על החרדה של יהודה - או מה קורה כשחוזרים להרגיש

הדחקה, אילוסטרציה (צילום: iStock-ra2studio)
iStock-ra2studio
הדחקה, אילוסטרציה

המחוגים של השעון הקטן אומרים שכבר שמונה ושתי דקות. אני יושבת על כסא המטפלת ומחכה. חמים ונעים אצלי בקליניקה, בחוץ קר, גשם. יהודה בדרך כלל מאוד מאוד דייקן, אני חושבת לעצמי, אני מתפתה להציץ בטלפון בינתיים, להסתכל שוב בפייסבוק, להסיח את הדעת. תמיד קיים הפיתוי הזה, להסחת הדעת. במקום זה אני מסתכלת החוצה מהחלון. חושך בחוץ, והגשם שיורד נראה, מתחת לאורות הפנסים הצהובים, כמו קווים זוהרים. כמו איך שילד מצייר גשם. אני מקשיבה לגשם, אני מקשיבה למחוגים של השעון הקטן. בשמונה ורבע הוא דופק בדלת.
"סליחה", הוא אומר, "הגשם…".
הוא מוריד את המעיל הרטוב, ומתיישב. אני מכינה לשנינו תה. סוכר אחד, נכון? אני שואלת, למרות שאני יודעת את התשובה.
"חם ונעים פה", אומר יהודה.
אני מחייכת, יהודה מרים את כוס התה ושותה בזהירות מהתה הרותח.
"הגשם נראה יפה מכאן", הוא אומר
תסתכל על הטיפות מתחת לפנס, אני אומרת, כמה הן זוהרות.

המחוגים של השעון הקטן אומרים שכבר שמונה ושתי דקות. אני יושבת על כסא המטפלת ומחכה. חמים ונעים אצלי בקליניקה, בחוץ קר, גשם. יהודה בדרך כלל מאוד מאוד דייקן, אני חושבת לעצמי

"אני רוצה לספר לך משהו שקרה אתמול", הוא מתחיל, ואחר כך משתתק. אנחנו שותקים קצת, אחר כך הוא פותח את הריצ'רץ' של הסווטשירט שלו, מוריד אותו ונשאר עם חולצה קצרה. "חם פה", הוא אומר.
לכבות את המזגן?
"לא, זה בסדר".
העיניים שלו מושפלות ואני רואה שקשה לו לדבר. אני מסתכלת עליו, ככה כמו שהוא, לבוש בגי'נס ישן ובחולצת טריקו בצבע תכלת. למרות שאני רואה אותו בבגדים כאלה כבר שנה הוא עדיין נראה נבוך בתוכם. כמו עולה חדש, שבא ממקום לגמרי אחר, ובאמת, מבחינות מסוימות, זה מה שהוא.

אתה אף פעם לא מאחר, אני אומרת לו.
"בקושי הגעתי", הוא מרים אלי את עיניו, "רציתי לבטל אבל אז נזכרתי שפעם אמרת לי שכשאני הכי הכי רוצה לבטל, כנראה מאוד חשוב שכן אגיע. אז הקשבתי לך".
אני שמחה שבאת.
"קרה לי משהו היום, משהו שלא קרה לי אף פעם".
אני מקשיבה.

"בקושי הגעתי", הוא מרים אלי את עיניו, "רציתי לבטל אבל אז נזכרתי שפעם אמרת לי שכשאני הכי הכי רוצה לבטל, כנראה מאוד חשוב שכן אגיע. אז הקשבתי לך". אני שמחה שבאת. "קרה לי משהו היום, משהו שלא קרה לי אף פעם"

"את זוכרת את המנהל שלי בעבודה, נכון?"
זה שמדבר בזלזול לעובדים, ואפילו צועק?
"כן, כן, הוא… בדרך כלל לא אכפת לי ממנו בכלל, את יודעת את זה, הרי מה שאני לא רוצה לשמוע עובר מעלי".
מי שעומד מאחורי, מצדדיי או מלפניי…
"הוא העומד", יהודה משלים אותי.
באמת תהיתי אם הייתם משחקים את זה, אני אומרת.
"מחבואים?", מחייך אלי יהודה, "ברור. ילדים הם ילדים בכל מקום, את יודעת".
סליחה. תמשיך.
"אז היום, אחרי ישיבת הצוות, המנהל היה עצבני מהרגיל, כנראה שנזפו בו מלמעלה. הוא קרא לי לחדר ושטף אותי כמו…", יהודה משתתק בבת אחת, העיניים שלו מצטמצמות לשני פסים כהים, כאילו שהוא מנסה להבין משהו.
הוא שטף אותך באופן מיוחד? אני שואלת.
"לא, כרגיל, הפעם אני עליתי בפור כקורבן, זו לא פעם ראשונה, אבל… מה שקרה אחר כך…".
אני מסתכלת עליו, מזכירה לעצמי לא להאיץ, לא להאיץ, אני גם נזכרת פתאום איך היה מגיע אלי בהתחלה, עם חליפה שחורה, וכובע. בפעם הראשונה שנכנס לקליניקה הוא נראה לי כמו שחקן קולנוע, גבוה ויפה, עם העינים החומות והגדולות האלה, והחליפה שנראתה בדיוק בדיוק בדיוק תפורה עליו (למרות שאני יודעת שלא הלך לחייט עילית והשקיע אלפי שקלים בתפירתה), ואיך עכשיו, הגבר הזה, שהוא כבר בן ארבעים, נראה לי כמו ילד – ילד גבוה, עם זרועות דקות ומבט נבוך. גל של חמלה ממלא לי את הגוף.
"פתאום לא יכולתי להכיל את זה", אומר יהודה.
להכיל את מה?

