האזעקות הנשמעות ברחבי הארץ לא מרתיעות את קובעי המדיניות מלקדם מתווה של חזרה ללימודים במוסדות החינוך הממוגנים. אולם הבטחות אלה אינן מביאות איתן בשורה למרבית ההורים והילדים ביישובים הערביים.

כעובדת בארגון יהודי-ערבי, במשברים הקודמים כבר נוכחנו איך הפערים במיגון מעמיקים את הפערים הלימודיים, החברתיים והכלכליים. כתוצאה ממצוקת המיגון החמורה במיוחד ביישובים הערביים, נוצר מצב שהרבה אחרי שילדיי יחזרו ללימודים, הילדים של חברתי הערבייה עדיין ילמדו מרחוק.

הילדים הערבים משלמים על כך מחיר כבד, אבל בנוסף – גם האימהות הערביות. הלמידה הממושכת יותר מרחוק פוגעת עוד יותר ביכולת של האימהות הערביות להתפרנס, וכך הפער הכלכלי והתעסוקתי בין נשים ערביות ויהודיות הולך ומעמיק.

הפערים במיגון מעמיקים את הפערים הלימודיים, החברתיים והכלכליים. כתוצאה ממצוקת המיגון החמורה ביישובים הערביים, ילדי חברתי הערבייה ילמדו מרחוק הרבה אחרי שילדיי יחזרו ללימודים

מעבר לכך, ניהול שגרת עבודה מהבית לצד ילדים הלומדים מרחוק, או התמודדות עם יציאה מהבית למקום העבודה כאשר הילדים נשארים לבדם בבית, הינם אתגרים המעמיסים מאוד על החוסן הנפשי, וככל שהסיטואציה הזו נמשכת יותר זמן, החוסן רק הולך ומתרופף.

לאחרונה פורסם מחקר מקיף של עמותת סיכוי-אופוק ומרכז אינג'אז, על הפערים במוכנות לחירום בין היישובים הערביים ליהודיים. מסקר שנערך כחלק מהמחקר עולה כי כמחצית מהמשיבים הערביים דיווחו על מיגון חלקי או שלא היה מיגון כלל במוסדות החינוך של ילדיהם, לעומת כ-33% מהיהודים. נתונים אלה מהדהדים תמונת מצב ידועה כבר מזה שנים.

דוח מבקר המדינה מ-2018  חשף כי במוסדות החינוך הערביים ליותר מ-38% מהתלמידים (דהיינו, 127,000 ילדים בכ-500 מוסדות חינוך) אין מיגון. דוח של מרכז המידע והמחקר של הכנסת, אשר התפרסם בימים אלה, חושף כי ארבע המועצות המקומיות והאזוריות בהן השיעור הגבוה ביותר בארץ של בתי ספר ללא מיגון או שרמת המיגון בהם היא נמוכה הן מועצות ערביות – נווה מדבר (50% מבתי הספר), ג'דיידה-מכר וכסייפה (40%), ואל-קסום (39%).

מבט על רשימת הערים הלא ממוגנות מציב בין חמשת המקומות הראשונים שתי ערים מעורבות (ירושלים – 38%, וחיפה – 30%) ושתי ערים ערביות (שפרעם – 31%, ואום אל פאחם – 29%) לצד העיר החרדית בני ברק (31%). דוח נוסף של מבקר המדינה, אשר פורסם לפני כחודשיים, מראה כי ביישוב בענה 66% מהתלמידים לומדים במוסדות חינוך לא ממוגנים (לעומת 11% באשקלון או 22% בחולון, למשל).

כמחצית מהמשיבים הערביים בסקר במסגרת מחקר מקיף, דיווחו על מיגון חלקי או היעדר מיגון במוסדות החינוך של ילדיהם, לעומת כ-33% מהמוסדות היהודיים. הנתונים מהדהדים תמונת מצב ידועה מזה שנים

על אף המחסור החמור במיגון במבני חינוך בכלל, ובחברה הערבית בפרט, הנושא אינו מתוקצב כראוי על ידי המדינה. יוזמה יחידה לשינוי המצב הייתה פרויקט מיגון למעונות יום וגני ילדים ביישובים הסמוכים לגבול הצפון, עליו הוכרז אשתקד.

