האיום האיראני נתפס בישראל והוצג לעולם בעיקר דרך עדשת הפצצה הגרעינית, אך הפצצה אינה לב הבעיה, אלא המשטר המצהיר כבר ארבעים שנה על כוונתו למחוק ולהשמיד את ישראל.

איראן קבעה זאת כיסוד מדיניותה, תוך פיתוח מתמיד של אמצעים למימושה. גם אם יחוסלו כל מתקני הגרעין האיראניים, האיום לא יעלם. אין בעולם מדינה בעלת נשק גרעיני המצהירה על כוונה להשמיד מדינה אחרת. 

מאז מהפכת האייתוללה רוחאללה חומייני ב-1979, איראן מציגה אידיאולוגיה דתית קיצונית השואפת להעלמת ישראל ממפת המזרח התיכון. זו אינה תגובה למדיניות ישראל ואינה קשורה לסכסוך עם הפלסטינים, זו גישה פנאטית, חסרת נכונות לפשרה.

איראן קבעה את השמדת ישראל כיסוד מדיניותה, תוך פיתוח אמצעים למימושה. גם אם יחוסלו כל מתקני הגרעין האיראניים, האיום לא יעלם. אין בעולם מדינה בעלת נשק גרעיני המצהירה על כוונת השמדה כזו

לאיראן שאיפות מגלומניות להפוך למעצמה האזורית הדומיננטית ולהשלטת האסלאם השיעי. העימות עם ישראל מחזק אותה בציבור רחב ומשמש כיסוי לפעילותה המאיימת על המרחב כולו.

לאורך עשרות שנים פעלה איראן לאפשר יישום יעדיה בשלושה מעגלים: 

1. פיתוח תוכנית גרעין בעלת מטרות צבאיות.
2. פיתוח, ייצור והיערכות של מערכות טילים מתקדמות בעלות יכולות לטווחים ארוכים. 
3. פעולה שיטתית להשתלטות על מדינות באזור בשיטת "התולעת בתפוח" – הפעלת מיליציות המכרסמות בשלטון במדינות מפתח והקמת מערך צבאי אזורי בשליטתם – חזבאללה בלבנון, המיליציות בעיראק, החות'ים בתימן וגם שליטה בממשל אסד בסוריה. נוצרה מציאות משולבת של מערכות נשק, מיליציות פעילות, ופריסה גיאוגרפית העלולה להיות קריטית בעימות צבאי.

שום מדינה אינה יכולה להתעלם מאיום מהותי לביטחונה ואף לעצם קיומה. אי אפשר היה להתעלם מהאיום בגישת "יהיה בסדר". זהו אתגר שדרש עדיפות עליונה כל הזמן, נושא קריטי, המחייב התייחסות שיטתית, אסטרטגיה לבלימה.  

שום מדינה לא יכולה להתעלם מאיום מהותי לביטחונה ולעצם קיומה. אי אפשר היה להתעלם מהאיום בגישת "יהיה בסדר". האתגר דרש עדיפות עליונה כנושא קריטי, המחייב התייחסות שיטתית ואסטרטגיה לבלימה

יצחק רבין הגדיר זאת בצורה חדה. עם כניסתו לראשות הממשלה ב-1992 קבע שהאויב המרכזי והאיום העיקרי על ישראל היא איראן ולא הערבים, וכי ישראל חייבת להיערך ולפעול לעצירתה.

רבין גיבש בשיטתיות אסטרטגיית מאבק. להערכתו הנושא האיראני גדול על מידותיה של ישראל ונדרשת לכך התמקדות מלאה בשיתוף בינלאומי והובלה אמריקאית.

האסטרטגיה שלו הייתה שונה וברורה: כדי לעסוק באיראן באפקטיביות, ישראל צריכה להתפנות ככל האפשר מסכסוכים אחרים ולהתמקד באיראן, הן בזירה הביטחונית והן בזירה המדינית.

לשם כך פעל רבין לניקוי עימותים עם השכנות, וליצירת רגיעה שתאפשר יצירת בריתות ושיתופי פעולה עם מדינות ערביות ואסלאמיות מתונות, תוך גיבוש תמיכה בינלאומית מרבית.

כך רבין הלך להסדר בעימות עם אש"ף, ועשה מאמצים להסדרים בחזית הסורית ובחזית הלבנונית. בישיבת הממשלה ב-30 באוגוסט 1993, שאישרה את הסכם אוסלו, אמר רבין:

"אנחנו צריכים להקטין את מעגל הסכסוך הקרוב אלינו. בטווח הארוך הסכנה הגדולה יותר איננה דווקא המדינות הערביות שמסביב, אלא האפשרות שאיראן תגיע לנשק גרעיני. לכן חשוב לצמצם את החיכוך במעגל הקרוב כדי שנוכל להתמודד עם האיום במעגל הרחוק" (מתוך פרוטוקול שפרסם ארכיון המדינה). 

אכן, חתימת הסכם אוסלו הביאה להסכמים והסדרים עם מדינות נוספות באזור, במיוחד השלום עם ירדן, והגדילה גיבוי בינלאומי לישראל ומהלכיה. המהלך האסטרטגי של רבין נקטע ברצח, וכך נעצר הטיפול העקבי והמסודר לבלימת האיום האיראני.

האסטרטגיה של רבין הייתה שונה וברורה: כדי לעסוק באיראן באפקטיביות, ישראל צריכה להתפנות ככל האפשר מסכסוכים אחרים ולהתמקד באיראן, הן בזירה הביטחונית והן בזירה המדינית

ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהוביל ברוב התקופה מאז רצח רבין, הגדיר את איראן כאיום מרכזי, אך בגישה טקטית שבסיסה שימוש בכוח בלבד – זבנג וגמרנו, ולא כמהלך אסטרטגי מתמשך.

נתניהו לא קיבל את הנחתו של רבין כי קיימת מגבלה לכוחה וליכולתה של ישראל והימר על כל הקופה. בשכונה של נתניהו הפתרון הוא "בוא נתפוס אותם בכוח ונתקע להם מכות", בלי פתרון וללא מהלך מתמשך.

במקום הפחתת עימותים ובניית בריתות ושיתופים, יצר נתניהו עימותים עם בני ברית, התעלם בגסות מעמדות העולם הערבי המתון, ולא פעל לצמצום סכסוכים עם מדינות באזור.

חתימת "הסכמי אברהם" היא החמצה מול הזדמנות, טקטיקה במקום אסטרטגיה. ההסכמים יצרו תשתית אפשרית למערך מול איראן, אך נתניהו הסתפק במהלך טקטי ללא השלמה אסטרטגית. למרות הבנתו שהשלמת המהלך מחייבת התקדמות בחזית הפלסטינית, נמנע מזאת ביודעין.

נתניהו הגיע להישג בהצלחתו לרתום את ארה"ב של דונלד טראמפ למאבק נגד איראן, אך בהחמצה גדולה – כניסה למלחמה בלא אסטרטגיה כוללת ותוכנית המשך. הוא חיפש איך מכים באויב, אך לא תכנן איך מנצחים במערכה.

למרות תמיכת הנשיא טראמפ, המאבק באיראן האסלאמיסטית צפוי להימשך מעבר למלחמה זו, לא קרב אחד אלא מערכה ארוכה. ניצחונות טקטיים הם חשובים, אך רק אסטרטגיה רחבה ושילוב כוחות אזוריים ועולמיים, יוכלו להסיר את האיום ולהביא ליציבות. השאלה אינה האם מלחמה עם איראן מוצדקת, זו שאלה מטעה. כדי להצליח במלחמה נדרש ניהול שיטתי ואפקטיבי ולא קפריזות ואשליות.  

העימות עם איראן ימשיך עוד זמן ועלול להתעצם. זה נטל כבד על העם והמדינה, הדורש שינוי דרמטי בחזית הפנימית ליצירת חוסן לאומי. זה יושג בידי מנהיגות המדברת עם העם ומקשיבה לרחשי לבו, ומשתפת בכנות במציאות ובמהלכים, גם כשלא הכול ורוד, בלי ליצור ציפיות שווא, כמו שנהג למופת וינסטון צ'רצ'יל.

בניגוד לרבין, נתניהו נקט בשימוש בכוח בלבד. במקום הפחתת עימותים ובניית בריתות ושיתופים, הוא יצר עימותים עם בני ברית, התעלם בגסות מעמדות העולם הערבי המתון, ולא פעל לצמצום סכסוכים עם מדינות באזור

ממשלה שאינה דוברת אמת ומפזרת אשליות ודברי רהב, מחלישה את העם במקום לחזק אותו. אי אפשר לנהל מאבק כה קשה כאשר ממשלה צינית ומושחתת, מתנהלת כאילו יש שליטים ונתינים, משלהבת קיטוב, פילוג ושנאה בין חלקי העם ומעודדת אלימות. זו דרך המובילה לקריסה. רק שינוי  פוליטי ממשי  יאפשר המשך ההתמודדות עם איראן עד להכרעה.

מיכה אבנימלך הוא פעיל חברתי, מתנדב סדרתי ואיש עסקים. מלווה חברות בגיבוש ויישום אסטרטגיה עסקית, בעבר בכיר במשרד האוצר ומנכ"ל דלויט ייעוץ. עוסק באסטרטגיות לאומיות ובחינות היסטוריות.