אני גם נזכרת פתאום איך היה מגיע אלי בהתחלה, עם חליפה שחורה, וכובע. בפעם הראשונה שנכנס לקליניקה הוא נראה לי כמו שחקן קולנוע, גבוה ויפה, עם העינים החומות והגדולות האלה, והחליפה שנראתה בדיוק בדיוק בדיוק תפורה עליו

"לא יודע", הוא אומר, "פתאום לא יכולתי להיות שם יותר אפילו שניה אחת. מילמלתי משהו על כאב בטן, לבשתי במהירות את המעיל. אני זוכר שעשיתי תנועה אינסטינקטיבית לעבר הכובע שלי, לקחת אותו, ואז נזכרתי שכבר הרבה זמן אין לי כובע ופשוט ברחתי משם".
לאן ברחת? אני שואלת.
"הביתה. ברחתי הביתה".
אני מדמיינת את המנוסה שלו מהמשרד, את האצבעות שלו שמסתבכות עם המפתח בדלת, את העיניים שמלאות במשהו שהוא עוד לא מבין, אני נאנחת.
גם הוא נאנח. אחר כך הוא ממשיך, "הגעתי הביתה. נעלתי את הדלת פעמיים. ישבתי על הספה, אפילו את המעיל לא הורדתי ו…".
ו…?
"וזהו. ישבתי שם. לא יכולתי לזוז. בחיים לא קרה לי דבר כזה". יהודה מסתכל עלי, המבט שלו נעוץ בי, אני מרגישה קצת אשמה מול המבט הזה, אני משתדלת לסלק את ההרגשה הזו ולהיות איתו. "שלוש שעות ישבתי ככה", אומר יהודה, "הגוף שלי רעד במין רעידות מוזרות. לא מוכרות לי. לא הבנתי מה קורה לי ולמה אני לא מצליח לקום", המבט שלו ממשיך להיות נעוץ בי, "היה לי גם קשה לנשום, שלוש שעות! אני לא מבין את זה…".
פחדת, אני אומרת.
"הגוף שלי רעד", הוא אומר שוב, "אני לא מכיר את זה".
את מה אתה לא מכיר?
את הפחד.

"שלוש שעות ישבתי ככה", אומר יהודה, "הגוף שלי רעד במין רעידות מוזרות. לא מוכרות לי. לא הבנתי מה קורה לי ולמה אני לא מצליח לקום", המבט שלו נעוץ בי, "היה לי גם קשה לנשום, שלוש שעות! אני לא מבין את זה…"

פעם, בהתחלת הטיפול, סיפר לי יהודה שהוא נמצא בחובות ענקיים. הוא נקב בסכומים שלא יכולתי אפילו לדמיין. יש לו שש בנות ורק בן אחד, וכדי שהבנות יתחתנו עם חתנים ראויים צריך לתת הרבה כסף.
איך אתה ישן בלילה עם החובות האלה? שאלתי אותו אז.
"כמו תינוק", הוא ענה לי, "זה בכלל לא אכפת לי".
ומה יהיה עם החוב? שאלתי עוד.
הוא סיפר לי איזו בדיחה, שאני לא כל כך זוכרת, על איך יהודים לוקחים הלוואה מגמ"ח אחד ואיתה מחזירים את החוב לגמ"ח השני, ועוד בדיחה על זה שבסוף את כל חובות הגמ"ח הם מורישים, כלאחר כבוד, לילדים שלהם.
באמת שאתה לא מפחד בכלל? שאלתי אותו אז.
"אני לא מכיר את הרגש הזה", הוא ענה, "לשם מה זה טוב?"

וממה פחדת, במהלך השעות האיומות האלה על הספה? אני שואלת, מהמנהל?
"אני לא יודע בדיוק", עונה יהודה, "כלומר… כן, גם ממנו. אבל הבנתי שקורה כאן עוד משהו. הרי לא הגיוני שאפחד כל כך מהמנהל, מה גם שאני יודע שהוא צועק על כולם, זה אפילו לא אישי. זה היה כמעט בלתי נסבל, ההרגשה הזו".
אני מתארת לעצמי
יהודה אומר שהוא מתגעגע לזמן שהיה אדיש.
אנחנו יושבים ושותקים.

פעם, בהתחלת הטיפול, סיפר שהוא בחובות ענקיים. הוא נקב בסכומים שלא יכולתי אפילו לדמיין. יש לו שש בנות ורק בן אחד, וכדי שהבנות יתחתנו עם חתנים ראויים צריך לתת הרבה כסף. איך אתה ישן בלילה עם החובות האלה? שאלתי אותו אז. "כמו תינוק", ענה לי

"נו… תגידי כבר", יהודה אומר לבסוף.
להגיד מה?
"את מה שאת חושבת", הוא אומר, "רואים שאת רוצה להגיד משהו".
אמרת שהיית ככה שלוש שעות, אני אומרת לו, מה קרה אחר כך?
יהודה מספר שבסוף איכשהו הוא קם מהספה, הוא הרגיש מותש, כאילו שסערה עברה דרכו, הוא נפל על המיטה, ככה, עם הבגדים, נרדם במהירות שיא וישן עד הבוקר.
ואיך אתה מרגיש עכשיו?
"אמרתי לך", אומר יהודה, "לא רציתי לבוא היום, אז כנראה שאני עדיין לא מרגיש משהו משהו".

