה ביותר שמוטלת על כל מי שמאמין שאין לנו מקום אחר מלבד ישראל ושרוצה לגדל כאן את ילדיו. אבל זה ככל הנראה לא יקרה.

נוכח התמיכה הציבורית במלחמה, העלייה בתמיכה בראש הממשלה, העייפות הציבורית אחרי שנתיים וחצי של מלחמה (ויותר משלוש שנים של הפגנות), החשש לצאת לרחוב בגלל אזעקות, איסור ההתקהלות והאווירה ציבורית שביקורת היא בגידה. וכמובן, אין מנהיג אחד בעל יושרה שמישיר מבט מול הציבור ואומר שגם בזה המלך עירום.

אני מניח שכולנו רוצים שהילדים שלנו יחיו חיים נורמליים, חיים בלי אזעקות וריצות לממ"ד או למקלט השכונתי. חיים שבהם ההורים בבית ולא יוצאים למילואים שנמשכים חודשים. חיים שמאפשרים לנו לתכנן

אז לא תהיה מחאה, ולא יהיה ריסון ציבורי על הממשלה, ונמשיך לרקוד משמחה במקלטים, להריץ ממים משעשעים ברשת ולחפש דירה עם ממ"ד, לביטחון ילדינו.

פרופ' אמנון כוורי הוא פרופסור חבר וראש המכון לחירות ואחריות בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן.