עריפה? עריפה זאת אסטרטגיה שעיקרה טמון בחיסול המנהיגים הפורמליים והלא פורמליים של היריב. פגיעה קשה, אין ספק, אבל האם היא משרתת באופן משמעותי את מצב הסיום שאליו ישראל וארה"ב שואפות – החלפת המשטר האיראני? או לפחות סילוק 450 ק"ג אורניום מועשר ל-60 אחוז? 

אולי נגלה בסוף, אבל בינתיים נראה שלא. ובינתיים השאלה הקריטית היא – איך נראה ה"סוף" הזה? או – מתי יהיה "הסוף"?

הסוף הוא הסדר הפסקת אש בין האמריקאים והאיראנים, העברת האורניום המועשר למדינה שלישית עם אפשרות מפוקחת לפיתוח עד 20 אחוז אורניום לצרכי שלום וחשמל, מעבר חופשי במצרי הורמוז והסכם אי-התקפה של שתי המדינות. יהיו כמובן סיכומי בצע כספי של שני הצדדים שלא יפורסמו, ועוד כמה דברי שוליים. ככה זה יסתיים.

האם העריפה משרתת באופן משמעותי את מצב הסיום שאליו ישראל וארה"ב שואפות – החלפת המשטר האיראני או לפחות סילוק האורניום המועשר? בינתיים השאלה הקריטית היא איך נראה ה"סוף" הזה ומתי יגיע

אז מה השגנו? לקוראים התשובות. 

אנו חווים משחק של שלושה שחקנים, שהם למעשה שני שחקנים – אם נפנה לרגע לתורת המשחקים. אפשר לומר שארה"ב וישראל הם שחקן אחד – אמנם לא מונחים על ידי אותם אינטרסים, אבל ארה"ב היא הדומיננטית והיא שמכריעה אם עוצרים או לא וגם איך.

בכל משחק שני שחקנים שנריץ – אסטרטגיית העריפה אינה מספקת כדי להשיג את תוצאת הסיום הרצויה – במקרה הזה על ידי השחקן האמריקאי-ישראלי. גם ההיגיון אומר זאת, מפני שהמשטר האיראני מבוסס אידאולוגיה דתית, שיעית, ורוויה במנהיגי ומנהלי ביניים. מצב כזה יחייב עריפה של מאות או אלפי מנהלים כאלה (שיעים-דתיים) כדי להניע סיטואציה של "התמוטטות".

התמוטטות היא תמיד פונקציה של תודעה. גם התמוטטות של מערך צבאי היא תודעתית, כשלוחמי חטיבה מסוימת מגיעים למסקנה שהקרב כבר הוכרע או עומד להיות מוכרע לרעתם – והם מסתלקים משדה הקרב כדי להציל את חייהם. כך היה בקרבות ההיסטוריים הגדולים, כמו הקרב של אלכסנדר מוקדון נגד הפרסים בקרב גאוגמלה המפורסם , קרב שתוצאותיו פתחו את הדרך למוקדון אל הודו וכמעט לכל העולם כולו.

גם קרב ווטרלו שבו הובס נפוליאון בונפרטה ושינה את ההיסטוריה של אירופה,  הוכרע ביום אחד, וגם בקרב הזה לוחמי יחידת העילית "הבינו" שהקרב אבוד והתפזרו לכל עבר.

התמוטטות היא פונקציה של תודעה. גם התמוטטות מערך צבאי היא תודעתית, כשלוחמים מגיעים למסקנה שהקרב הוכרע או עומד להיות מוכרע לרעתם – והם מסתלקים משדה הקרב כדי להציל את חייהם

אם קרב צבאי מוכרע תודעתית, גם שלטון מוחלף תודעתית. אנשי המשטר הקיים באיראן חייבים להיכנע, כלומר לברוח מארצם ולהניח למתנגדים לקחת את השלטון. כך היה בסוריה – להבדיל אלף אלפי הבדלות, בעיקר בכך שמשטר אסד שנמלט על נפשו לא היה מוברג בציבור הסורי על בסיס דתי.

אם מערכה מוכרעת בסופו של דבר על בסיס תודעתי, אין ספק שמומחי המערכה האמריקאים לא העריכו נכונה את יכולת העמידה של המשטר האיראני הנוכחי. נראה שהם העריכו באופן ילדותי לחלוטין שאסטרטגיית העריפה הישראלית, יחד עם טיפול מסיבי בחיל הים האיראני ובחיל האוויר האיראני, הריסה של מספר מוסדות שלטון ועוד חיסול אחוז מסוים (שלא יגיע למאה אחוזים גם בעוד שנה) של משגרים – יביא להרמת ידיים של אנשים עם תפיסת עולם שיעית. אנשים אשר חלקם מנוהלים על ידי בעלי עמדות פילוסופיות (התמחות בעמנואל קאנט) ושרשרת פיקוד וניהול רחבה  ועמוקה מאוד. 