פרויקט זה סבל מהצבת קריטריונים שאינם מותאמים לסטטוס התכנוני ביישובים הערביים, עם תנאי סף שדרש כי המסגרת החינוכית תפעל על קרקע בבעלות הרשות המקומית. סעיף זה לא מתחשב במחסור חמור בקרקע ציבורית ביישובים הערביים, שנובע מעשרות שנות הזנחה תכנונית ואפליה בחלוקת משאב הקרקע במדינה.

כתוצאה מכך, הרשויות נאלצות להשכיר מבנים פרטיים כדי לספק מענים חינוכיים לתושביהם. בסופו של דבר, אגב, האפליה המובנית הזו לא מצאה ביטוי בפועל – הפרויקט כולו הוקפא חודשים אחדים לאחר שהושק, ויישובי הצפון המופגזים תדיר ממשיכים לסבול ממצוקת מיגון במוסדות החינוך.  

מיגון מוסדות החינוך צריך להיות בראש סדר העדיפויות של הממשלה. כיום ההחלטה האם לתקצב מטרה זו ובאיזה סכום הינה החלטה של שר החינוך בלבד. אולם, צמצום פערי המיגון במוסדות החינוך בחברה הערבית דורש החלטה אסטרטגית ממשלתית במספר מישורים. 

באופן מיידי, יש להציב פתרונות מיגון זמניים במוסדות החינוך הבלתי ממוגנים. בנוסף, יש להקצות תקציב משמעותי לצורך מיגון קבוע של מוסדות החינוך בכל הארץ. לבסוף, יש לגבש צוות בין-משרדי הכולל גם נציגי רשויות ערביות וגופי חברה אזרחית, אשר ייתן מענה לחסמים התכנוניים והרגולטוריים שמונעים תקצוב מיגון למוסדות חינוך שאינם בקרקע ציבורית ביישובים הערביים.

יש להציב מיידית פתרונות מיגון זמניים במוסדות החינוך הלא ממוגנים, בנוסף, יש להקצות תקציב משמעותי למיגונם הקבוע,  ולגבש צוות הכולל נציגי רשויות ערביות לגיבוש מענה לחסמים התכנוניים והרגולטוריים

נראה כי השאלה האם יש לצאת למלחמה לא נשקלת מספיק לפני הזנקת הכוחות, וודאי שאינה לוקחת בחשבון את מצב המיגון של האזרחים במדינה. אם המדיניות הקיימת תימשך, ילדינו צפויים, למרבה הצער, לבלות תקופה ניכרת מחייהם בתקופת חירום.

סגירת הפערים במיגון ובמוכנות לחירום יכולה להשפיע באופן ישיר – לא רק על ההתמודדות הנפשית של חיים במציאות כזו לאורך זמן, אלא גם על סגירת פערים לימודיים וכלכליים. במציאות כזו, על המדינה לספק גם לאימהות הערביות – אשר רוצות לשוב לעבודתן תוך שמירה על ביטחון ילדיהן –  את האמצעים והמשאבים לעשות זאת. 

ד"ר חלי הירש, מנהלת שותפה של המחלקה למחקר ופיתוח בסיכוי-אופוק, בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית קהילתית מהאוניברסיטה העברית ותואר שני ושלישי בתכנון ערים ואזורים מן הטכניון. תחומי המחקר שלה מתמקדים בביקורת כלפי תהליכי פינוי ועקירה מתוך המשגת חווית המפונים, ובתופעת הדרת אוכלוסיות מוחלשות מתהליכי תכנון בארץ ובעולם. בעלת ניסיון עשיר במחקר, הוראה וכן כמתכננת במגזר הפרטי.