"אני מותש", הוא אומר עוד, "אני כל כך מותש".
אני שואלת אם הוא מפחד.
"ממה?"
שזה יחזור.
הוא מסתכל עלי, העיניים החומות שלו מבריקות לרגע ואז הוא משפיל את המבט, "תגידי כבר, הוא אומר בשקט, "תגידי מה את חושבת".
אני חושבת, אני אומרת לאט, שכאב תמיד נוגע בכאב, ואני חושבת שהיחס האלים של הבוס שלך נגע בזכרונות שלך. הרי אתה בא מעולם שהיתה בו הרבה אלימות.
"זה היה מזמן", הוא אומר.
אני יודעת, אני אומרת לו, אבל הרגש… עדיין כאן.

אני חושבת, אני אומרת לאט, שכאב תמיד נוגע בכאב, ושהיחס האלים של הבוס שלך נגע בזכרונות שלך. הרי אתה בא מעולם שהיתה בו הרבה אלימות. "זה היה מזמן", הוא אומר

גם זה היה בחודשים הראשונים של הטיפול, שאלתי את יהודה הרבה שאלות על הילדות שלו והוא סיפר לי, כל פעם קצת, על האלימות הנוראית שחווה.
זה התחיל כשהיה ממש קטן, בחיידר, עם הרבי. לרבי הזה היתה לו ציפורן גדולה מאוד. יהודה אמר שזה בשביל שיהיה מוכן לבא המשיח ואני לא הבנתי. הוא הסביר לי שעופות צריך למלוק, לא לשחוט, ואת זה עושים עם השיניים או עם הציפורן, קשה לי לזכור את כל ההסבר אבל אני זוכרת את מה שהרבי הזה היה עושה לילדים הקטנים בחיידר. "חוץ ממכות רגילות, עם מקל המורה שלו", סיפר יהודה "אם לא היינו מתנהגים יפה, דבר שהיה קורה כל הזמן, הוא היה ניגש לילד הסורר ודוחף את הציפורן הגדולה שלו מתחת לזו של הילד".
אני זוכרת שהפנים שלי התעוותו ויהודה שאל אותי אם להפסיק ואני אמרתי לו: לא, תספר הכל.
אז…היה את הרבי הזה שהיה מבקש מהילדים לעשות תנועה כזו באצבעות של "רגע" ואז מצליף עליהן במקל, היה את זה שנותן סטירות, את זה שבועט, שנים ארוכות של אלימות, ארוכות ומתמשכות, ואיש לא פוצה פה.
חשבת פעם לספר להורים שלך? גם את זה שאלתי אותו אז.
אני זוכרת את החיוך המריר שלו כשאמר לי שזו לא היתה אפשרות, גם בבית היה חוטף וחוץ מזה למה שיאמינו לילד ולא לרבי מכובד?
"למדתי להיות אדיש", הוא אמר אז, "שיכללתי את היכולת הזו כל כך טוב ששום דבר לא נוגע בי יותר".

הוא הסביר לי שעופות צריך למלוק, לא לשחוט, ואת זה עושים עם השיניים או עם הציפורן, קשה לי לזכור את כל ההסבר אבל אני זוכרת את מה שהרבי הזה היה עושה לילדים הקטנים בחיידר

לקראת סוף הפגישה הגשם מפסיק. אתה יודע יהודה, אני אומרת לו, עם כל הצער והקושי הגדול, אני חושבת שמה שקורה לך הוא דבר טוב.
"טוב למי?"
טוב לך.
"תסבירי".
תראה, כשהיית ילד, בתוך כל הזוועה הזו, לא היתה לך ברירה אלא להתנתק, לא להרגיש כלום, איך היית שורד אחרת? עשית את הדבר הנכון אז, אבל הבעיה עם הכאבים האלה שהם לא נעלמו. הם נשארו לשכב שם, טמונים עמוק עמוק בנפש שלך וחיכו לזמן המתאים לצאת".
"ומתי הזמן המתאים?", שואל יהודה.
כנראה שעכשיו, אני עונה, עובדה שהם מופיעים.
"כשאני חלש"? הוא שואל.
הפוך, אני מחייכת אליו, כשאתה חזק. כשאתה יכול כבר להכיל את זה.
"את חושבת שעכשיו אני חזק?"
כן, אני אומרת לו, מאוד. עובדה – אתה מרשה לעצמך להרגיש שוב.
"ומה זה יועיל לי?" אומר יהודה ובקול שלו כעס, "כל ה'להרגיש' הזה מרגיש ממש ממש לא נעים".
עכשיו לא, אתה צודק, אני אומרת, אבל יבואו גם רגשות אחרים.
את בטוחה?
כן, אני אומרת. מנסיוני, כן.

תראה, כשהיית ילד, בתוך כל הזוועה הזו, לא היתה לך ברירה אלא להתנתק, לא להרגיש כלום, איך היית שורד אחרת? עשית את הדבר הנכון אז, אבל הבעיה עם הכאבים האלה שהם לא נעלמו. הם נשארו לשכב שם

אני מספרת ליהודה שאני מדמיינת את מנגנון ההגנה שלו כמו חומה. חומה שקופה וחזקה שעשתה הפרדה בינו לבין הרגשות שלו. אמנם החומה באה להגן עליו מהעצב והצער אבל היא לא כזו מתוחכמת ולכן היא ניתקה אותו באופן כללי מכל הרגשות שלו. במילים אחרות, מי שלא מצליח להיות עצוב באמת גם לא יתרגש באמת, וגם לא יהיה שמח באמת.

"אני רוצה להיות שמח", אומר יהודה
גם אני, אני מחייכת אליו.
ליד הדלת הוא מספר לי שבזמן האחרון הוא מדמיין פתאום שיש לו בת זוג חדשה. "עד עכשיו לא העזתי לחלום חלומות כאלה", הוא אומר, "את יודעת הרי שאני לא פוגש נשים".
מגיעה לך אהבה, אני אומרת לו
"מי יודע", הוא אומר, "בינתיים אלו רק דמיונות. נתראה בשבוע הבא?".
בטח, אני עונה לו, בעזרת השם בלי נדר.

"שלא תחזרי לי בתשובה", אומר יהודה תוך כדי שהוא יורד במדרגות.
אחרי שבדקתי את מעמדי בעולם החרדי אני חושבת שאין חשש כזה, אני קוראת אחריו.

אני מספרת לו שאני מדמיינת את מנגנון ההגנה שלו כמו חומה שקופה וחזקה שעשתה הפרדה בינו לבין הרגשות שלו. אמנם היא באה להגן עליו מהעצב והצער, אבל היא לא כזו מתוחכמת ולכן ניתקה אותו באופן כללי מכל הרגשות שלו

אני יושבת עוד קצת בחדר החמים, מכריחה את עצמי לא להסתכל מייד בנייד, אני מביטה החוצה. הגשם הפסיק, והשמיים מאוד שחורים.
אני נזכרת שפעם, כשהייתי ילדה, הייתי מדמיינת שהשמיים עשויים מבד. בצד אחד יש קטיפה שחורה ועמוקה, כמו פרווה של חתול, ומהצד השני בד סאטן בצבע תכלת.
אני נזכרת איך אהבתי לדמיין את זה
וגם שאהבתי את שני הצדדים
באותה מידה.

סיפורי הקליניקה אינם חושפים מטופלים אמיתים. אלה קטעים שחיברתי כאילוסטרציה למקרים ושיחות טיפוליות

נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה. בעלת קליניקה לטיפול רגשי בעזרת דמיון מודרך ויוגה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,861 מילים
כל הזמן // יום ראשון, 23 בפברואר 2020
מה שחשוב ומעניין עכשיו

בנט סייע לנו לקבל תעדוף בתקציבים במשרד החינוך

דוידי בן-ציון טען בחוג בית של ימינה אמש בהתנחלות לשם, כי מאז שבנט מונה לשר החינוך, לפני חמש שנים, המועצה האזורית שומרון זוכה ל״הרשאות בעשרות מיליונים, בקצב אחר מכל רשות אחרת בארץ״ ● ״בנט הרים טלפון לסמנכ"ל הפיתוח של משרד החינוך ואמר לו 'תקשיב, השומרון בתיעדוף גבוה מבחינתי'. זה עובד עד לרגע זה ממש, למרות שהוא כבר לא שר" ● בנט סרב להגיב

עוד 420 מילים

הילדים שלנו בגינה הציבורית

ליז (דמות בדויה המבוססת על ילדים שפגשתי כיועץ חינוכי) מאוד אהבה את הגינה הציבורית. היא הייתה ממש גדולה וארוכה וליז וחבריה לכיתה תמיד נפגשו שם אחרי הגן ואחרי בית הספר.

היו שם המון ילדים בכל מיני גילאים, המון אנשים בכל מיני צבעים וכל מיני צורות, הייתה שם גינת כלבים ענקית עם המון כלבים, שמנים ורזים, קטנים וגדולים והם היו משחקים ממש יפה, ממש כמו ילדים. ההורים שלהם היו מסתכלים מהצד לראות שהם מתנהגים יפה, ואם הם היו רבים אז ההורים היו מפרידים ביניהם, וכועסים עליהם לפעמים, וגם לוקחים אותם הביתה לפעמים אם צריך.

בערך בגיל שבע אמא ואבא כבר הרשו לליז ללכת לגינה הציבורית לבד. היא הייתה נפגשת עם החברים והם היו משתוללים בלי סוף עד שהשמש היתה שוקעת. הם כבר שיחקו הרבה פחות במתקנים והרבה יותר משחקי חברה, תופסת ומחבואים, ריקודים מצחיקים שהיו רואים בטיק טוק ועוד כל מיני שטויות. לפעמים היו הולכים למכולת לקנות מיץ או ארטיק והיו צוחקים בלי סוף. ליז מאוד אהבה את החברים שלה.

באחת הפעמים ששיחקו מחבואים, ליז הלכה להתחבא ממש רחוק בגינה. אפילו במקום שכבר לא היו הרבה אנשים. ממש ממש בקצה הגינה. אף אחד לא מצא אותה הרבה זמן. והיא נצחה את המשחק, וספרה את כולם. וזה הפך להיות המקום הסודי שלה. ואחרי הרבה פעמים שהתחבאה שם כבר ידעה ששם לא יחפשו אותה. כבר הרבה פחות התאמצה להתחבא ופשוט היתה יושבת ומסתכלת סביב.

באחת הפעמים ששיחקו מחבואים, ליז התחבאה ממש רחוק בגינה. במקום שכבר לא היו הרבה אנשים. אף אחד לא מצא אותה והיא נצחה. זה הפך להיות המקום הסודי שלה. ואחרי פעמים רבות שהתחבאה שם כבר ידעה ששם לא יחפשו אותה

כבר היה כמעט ערב, היא הייתה רעבה ממש ועל הספסל ישב איש מבוגר עם שקית של נחשי גומי.  וזה היה מוזר. אז בדיוק הגיע הזמן שלה לצאת מהמחבוא וללכת לספור את האחרים.

בפעמים הבאות, ליז למדה להכיר את האיש המבוגר, היא למדה שקוראים לו אריאל, שהוא גר ממש קרוב, ושהוא מאוד אוהב סוכריות גומי וספרים שלא מתאימים לגיל שלה.

הוא סיפר לה שיש לו נכדים בגיל שלה ושהם לא מגיעים לבקר אותו הרבה. הוא כיבד אותה בסוכריות שלו. היא הייתה הולכת להגיד לו שלום גם אם לא היו משחקים מחבואים, פשוט אומרת לחברים שהיא עוד מעט חוזרת.

יום אחד, כמו שאולי יכולתם לנחש, הוא הזמין אותה אליו הביתה, הוא לא איים עליה, הוא לא הבטיח לה שום דבר נוצץ, הוא פשוט אמר שהוא עייף ושהוא הולך הביתה ושאם היא רוצה לבוא לראות תמונות של הנכדים שלו היא יכולה לבוא.

יום אחד, כמו שאולי יכולתם לנחש, הוא הזמין אותה אליו הביתה, הוא לא איים עליה, הוא לא הבטיח לה שום דבר נוצץ, הוא פשוט אמר שהוא עייף ושהוא הולך הביתה ושאם היא רוצה לבוא לראות תמונות של הנכדים שלו היא יכולה לבוא

והאמת שאריאל היה הרבה יותר מעניין מהחברים שלה, היו לו כל מיני סיפורים מעניינים מהילדות שלו, ועל הילדים שלו כשהם היו ילדים. והוא ידע להקשיב לסיפורים שלה. לא משנה כמה היתה מדברת, מעולם לא עצר אותה אלא תמיד הקשיב ברוב קשב. והיא כבר ממש מתה לראות תמונות של הנכדים שלו.

כשהם הגיעו אליו הביתה, הוא באמת הראה לה תמונות של הנכדים. ולא הוא לא עשה איתה שום דבר נגד הסכמתה. הוא לא היה צריך. היא הבינה מיד, היא למדה הכל מאחיה, בכל פעם שנשארה איתו לבד בבית מאז שהיא זוכרת את עצמה.

אחד מתוך חמישה ילדים עובר התעללות או התעללות מינית (נתוני המחקר של מכון חרוב ואוני' חיפה).

עד גיל 12 אין הבדל בפגיעה בין בנים לבנות (נתוני מרכז התמיכה לנפגעות תקיפה מינית).

87% מהילדים הנפגעים נפגעים על ידי אדם מוכר וקרוב.

חטאי התעללות מינית בילדים הנם חטאים ללא קירות. הם עלולים להתרחש מאחורי כל דלת, ללא הבדלי דת, גזע, מין, או מצב סוציו-אקונומי.

87% מהילדים הנפגעים נפגעים על ידי אדם מוכר וקרוב. חטאי התעללות מינית בילדים הנם חטאים ללא קירות. הם עלולים להתרחש מאחורי כל דלת, ללא הבדלי דת, גזע, מין, או מצב סוציו-אקונומי

על נושאי התעללות והתעללות מינית חל טאבו. כולם שותקים, מושתקים ומכחישים. אסור לדבר על הנושא.

השתיקה, חוסר הפעולה של הרשויות, ההכחשה וגורמים נוספים שחלקם פורטו ויפורטו בסדרת הפוסטים הללו הם אלה שמאפשרים לפוגע להמשיך לפגוע ולחוש מוגן.

לרוב הילדים שומרים על הסוד במשך שנים. ולפעמים אינם פותחים אותו לעולם, בטח שלא בפני הוריהם. ילדים אלה חיים חיי שקר, מציגים לפעמים חזות נורמטיבית לחלוטין, אך מלווים בתחושות פנימיות קשות של כאב וסבל המלווה אותם במהלך השנים.

על פי ההתנהלות של מערכות החקיקה והמשפט בישראל כיום, הפוגע הוא החזק בעיני החוק. לכן מעט מקרים מדווחים, מעט יותר מטופלים ומתי מעט מקבלים מענה הולם אם בכלל.

על פי התנהלות מערכות החקיקה והמשפט בישראל כיום, הפוגע הוא החזק בעיני החוק. לכן מעט מקרים מדווחים, מעט יותר מטופלים ומתי מעט מקבלים מענה הולם, אם בכלל

ההשלכות הפסיכולוגיות על אותם הילדים הינן הרות גורל, הם עלולים לפתח הפרעות נפשיות, לחיות חיים של סבל, במצבים קשים אף להדרדר לזנות וסמים.

קיימים כלים זמינים לכל מען דבעי שיכולים לצמצם את התופעה באחוזים ניכרים! הטאבו החברתי לא מאפשר לאנשים להשתמש בהם.

גילוי נאות: כותב שורות אלה עומד בראשו של הארגון היחיד בישראל המציג מודל מניעתי מקיף למניעת התופעה בשם "סירות הצלה – קהילה יוזמת מוגנות".
מרבית הפונים לארגון זה פונים לאחר הפגיעה בילד, למרות שמדובר בארגון מניעתי ולא טיפולי – מרבית האנשים מעדיפים לתקן ולא למנוע.

גילוי נאות: כותב שורות אלה עומד בראש הארגון היחיד בישראל המציג מודל מניעתי מקיף לתופעה בשם "סירות הצלה – קהילה יוזמת מוגנות". מרבית הפונים לארגון זה פונים לאחר הפגיעה בילד, למרות שמדובר בארגון מניעתי ולא טיפולי

האם הילד שלך נכנס לחדר עם מישהו שאת.ה מכיר.ה? האם אתם יודעים מה קורה מעבר לדלת?

מה עדיף? למנוע או לחכות?

שחף בן-שלום הוא פסיכותרפיסט משפחתי, מכשיר מדריכי הורים ויועצים זוגיים, פעיל חברתי, ומייסד פרוייקט "סירות הצלה" למניעת התעללות בילדים

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 872 מילים

בגלל בהלת הקורונה: מוקד משרד הבריאות קרס למשך שעות

פרסום ראשון ישראלית שחזרה לפני שבוע מטיול ביפן וניסתה לברר האם היא צריכה להיות בבידוד, ובן זוגה שהתקשר מטלפון אחר, לא הצליחו להשיג את המוקד של משרד הבריאות במשך שעתיים ● "ההיסטריה התקשורתית גורמת לאנשים בלי סיבה לדאוג לפנות למשרד הבריאות, וזה מפריע לטיפול בקורונה ובמחלות אחרות"

המוקד הטלפוני של משרד הבריאות קרס הבוקר ולא השיב לשאלות של פונים במשך כשעתיים לפחות. כך נודע לזמן ישראל.

חן רוזן, מורה לפסיכומטרי מתל אביב, חזרה מיפן לפני כשבוע ורצתה לדעת את ההנחיות בעניינה. "התקשרתי הבוקר למוקד הטלפוני שלהם והייתי שעתיים על הקו עם מוזיקת המתנה בלי לקבל תשובה. אחרי כמה זמן גם בן הזוג שלי התקשר מטלפון אחר, והגיע לקו תפוס כרונית".

"מאז שחזרתי מיפן התנהלתי כרגיל, הלכתי לעבודה, טיפלתי בילדים ויצאתי לקניות, סידורים ובילויים כי לא היו שום הנחיות מיוחדות לגבי מטיילים מיפן", מספרת רוזן, "אתמול הודיעו שמי שחזר מיפן צריך להיות בבידוד, אבל באתר של משרד הבריאות ובכתבות בתקשורת לא היה ברור אם ההנחיה היא למי שחזר מהרגע שהוציאו אותה או רטרואקטיבית לכל מי שחזר בשבועיים האחרונים".

למזלה של רוזן, היא משמשת (בהתנדבות) כראש תחום פעילות ציבורית בעמותת "מדעת" למען בריאות הציבור – כלומר, עמותה שעוסקת בדיוק בנושאים שעליהם רצתה לברר – ואחת הרופאות המתנדבות בעמותה השיגה לה תשובה דרך פורומים סגורים של רופאים.

רק אחרי שעתיים נוספות משרד הבריאות פרסם באתר הנחיות ברורות יותר לפיהן הבידוד חל על מי שחזר מיפן בשבועיים האחרונים.

צילום מסך של זמן השיחה עם מוקד משרד הבריאות
צילום מסך של זמן השיחה עם מוקד משרד הבריאות

מהבוקר, רוזן נמצאת בבידוד ביתי. "אני גרה בחדר סגור ומסתובבת בבית כמה שפחות ועם מסיכה ובני המשפחה מכניסים אוכל לחדר שלי", היא מספרת, "וכל זה מרגיש לי מוזר כי עד אתמול חייתי רגיל והייתי מדבקת בדיוק באותה מידה".

"אני חוששת שהאתר קרס בגלל הפאניקה המוגזמת שיצרה התקשורת סביב הקורונה", אומרת רוזן, "מצד אחד, חשוב ביותר להיות מודעים ולהישמע להנחיות. מצד שני, אני מקווה שאנשים לא מתקשרים בלי סיבה ממש טובה".

המנהל המקצועי של "מדעת", ד"ר אורי לרנר, נשמע נחרץ יותר בנוגע לפאניקה. "מרוב לחץ, אנשים מתקשרים למשרד הבריאות ומגיעים למרפאות ולחדרי מיון בגלל שהם עברו במקרה לרגע ליד עובד ממזרח אסיה, למרות שרוב הסיכויים שהוא נמצא מזמן בארץ, או בגלל תסמינים קלים של שפעת רגילה. לחץ וסטרס עלולים לגרום לאנשים לחוש ברע ולפתח תסמינים פסיכוסומטים".

"המודעות הציבורית למחלות היא חשובה ביותר וחשוב ביותר לפעול לפי הנחיות משרד הבריאות: לשטוף ידיים, להיכנס לבידוד אם הגעתם מארצות עם התפרצות וכו'. אבל חשוב גם לא להיכנס לפאניקה מיותרת כי כמו שראינו הבוקר בקריסת המוקד, זה בא על חשבון ה'חשודים' האמיתיים וגם על חשבון חולים במחלות אחרות, שרבים מהם נמצאים במצב קשה באמת וזקוקים לעזרה דחופה".