כל זה הטעה את הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ. ישראל – הקשורה למותניו כמו משקולת, נקלעה מצידה למלחמה שהיא ביצה צבאית. מערכה אשר מצב הסיום מבחינתה מעורפל או בכלל לא מוגדר (אלא אם הוא צמוד למצב הסיום האמריקאי).

כך ישראל נגררת אל המערכה הזאת, ובעיקר אל נקודת הסיום שלה – שלא על פי צרכיה, אלא על פי צרכיו של בעל הבית האמריקאי. זה המחיר של ברית, שהיא תלות חד-צדדית במקרה זה. בברית הדדית הרי ברור לא רק מי תוקף, היכן ואת מי, אלא מוסכם גם מהו מצב הסיום.

אם מערכה מוכרעת על בסיס תודעתי, מומחי המערכה האמריקאים לא העריכו נכונה את יכולת העמידה של המשטר האיראני, ונראה שהעריכו באופן ילדותי כי אסטרטגיית העריפה, בין השאר, תוביל להרמת ידיים של משטר שיעי

אני בטוח שלא היה דיון כזה בין הצדדים, האמריקאי והישראלי. הרי ישראל, יכולה לפרוש מהמערכה, למשל, בהחלטה עצמאית שלה – שכן הקרב העיקרי בימים אלה אינו מתקשר אליה. הוא בעיקרו טמון במצרי הורמוז ובמחירה של חבית נפט.

נראה אפוא שישראל התמכרה לאסטרטגיית העריפה, והיא מפעילה אותה נגד היריב בלבנון וגם נגד היריב באיראן, ובכלל נראה שכל דיון מדיני מוחלף באיום בחיסול אישי של יריב.

כדי שהדברים יהיו ברורים – אין לי כל ביקורת על חיסול מנהיגים כמו האייתוללה עלי ח'אמנאי וחסן נסראללה וכולי. הביקורת היא בעיקרה נגד ההתבססות על היכולת הזאת (שהיא יכולת בהחלט ייחודית לישראל) ונגד אי ההבנה שמימושה – אף אם הוא מוצלח – אינו מספק את מצב הסיום.

הסוף תלוי באיש אחד, טראמפ, שתלוי בכושר המיקוח של אלה בצמרת האמריקאית המבקשים לעצור את המלחמה הזאת ולהגדיר את הסוף ב"הסדר", אל מול אלה המבקשים להמשיך עד שהמשטר באיראן יקרוס או שכדור הארץ יתאדה.

ישראל חייבת לעצור את המערכה הזאת. או במילים אחרות – להימנע מהיגררות למלחמה לא לה. האשליה שחיל האוויר הישראלי יכול לחסל את יכולת השיגור האיראני תוך מספר ימים – היא אגדה מיותרת שהוא גם לא מכריז עליה.

נראה אפוא שישראל התמכרה לאסטרטגיית העריפה, והיא מפעילה אותה נגד היריב בלבנון וגם נגד היריב באיראן, ובכלל נראה שכל דיון מדיני מוחלף באיום בחיסול אישי של יריב. על ישראל להימנע מהיגררות למלחמה לא לה

ישראל חייבת לדאוג, כבר היום, לכך שההסדר (האמריקאי-איראני) יהיה רלוונטי גם לצרכיה ולא רק לצרכיה של ארה"ב. היא חייבת לדאוג לכך כבר עכשיו, שכן התפטרותו של ג'ו קנט (מנהל המרכז למלחמה בטרור האמריקאי) אינה מבשרת טובות, והיא עלולה להביא את טראמפ לסיטואציה בה הוא לא יתחשב בצרכיה של ישראל בהסדר הסיום עם איראן.

וזאת למה?

כי טראמפ ייזכר בקלות שאסטרטגיית העריפה לא הביאה לתוצאות שחלם עליהן, שהשליטה של חיל האוויר במרחב האיראני לא מביאה בהכרח לדיכוי יכולת שיגור הטילים של האיראנים, ובקלות טראמפית אופיינית הוא עשוי לקפוץ להסדר בנוסח סייגון (שחתום עליו הנרי קיסינג'ר) – שכל כולו נסיגה חד צדדית של האמריקאים.

במקרה של וייטנאם כולם הרגישו שהשיגו את מה שהם רצו – האמריקאים בהסתלקותם מהביצה הווייטנאמית ואילו הווייטנאמים חשו שקיבלו את וייטנאם כולה – כולל סייגון.

האמריקאים יודעים לעשות זאת (ועדיין לזכות בפרס נובל לשלום), ואנחנו חייבים להיות ערניים לכך.                                                             

חיים אסא מנהל "אימפקט" – מכון לאסטרטגיה ישראלית. היה אסטרטג הקמפיין של יצחק רבין (1992) וציפי לבני ( 2009). הוא כיהן כיועץ לביטחון לאומי בממשלת רבין, וכיו"ר חברת סייקן וראש המעבדה למשחקי מלחמה אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב