גבורה נשית בשדה קרב גברי, למה אנחנו עדיין משחקות ב"ארגז החול" של הילדים המגודלים, במקום לעצב את כללי המשחק מחדש?

*  *  *

"כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות".

עוד לפני שנורה הפגז הראשון, השפה העברית כבר חילקה את התפקידים במחזה האימה הזה: התותח הוא זכר רועם, חודר ומחריש; המוזה היא נקבה עדינה, יצירתית ונאלמת.

אבל המציאות של ימינו הפכה את היוצרות. הנשים כבר לא שותקות והן בטח לא רק מוזות, הן לוחמות, הן חובשות, הן טייסות והן מפגינות עוצמות פיזיות ונפשיות שאינן נופלות מאלו של הגברים.

המציאות של ימינו הפכה את היוצרות. הנשים כבר לא שותקות והן בטח לא רק מוזות, הן לוחמות, הן חובשות, הן טייסות והן מפגינות עוצמות פיזיות ונפשיות שאינן נופלות מאלו של הגברים

אלא שכאן טמון הפרדוקס: הנשים נכנסו אל תוך "ארגז החול" הצבאי, הן מפגינות בו גבורה עילאית, אבל הן עדיין משחקות במשחק שאת חוקיו הן לא כתבו. זהו המשחק הכי יקר והכי מטופש בהיסטוריה, והוא מתנהל בתוך ארגז חול ספוג בדם, עם צעצועי השמדה שעולים לנו בחיים עצמם.

המלחמה היא, בבסיסה, התפרצות של גבריות שלא מצאה לעצמה פורקן בדרכים בוגרות. בואו נהיה כנים: המבנה הצבאי המדרגי הוא שדרוג של גן הילדים. ההבדל היחיד הוא שהילדים לא הפסיקו לשחק ב"חיילים", הם פשוט החליפו את הפלסטיק בטיטניום ואת הדמיון בסטטיסטיקה של מוות. הנשים, שמגלות כיום עמידות וגבורה בחזית, נאלצות להוכיח את עצמן בתוך קודים של אגו ושליטה שנוצרו על ידי גברים ועבור גברים.

יש משהו ילדותי להחריד בצורך הזה למדוד למי יש טיל ארוך יותר ומי עושה יותר רעש כשהוא נוחת. מלחמה היא המרחב שבו הדרג המחליט, שעדיין מורכב ברובו המכריע מגברים, יכול סוף סוף להתנער מהצורך "לתקשר רגשות".

למה לדבר על פחדים או על הצרכים של הדור הבא כשאפשר פשוט להפציץ משהו? בשדה הקרב הכול בינארי, נטול מורכבות, בדיוק כמו המוח של ילד שחטפו לו את הכדור וכל מה שהוא רוצה זה להחזיר לעצמו את השליטה בכוח.

הפמיניזם המודרני לא ביקש מהנשים רק את הזכות להילחם; הוא ביקש את הזכות לעצב את פני המציאות. הכוח הנשי – אותו כוח שביומיום עסוק בשימור, בהזנה ובבנייה של רקמות חיים, נרתם כיום למאמץ המלחמתי בשיא עוצמתו.

הנשים נכנסו ל"ארגז החול" הצבאי בגבורה עילאית. אך הן עדיין במשחק שאת חוקיו לא הן כתבו – המשחק היקר והמטופש בהיסטוריה, שמתנהל בארגז חול ספוג בדם, עם צעצועי השמדה שעולים בחיינו

הנשים מגלות גבורה לא כי הן "רוצות להחריב", אלא כי הן יודעות להגן על הבית. הן שם, בחזית, עם כל התכונות המנטליות והפיזיות הנדרשות, אבל הן לא אלו שיושבות בחדרים הממוזגים ומשרטטות חיצים אדומים של כיבוש על מפות. החיצים האלו הם פנטזיה גברית של שליטה אבסולוטית במרחב, פנטזיה שנשים, במהותן, היו מחליפות בפתרונות של שלום.

השפה הצבאית היא המצאה שנועדה לנתק את הלב מהיד שלוחצת על ההדק. כשגברים בדרגים הגבוהים הופכים אדם ל"מטרה" או ל"סד"כ" (סדר כוח) הם מוחקים את האנושיות. נשים, גם כשהן לוחמות, מתקשות למחוק את פניו של האדם בצד השני. הגבורה הנשית במלחמה היא גבורה של הישרדות ושל הגנה, בעוד שהגבורה הגברית בדרג הפיקודי והמדיני נשענת לעיתים קרובות מדי על מושג ארכאי של "כבוד".

גברים בדרג מקבלי ההחלטות מוכנים לעיתים לשרוף עולם שלם כדי לא לצאת "פראיירים". "נחזיר את ההרתעה", "נלמד אותם לקח" – אלו משפטים של כנופיות רחוב שמקבלים לגיטימציה בפורומים ביטחוניים.

המלחמה היא המקום שבו האגו הגברי מקבל אישור קולקטיבי. הנשים שם, נושאות בנטל, נלחמות בגבורה, מחלצות פצועים תחת אש, אבל הן עדיין לא אלו שמחזיקות בהגה שמוביל את הספינה אל תוך הקרחון.

המלחמה אינה גזירת גורל; היא בחירה תרבותית. היא הדרך של גבריות מיושנת להרגיש רלוונטית בעולם שלא באמת צריך אותה יותר כציידת. הנשים הוכיחו שיש להן את כל מה שצריך כדי להיות חלק מהמלחמה, אבל השאלה האמיתית היא מתי תינתן להן הזכות לעצב עולם שבו המלחמה היא כבר לא האופציה הראשונה.

נשים, גם כשהן לוחמות, מתקשות למחוק את פני האדם בצד השני. הגבורה הנשית במלחמה היא גבורה של הישרדות והגנה, בעוד שהגבורה הגברית בדרג הפיקודי והמדיני נשענת לעיתים קרובות מדי על מושג ארכאי של "כבוד"

ביום שהתותחים יפסיקו לרעום, זה לא יהיה בגלל ניצחון צבאי מפואר של גנרל כזה או אחר. זה יהיה בגלל שהתבונה הנשית, זו שיודעת שגבורה אמיתית היא לבנות חיים ולאפשר אותם, תתפוס את מקומה סביב שולחן מקבלי ההחלטות. עד אז, הנשים ימשיכו להפגין גבורה בחזית, אבל הן ימשיכו להמתין לרגע שבו הן יפסיקו להיות רק שחקניות בדרמה שכתבו גברים, ויתחילו לכתוב את הסיפור של כולנו מחדש.

אירית רוזנבלום היא עורכת דין, פילוסופית של המשפט, מייסדת ומנכ"לית הארגון "משפחה חדשה", הפועל להכרה ערכית וחוקתית במשפחה. לרבות כל התאים המשפחתיים בישראל והשוואת זכויותיהן של משפחות מכל הסוגים והמינים. מחברת הספר "בגן של אלוהים – תולדות המהפכה המשפחתית".