עד כה לא התקבלה תגובת משרד הבריאות.

עוד 357 מילים

ליברמן: חמאס קיבלו את הכסף והתחילו לירות

נתניהו ובנט יקיימו הערכת מצב בקריה בעקבות מטח הרקטות בדרום ● נתניהו יקדם מחיקת רישום פלילי על שימוש בקנאביס ● ועדת הבחירות: שוהים בבידוד לא יצביעו בלי שינוי בצו משרד הבריאות ● עבודה-גשר-מרצ מסרבים להסיר את תמונת גנץ משלטיהם: איש לא חושב שהוא חלק מרשימתנו ● שקד הביעה התנגדות להחלה רטרואקטיבית של החוק הצרפתי על נתניהו

עוד 36 עדכונים
אליאב לילטי, במאי משפט הבנקאים

הבמאי אליאב לילטי ראה את הסרטונים של חבורת "באים לבנקאים" ברשת ונדלק ● הוא רצה לעשות עליהם סרט ולתעד את אינספור הפעילויות שיזמו והרעידו את המערכת הבנקאית ● עכשיו הוא מגייס כסף במימון המונים לסרט שיתחקה אחר הדיונים מהמשפט התקדימי שהתנהל נגדם ● "זה לא רק תיעוד של מאבק אלא גם של ניסיון ההשתקה. הניצחון הכי גדול של ניסיון השתקה הוא בדיוק התיעוד שלו"

עוד 2,252 מילים

למקרה שפיספסת

מחדל הקורונה

עוד מחדל של ממשלת נתניהו.
נגיף הקורונה התפרץ בסין בדצמבר 2019.

כמה תיירים סינים הגיעו מאז לישראל? כמה מקוריאה וממדינות נגועות אחרות? מה עשה משרד הבריאות כדי למנוע את הסכנה של מעבר נושאי הנגיף מסין לישראל?

שר הבריאות שהוא גם ראש הממשלה לא עשה כלום.
טס לרוסיה, לוושינגטון, לאוגנדה. בלבל את המוח בסיסמאות בחירות והשמצות, סרטונים בפייסבוק ומופעי סטנדאפ ברחבי הארץ. מינה שר משפטים לקקן ושר ביטחון שהוא עצמו לועג לו. אבל בסכנת הקורונה לא טיפל.

שר הבריאות שהוא גם רה"מ לא עשה כלום. טס לרוסיה, לוושינגטון, לאוגנדה. בלבל את המוח בסיסמאות בחירות והשמצות, סרטונים בפייסבוק ומופעי סטנדאפ ברחבי הארץ. מינה שר משפטים לקקן ושר ביטחון שהוא עצמו לועג לו. אבל בסכנת הקורונה לא טיפל

בשבוע שעבר דלפו לרשת כל פרטיהם של כל אזרחי ישראל באמצעות דליפת ספר הבוחרים מהאפליקציה של הליכוד.

מיהו יו"ר הליכוד? אותו אדם. עוד מחדל.
ככה מנוהלת המדינה.
הר של מחדלי ניהול. מחדלי ממשל. מחדל המשילות הארוכה של נתניהו וממשלתו.

משאבי הגז נמכרו לטייקונים. צוללות למצרים. הנגב ונמל חיפה לסינים. מערכת הרפואה קורסת. מערכות החינוך בידי הומופוב גזען רב פרימיטיבי. מערכת התחבורה בידי ליצן קיצוני ימני שבעברו תכנן להבעיר את המדינה. מחירי הדירות בשמיים. מחירי המזון לידם. רה"מ מבטיח שוב רפורמות שאותן היה יכול לבצע בעשר שנות שלטונו. ים של הבטחות. בועות סבון ושקרים.

משאבי הגז נמכרו לטייקונים. צוללות למצרים. הנגב ונמל חיפה לסינים. מערכת הרפואה קורסת. מערכות החינוך בידי הומופוב גזען רב פרימיטיבי. מערכת התחבורה בידי ליצן קיצוני ימני שבעברו תכנן להבעיר את המדינה

ככה גם הבטיח להיאבק בגרעין האיראני ועכשיו האיראנים מתקרבים לפצצה.
כל נושא הוא מחדל נפיץ בידיה של הממשלה הזו.

כל מחדל הוא ספין שהיא הופכת בחזרה על ראשם של אזרחיה. או על מתנגדיה.
מעניין איך תתמודד ממשלת המחדלים עם התפרצות הקורונה בישראל.

אפשר כבר לראות את הבידוד שבו יושם ראש הממשלה עם רעייתו הרחק מההמון פן ידבקו במחלה. אולי אפילו יעלו אותם על מטוס סטרילי וישלחו אותם למדינה שבה עוד לא התפרץ הנגיף.

נ.ב. רק לפני כמה ימים כתבנו כאן ש"הנגיף מת מצחוק".

