הפרסום ב"ניו יורק טיימס" על כך שישראל וארצות הברית התכוונו "להמליך" את מחמוד אחמדינז'אד כמנהיג הבא של איראן, לא ממש הפתיע את מי שעקב אחרי מהלכי המלחמה.

בהפצצה על ביתו של הנשיא לשעבר נפגעו מבני המגורים של המאבטחים שלו שנהרגו, בעוד הוא עצמו כנראה רק נפצע. מאז, אחמדינז'אד לא נראה בפומבי. מייד לאחר מכן החלו לצוץ שמועות שמטרת ההפצצה כלל לא הייתה לחסל אותו, אלא דווקא לשחרר את טבעת החנק שסגרה עליו.

רשמית, אחמדינז'אד לא נעצר מעולם – כלומר, מעולם לא פורסמה הודעה של המשטר על כך. אולם מעשית, אנשיו של המנהיג העליון הקודם, עלי חמינאי, עשו הכול כדי להצר את צעדיו. הוא נחשב בעיני האיתוללות לבן סורר, שפזל לעיתים לכיוון המערב.

כך, למשל, מועמדותו בבחירות האחרונות לנשיאות נפסלה על ידי מועצת שומרי החוקה, הגוף שאמור לאשר את המועמדים ולהבטיח שהם עומדים בערכי המהפכה. גם נסיעה מתוכננת שלו לגואטמלה סורבה ללא כל הסבר.

מאז סיום נשיאותו, אחמדינז'אד פלירטט עם מסרים מתונים וקריצות למערב, כדוגמת מחמאות שהרעיף בחשבון ה-X שלו על נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בשל מלחמתו לכאורה בשחיתות השלטונית

מאז סיום נשיאותו, אחמדינז'אד פלירטט עם מסרים מתונים וקריצות למערב, כדוגמת מחמאות שהרעיף בחשבון ה-X שלו על נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בשל מלחמתו לכאורה בשחיתות השלטונית.

נשיא איראן לשעבר מחמוד אחמדינז'אד במסיבת עיתונאים, 2 ביוני 2024 (צילום: AP Photo/Vahid Salemi)

העובדה שארצות הברית בחרה בדמות בכירה, המכירה היטב את רזי המשטר ומקובלת יחסית על הציבור, מזכירה את מודל ונצואלה ואת חילופי השליט המהירים מאוד שאירעו שם, בין הנשיא ניקולאס מדורו שנחטף על ידי כוחות צבא ארה"ב, לסגנית הנשיא דלסי רודריגז.

אלא שאיראן היא לא ונצואלה: לא במרחק הגיאוגרפי, לא באופי המדינה, ובטח שלא במורכבותה הפנימית.

העובדה שישראל (על פי הפרסום ב"ניו יורק טיימס") הייתה שותפה להחלטה הזו, מעוררת מספר סימני שאלה. מעבר לוויכוח האם אחמדינז'אד בכלל יכול "לספק את הסחורה" חרף הרקע הקיצוני שלו, נשאלת השאלה האם לא קם מי שהתריע כי הפעולה בוונצואלה – שהיא אכן הצלחה נקודתית מרשימה – אינה יכולה להפוך למדיניות של "העתק-הדבק".

ד"ר רז צימט, ראש תוכנית איראן והציר השיעי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), העלה בפוסט ברשת X סימני שאלה רבים באשר לסיכויי ההצלחה של מהלך כזה ומדגיש כי למרות הפופולריות היחסית של אחמדינז'אד בקרב גורמים מתונים, בחירתו כאלטרנטיבה שלטונית באיראן בעייתית ממספר היבטים.

"קשה להבין כיצד היה מי שסבר שאחמדינז'אד יכול להפוך לשליטה החדש של איראן, כאשר המערכת האיראנית כולה, לרבות משמרות המהפכה והממסד הדתי, רואה בו דיסידנט"

"קשה להבין כיצד היה מי שסבר שאחמדינז'אד יכול להפוך לשליטה החדש של איראן, כאשר המערכת האיראנית כולה, לרבות משמרות המהפכה והממסד הדתי-שמרני, רואה בו דיסידנט, וחשוב לא פחות מכך – בהיעדר כל תשתית ארגונית של תומכים, שעליה הוא יכול היה להתבסס כדי לשמש כחלופה של ממש למשטר האסלאמי", כתב צימט.

דיוקנאות של בנימין נתניהו ומחמוד אחמדינז'אד בתערוכת "פני הכוח" בקלן, גרמניה, ספטמבר 2012 (צילום: AP Photo / Martin Meissner)

הפרסום על כישלון "המלכתו" של אחמדינז'אד, תפס את ממשל טראמפ בעיתוי בעייתי מאוד. מצר הורמוז עדיין סגור כמעט לחלוטין למכליות הנפט והגז של סעודיה, קטר והאמירויות. במקביל, בשולחן המשא ומתן, דרישות המקסימום של האיראנים עדיין רחוקות מאוד מדרישות המינימום של האמריקאים. על הפער הזה ארצות הברית לא מצליחה לגשר, בעוד איראן מתבצרת בעמדותיה.

בנוסף, יש מי שמציב סימני שאלה לגבי הסיבה האמיתית לדחיית התקיפה האמריקאית, שעליה הודיע הנשיא בתחילת השבוע (כרגיל, ברשת החברתית שלו).

טראמפ טען שמנהיגי סעודיה, קטר והאמירויות ביקשו ממנו להמתין כדי למצות ניסיון גישור נוסף בין הצדדים. מנגד, יש הטוענים שהנשיא האמריקאי פשוט "הזמין" את הלחץ הזה כדי להצדיק דחייה נוספת.

די ברור שטראמפ מנסה למצות את כל האפשרויות הדיפלומטיות לפני שהוא מורה על חזרה ללחימה. כך אכן צריך לנהוג מנהיג האומה החזקה בעולם. אך לצד זאת, עליו לשקול גם את השחיקה בהרתעה. ההיגיון המערבי מתפרש אחרת לחלוטין כשהוא מתורגם לשפה המזרח-תיכונית.

די ברור שטראמפ מנסה למצות את כל האפשרויות הדיפלומטיות לפני שהוא מורה על חזרה ללחימה. כך אכן צריך לנהוג מנהיג האומה החזקה בעולם. אך לצד זאת, עליו לשקול גם את השחיקה בהרתעה

לכן, בינתיים, טראמפ יוצא קירח מכאן ומכאן: אין לו הרתעה, ואין לו הישגים של ממש בשטח (הדגש הוא על הישגים מיידיים, שכן הלחץ הכלכלי על איראן אכן עובד, גם אם הוא כמעט אינו מסוקר עקב חסימת התקשורת במדינה).

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ משוחח עם כתבים בבסיס אנדרוז שבמרילנד, 20 במאי 2026 (צילום: AP Photo/Jacquelyn Martin)

האיראנים, כדרכם, חגגו לאחר ההודעה האחרונה על דחיית התקיפה. מוחסן רזאאי, יועצו של המנהיג העליון, לגלג על טראמפ באומרו: "הוא מציב אולטימטום, ואז מבטל מתוך תקווה כוזבת להכניע את איראן".

עלי עבדאללהי, מפקד מנהלת החירום של איראן ומי שמנהל בפועל את המלחמה, הלך אף רחוק יותר: "אנחנו מציעים לארצות הברית ולשותפות שלה שלא לחזור על טעות אסטרטגית".

לפי כל היגיון סביר, האיראנים היו אמורים לשבת בשקט ולתת לטראמפ להסתבך עם שעון החול האוזל שלו. אולם מעשית, הם עושים בדיוק את ההיפך, ואולי אף דוחקים אותו לפינה.

הלגלוג האיראני הזה חשוב מאוד למשטר. הוא מכוון בעיקר לזירה הפנימית – זו שעלולה בבת אחת לבעבע ולפתוח חזית מחאה נוספת. בנוסף, הזלזול וההתנשאות משרתים את ההרתעה האזורית שאיראן מבקשת לשמר ולחזק ערב תקיפה אמריקאית אפשרית.

לפי כל היגיון, האיראנים היו אמורים לשבת בשקט ולתת לטראמפ להסתבך עם שעון החול האוזל שלו. אולם מעשית, הם עושים בדיוק את ההיפך, ואולי אף דוחקים אותו לפינה

הטון המאיים והמזלזל הזה הוא נדבך שרק מתווסף לתקיפות היומיומיות של מתקנים אסטרטגיים בסעודיה, באמירויות, בבחריין ולעיתים גם בעומאן. אגב, על אף אחת מהתקיפות בימים האחרונים, איראן לא קיבלה אחריות רשמית.

אישה חולפת על פני ציור קיר אנטי־אמריקאי המצויר על קיר שגרירות ארה"ב לשעבר בטהרן, איראן, 25 באפריל 2026 (צילום: AP Photo/Vahid Salemi)

השאלה כעת היא האם האולטימטום שנתן טראמפ לאיראן – עד סוף השבוע – הוא אולטימטום סופי.

הרושם בישראל הוא שהנשיא רציני, בעיקר בגלל לוח הזמנים הקצר שנותר לפעולה. נותרו שלושה שבועות בלבד עד לפתיחת המונדיאל בארצות הברית, וזהו פרק זמן קצר יחסית למי שרוצה לתקוף ולהספיק לעצור בזמן, רגע לפני שריקת הפתיחה.

לצד זאת, הסכנה מבחינת ישראל היא שכל הצעה איראנית שתועבר כעת, תיבחן לקולא על ידי האמריקאים הממהרים, וזה עלול לפגוע אנושות באינטרס הישראלי.

זו כנראה אחת הסיבות לדיווח של ברק רביד בחדשות 12 אתמול, על שיחה קשה שנערכה בין הנשיא טראמפ לראש הממשלה בנימין נתניהו, וכן לאמירה הבוטה של הנשיא אתמול: "נתניהו יעשה מה שאגיד לו".