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון מנוחתו עדן (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 305 מילים

תגובות אחרונות

עודכן לפני שעתיים
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות
נועה קירל מתגייסת, צילום מסך מוויינטמ

בניגוד למיתוס, העולם לא עובר לצבא מקצועי, אלא לשירות חובה עם אופציה לשירות אזרחי

מדי פעם נשמעות קריאות להפוך את צה"ל לצבא מקצועי, בין השאר בטענה ש"ככה זה בעולם" ● אבל השוואה בינלאומית מראה שהשירות הכללי ממש לא נעלם ● במרבית המדינות הרלוונטיות, השירות קצר בהרבה מאשר בישראל, וכמעט כולן הוסיפו לשירות הצבאי אופציה של שירות אזרחי ● התוכנית לשירות אזרחי קיימת גם בישראל וזוכה לתמיכה, אבל אינה מיושמת בגלל הבחירות

עוד 1,912 מילים

הדלפות הן האוויר שעיתונות חופשית נושמת, גם כשהוא מזוהם

מחול השדים שהתרחש בסוף השבוע, של הדלפות והדלפות-נגד מלשכת היועץ המשפטי לממשלה ומלשכת מ״מ פרקליט המדינה, הציף שוב את הדיון סביב מדיניות האכיפה בעבירות של הדלפה ● רק לפני שבועיים פרסם מנדלבליט הנחייה חדשה בנושא ● מעניין אם היועמ״ש יחיל זאת גם על ההדלפות שיצאו וממשיכות לצאת ממשרד המשפטים ● פרשנות

עוד 1,007 מילים

ראיון אני אישה, אני בדואית, אני ישראלית

בגיל חמש החלה לרעות כבשים עם הגברים בכפר הבדואי שבו נולדה, כי לא היה בה צורך במטבח של אמה ● זה היה הצעד הראשון של ד"ר אמל אלסאנע-אלחג'וג' אל חיים רצופי פעילות חברתית - למען נשים בקהילה הבדואית, למען הקהילה הבדואית בישראל, ולמען ישראל שוויונית וצודקת ליהודים ולערבים ● "אני הרבה פעמים שואלת את עצמי מה קשה יותר - המאבק הפוליטי בישראל, או המאבק המגדרי בקהילה שלי?" ● ראיון מיוחד עם אישה מעוררת השראה

עוד 2,480 מילים

נתניהו: אין לליברמן שיקול דעת - הוא מצביע לגנץ ועשה איתם עסקה

ליברמן: נתניהו לא רץ בבחירות כדי להקים ממשלה, אלא כדי להשיג עסקת טיעון ● בהלת נגיף הקורונה בארץ: השר כץ הורה לקיים דיון בשל שהות התיירים מדרום קוריאה ● עודה: "אם פוליטיקאי בעולם היה מדבר על 'רוב לבן', לפיד היה קורא לו אנטישמי"

עוד 23 עדכונים
מייקל רוזן

ספר הזיכרונות של מייקל רוזן, זוכה פרס "משורר החצר לילדים" בבריטניה, מציג לקוראים הצעירים את תוצאות השואה בדרך שמתחברת למצוקת הפליטים של היום ● ראיון

עוד 1,355 מילים

אביה של איירין ששר נרצח לנגד עיניה בגטו ● אמה שמרה עליה בחיים במהלך כל מלחמת העולם השנייה, אך נפטרה זמן קצר לאחר תבוסת הנאצים ● ששר פתחה דף חדש בפרו, ובמשך שנים מתחה קו על החיים שהיו לה לפני שהגיעה לדרום אמריקה ● היא אף פעם לא דיברה על התקופה שבה הסתתרה כילדה במלחמה, ואפילו ילדיה לא הכירו את עברה ● אבל אז היא החליטה להתחיל לספר עליו - ומאז לא הפסיקה

עוד 1,346 מילים

מעבר לגבול כשהילדה בסוריה צוחקת, לעולם נותר רק לבכות

בירדן, האזרחים קיבלו חשבונות חשמל גבוהים מהרגיל, והכעס על יוקר המחייה מאיים על יציבות הממלכה ● בסוריה, רגע אנושי הפך לוויראלי וחושף את אוזלת ידם של המוסדות הבינלאומיים ● בלבנון, נסראללה קרא להחרים מוצרים מארה״ב - אבל שכח לעדכן את הבן שלו ● ובישראל, השבוע לפני 51 שנה, גיבור אחד מנע אסון כבד ● קסניה סבטלובה מסכמת עוד שבוע במזרח התיכון

עוד 776 מילים

עד לאחרונה התמקדה פעולת המשטרה הגרמנית בטיפול בקיצונים אסלאמיים ● אבל כמה מאירועי הטרור האחרונים, שהמניע להם היה אידיאולוגיה ימנית קיצונית ואנטישמית, גרמו לה לאמץ אסטרטגיה חדשה

עוד 938 מילים

טיול לשבת הדרום לובש אדום

נוסעים דרומה לטייל בזול, ליהנות מניחוח הפרחים ולגלות הנאות נוספות ● נצלו את סוף השבוע כדי לבקר בפסטיבל "דרום אדום", לספוג קצת שמש וליהנות מעוד כמה פעילויות (כמעט) ללא תשלום

עוד 853 מילים
אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
וִירוּס

אם מתנגדי החיסונים הרפואיים נמצאים בשולי החברה ונתפסים כתמהונים, הרי שמתנגדי החיסונים התרבותיים, הכלכליים, המשפטיים והפוליטיים נמצאים בעמדות מפתח ושולטים במוקדי הכוח ● בשנים האחרונות, נדמה לא פעם שידם על העליונה ושהקרב הוכרע

עוד 1,013 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה