אחרי כמה שבועות בקהיר, סוף-סוף הגיעה השאלה מברנש מקומי פתוח מספיק כדי לשתות וויסקי יקר מאד ולפנות לזרים על הבר אצל חאלד: מהי הדת שלך?

יכולתי לבחור בשקר הנוח ולהשיב שאני יהודי. אבל אני חילוני גמור, ובחרתי לענות בכנות. מה גרם לטיפשות שכזו אני לא יכול לומר. אולי, בעצם, הוויסקי תרם את חלקו.

הבחנתי בהלם שלו וניסיתי לרכך את העניין בהסברים על ההבדל בין אגנוסטי לאתאיסט. אגנוסטי זה מדויק יותר, כי באמת אני פשוט לא יודע, וזה גם נשמע פחות אגרסיבי. האיש נפנף את הניואנסים והתעקש להיות מזועזע.

הבחנתי בהלם שלו וניסיתי לרכך את העניין בהסברים על ההבדל בין אגנוסטי לאתאיסט. אגנוסטי זה מדויק יותר, כי באמת אני פשוט לא יודע, וזה גם נשמע פחות אגרסיבי. האיש נפנף את הניואנסים והתעקש להיות מזועזע

"ידידי," אמר, בעודו נאבק להישאר רגוע. "הרשה לי לתת לך עצה מאוד מאוד טובה. מוטב, מאוד מאוד מוטב, כששואלים אותך שאלה פשוטה זו, לומר שאתה יהודי. במצרים אין לנו בעיות עם היהודים. שום בעיות בכלל. אבל עם הלא מאמינים, יש בעיות".

במהלך שנותיי בארץ הנילוס המופלאה הבנתי עד כמה העצה אכן הייתה טובה. החיים קצרים מדי מכדי לריב עם אנשים שמתעקשים שתגדיר לעצמך דת. אמרתי לכולם שאני יהודי, וחלאס.

האם זה כל כך שונה במערב?

אני נדהם מיכולת ההישארות של הדת. הנחתנו אנשים על הירח והבאנו את ויוואלדי וגרהם גרין ואיינשטיין וברי סחרוף – אינספור הישגים במדע ואמנות ופילוסופיה. ועם זאת הדת עדיין כאן, על סיפוריה וחוקיה וסיבוכיה, ואנשים אינטליגנטיים שאמורים להבין מתי לסתום את הפה עדיין מנהלים את אותו ויכוח כבר אלפי שנה ולא בא לציון אפילו שמץ של גואל.

אני נדהם מיכולת ההישארות של הדת. הנחתנו אנשים על הירח והבאנו את ויוואלדי וגרהם גרין ואיינשטיין וברי סחרוף – אינספור הישגים במדע ואמנות ופילוסופיה. ועם זאת הדת עדיין כאן, על סיפוריה וחוקיה וסיבוכיה

אני די בטוח שברק אובמה רק העמיד פנים שהוא מעט דתי, לצד רוב הפוליטיקאים האמריקניים בני זמננו. גם בנימין נתניהו ודונלד טראמפ, אם כי בקושי. אני מעריך שכולם חשים שאנשים דתיים רבים ייעלבו מביטויי אי אמונה יותר מאשר החילונים יעלבו מהעמדת פנים. החילונים נמצאים במגננה, משום מה. כך קורה שמתארים בפרהסיה אנשים שמתקרבים לדת כ"מתחזקים", ואין פוצה פה.

לכן רבים מרשים לעצמם לעשות שימוש גשמי קלוקל בענייני שמיים. כך למשל "בעזרת השם", כמו "אינשאללה" בעולם הערבי, מהווה את התירוץ האולטימטיבי של נותני השרותים. האדם הסביר רוצה לצעוק: לא! אם תרצה אתה, יא נוכל מתחסד! השם, אם יש דבר כזה, לא מתעסק בקיר גבס שלי.

מדי פעם אני פורס את משנתי באוזני דתיים אמיתיים.

אני מעריך שכולם חשים שאנשים דתיים רבים ייעלבו מביטויי אי אמונה יותר מאשר החילונים יעלבו מהעמדת פנים. החילונים נמצאים במגננה, משום מה. כך קורה שמתארים בפרהסיה אנשים המתקרבים לדת כ"מתחזקים", ואין פוצה פה

אני מודה בפניהם שיש לי בעיה בסיסית עם רעיון האמונה. נראה שלא הוגן לדרוש דבר כזה מאדם שמנסה להיות רציונלי בשאר תחומי חייו. אני מבין מה זה ידע (או ידע משוער), ומבין הערכה, ומבין תקווה. אני לא מבין אמונה. מה היא באה להביע?

בואו ננסה את זה: אני יודע שאני לא מיליארדר; אני מעריך שלא אהיה מיליארדר; אני מקווה שאהיה מיליארדר. באופן דומה, אינני יודע אם יש אל; אני מעריך שאין אל; אני מקווה שיש אל. כשאנשים אומרים שהם מאמינים שהם ייעשו מיליארדים, או בהתאמה שיש אלוהים שמשגיח מלמעלה, אני לא יודע על מה הם מדברים.

האם זו סוג של תקווה? אני נוטה לחשוב שכן – אבל בדרך כלל הם לא מסכימים. זה שכיף לחשוב שיש השגחה עליונה שמעניקה משמעות לחיים – או שאתה מיליארדר שיכול לרכוש מטוס פרטי ואי בקריביים – לא עושה את זה נכון. השקר הנוח הוא עדיין שקר (כנראה – לא בטוח. אני אגנוסטי).

זה שכיף לחשוב שיש השגחה עליונה שמעניקה משמעות לחיים – או שאתה מיליארדר שיכול לרכוש מטוס פרטי ואי בקריביים – לא עושה את זה נכון. השקר הנוח הוא עדיין שקר

יש הטוענים כי חיים ללא אמונה הם איכשהו ריקים מתוכן. אני אומר לא ממש, כי יש עוד דברים בעולם, כמו מוזיקה טובה, ספרות משובחת, סקרנות אינטלקטואלית ותענוגות לא מעטות בכל התחומים.

אחרים שואלים: איך אתה מאמין שהמדע מסביר הכל? אני לא מאמין בזה, אני עונה. רב הנסתר מן הגלוי, וספק אם זה ישתנה. אשמח לדעת את סודות הקיום והיקום, אבל אני מעריך שזה לא יקרה בקרוב ואני חי עם זה בסדר.

המחמירים גם מקשים: כיצד ייתכן שהעולם הנפלא והמורכב נוצר יש מאין? ברור שעולם כזה נוצר בידי בורא! אני עונה שאם כל דבר מופלא מחייב קיום של בורא, אז מה ברא את הבורא? מדהים אותי שזה לא מסיים את הדיון. אבל הם בשלהם: לא, הכל דורש בורא חוץ מהבורא! ועוד רואים בזה פלפול.

המחמירים מקשים: כיצד ייתכן שהעולם הנפלא והמורכב נוצר יש מאין? ברור שעולם כזה נוצר בידי בורא! אני עונה שאם כל דבר מופלא מחייב קיום של בורא, אז מה ברא את הבורא? מדהים שזה לא מסיים את הדיון. אבל הם בשלהם: לא, הכל דורש בורא חוץ מהבורא!

פגשתי אנשים נורמטיביים שלא נעים להם להגיד שאינם "מאמינים" וכתוצאה מכך מסתבכים בהגדרות הזויות של ליברלים על המושג אלוהים דוגמת האל הוא יצר טוב שבכולנו. זה נחמד שנפרדו מהדוד המזוקן, אבל נראה קצת מאולץ.

יש גם פרקטיים שכמובן פשוט מפחדים, ומשכנעים את עצמם "להאמין" כדי לא לעצבן את אלוהים למקרה שהוא גם קיים וגם רגזן, סוג של טראמפ השוכן במרומים.

איזו בלאגן! ספקנות עיקשת מביאה רק צרות; העמדת פנים נראית כדבר רופס; ולא כולם יודעים לשקר לעצמם בהצלחה.

לאחרונה נגררתי לדיון עם הרב הרשל גרוסמן, חוקר ואיש צוות בישיבה ירושלמית. הוא כתב לי בעקבות אמירה אפיקורוסית באחד ממאמרי וטען שהיהדות אינה מבוססת על אמונות אלא על "הערכה לניתוח של התורה והמציאות האמפירית". זאת ועוד: "ידע אולי לא מבטיח אושר, אך הוא בהחלט יכול לעזור לאדם להבין את החיים".

זה מוזר: יכולתי לומר את אותו דבר על המדע. אין לי את הנטייה להצטרף לעולמו כדי להשיג מומחיות במה שקורה שם באמת. לעיתים הבנת העיקר מספיקה.

אני מעריך את הסיכויים שיש אלוהים שמתאים למודל הקלאסי של בורא עולם המתעצבן משטויות ומתערב בשם הצדק כקטנים יותר מסיכויי להיות מיליארדר. אבל לא אפס, כמובן. רק למקרה שאלוהים מקשיב, אמשיך לקרוא לעצמי אגנוסטי ולא אתאיסט ממש. יש לי ספקות, אבל אני מקווה להתבדות. אשמח לשמוע מהבורא ישירות, בלי תיווכה של הדת, בתנאי שהתשובה איננה נוראית.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

אריאל הלוי בא אלינו ובפיו בשורה: ה"גיג אקונומי" והעבודה מהבית הם העולם החדש והאמיץ שמתהווה לנגד עינינו. הידד! מהפיכה תעסוקתית! העובדים השכירים מעדיפים להפוך לפרילנסרים! הכוח העולה!

תרשו לי לשפוך קצת מים צוננים על החגיגות. גרתי בתוך עוגת הקצפת הזאת עם הנצנצים.

אריאל הלוי בא אלינו ובפיו בשורה: ה"גיג אקונומי" הוא העולם החדש והאמיץ. מהפיכה תעסוקתית! השכירים מעדיפים להפוך לפרילנסרים! תרשו לי לשפוך קצת מים צוננים על החגיגות. גרתי בתוך עוגת הקצפת הזאת

נתחיל משתי הערות:

1

הלוי מקפיד להגיד שוב ושוב "גיג אקונומי", ולא חלילה "כלכלת החלטורה" (הגם שהביטוי העברי מופיע בעיתונות זה זמן מה). אולי כי "גיג" עושה אסוציאציה של הופעת רוק בסיאטל של להקה בתחילת דרכה, משהו נורא אופטימי. "חלטורה" נשמע כמו כמה שטרות שמשלמים לבייביסיטר. קוראים לזה "סוציולקט" – מילה ממקור אחר נותנת נופך לגמרי שונה. כמו לקרוא למחסן משופץ בראש פינה "צימר". "צימר" נשמע אוטומטית כאילו שהוא בהרי האלפים.

2

הלוי מערבב, בכוונה או שלא בכוונה, בין סוגיית העבודה מהבית – שיכולה להתקיים גם במודל העסקה ישירה, עם עובד שכיר רגיל שכבר יש איתו מערכת יחסים קיימת, לבין תופעת הפרילנס, שמשמעותה שאין יחסי עובד ומעביד, לא במסגרת פרוייקטלית ולא במסגרת ארוכת טווח.

חלק מהעובדים במסגרת "העסקה גמישה", למשל ענף השליחים ההולך וגדל במהירות, או נהגים בתשלום ("אובר" היא הפלטפורמה המוכרת ביניהן) – לא עובדים מהבית. כך שיתרון הנוחות היחסית לא חל עליהם. אין לי מלים לתאר כמה ההעסקה הזאת פוגענית.

הלוי מקפיד להגיד "גיג אקונומי" ולא חלילה "כלכלת החלטורה". אולי כי "גיג" עושה אסוציאציה של הופעת רוק בסיאטל של להקה בתחילת דרכה, משהו נורא אופטימי. "חלטורה" נשמע כמו כמה שטרות שמשלמים לבייביסיטר

יש כל מיני פרילנסרים, זה נכון. יש פרילנסרים של 1500 שקל בחודש, ויש של 12,000. מה שבטוח זה, שאת העסקתו של פרילנסר אפשר לסיים מעכשיו לעכשיו. אין מכתב פיטורין, אין שימוע, אין דמי אבטלה, אין ימי מחלה או חופשה, אין פנסיה. כלום. כמו כוס חד פעמית. סיימת? זרקת.

מניסיון אישי, יש שני מצבים:

בראשון, הפרילנסר הוא "נותן שירותים" של לקוח אחד בלבד. מה שאומר שהוא שכיר בלי תלוש, בלי תנאים, בלי פנסיה, אפס ביטחון תעסוקתי, שאפשר לפטר בלי לפטר. בעבר נשמעו קולות מרשות המסים ומשרד העבודה נגד הישראבלוף הזה (כולל פקידי שומה שדיברו אתי אישית). זה היה מזמן.

מצב שני, פרילנסר שיש לו כמה לקוחות. כלומר, הוא נאלץ לרדוף אחרי לקוחות, ולעסוק לא מעט מזמנו בגבייה. לא רק שהתשלום הוא "שוטף פלוס 30/60/90", ובענפים מסויימים אפילו 150 (!), עצם קבלת הצ'ק יכולה להידחות, להימרח, להיות פתח לטרטורים. זה לא תיאורטי, זאת המציאות של רבבות עובדים בישראל.

כשאתה פרילנסר, כל ההוצאות מכיסך: המחשב עליך, החיבור לאינטרנט עליך; אמנם היום חיבורים לאינטרנט זולים מבעבר, אבל אם אתה לא עובד בתחום התוכן (המילולי), מנוי האינטרנט הזול ביותר לא יספיק לך. ותמיד תהיה ציפיה לשדרוג – גם של החומרה, גם של החיבור.

בקיץ הישראלי, שנמשך כמעט חצי מהשנה, המזגן עובד לאורך כל יום העבודה – 6 שעות או 12 שעות, אבל בבית – הכל על חשבון העובד (אפילו אם הוא עובד שכיר). כן הדברים אמורים בחימום בחורף (ובמיוחד בארצות קרות). כל זה על חשבון הפרילנסר, החופשי כציפור.

עוד משהו שלא משלמים עליו: עקומת הלמידה. כל פרוייקט חדש מתחיל בלימוד מסויים והסתגלות. תשלום לפי תפוקה הופך את שעות הלימוד האלה לשקופות מבחינת התשלום.

מה שבטוח זה שאת העסקתו של פרילנסר אפשר לסיים מעכשיו לעכשיו. אין מכתב פיטורין, אין שימוע, אין דמי אבטלה, אין ימי מחלה או חופשה, אין פנסיה. כלום. כמו כוס חד פעמית. סיימת? זרקת

לפעמים הפיתוי הוא האפשרות להרוויח שכר שעתי גבוה יותר מעבודה כשכיר, במיוחד בתחומי התוכן. אבל אז אתה מגלה שהפכת לעובד עונתי. כותב שורות אלה עבד במוסד אקדמי פרטי מוביל; הרגשתי על גג העולם כשהרווחתי 10,000 שקלים בתשעה ימים (אי שם בשנות ה-20 שלי). אבל אז ראיתי שזה קורה 3-4 פעמים בשנה. בין לבין – כלום.

לפעמים השכר השעתי גם הוא אינו יתרון כלל. מי שמכיר את זירות הפרילנס הישראליות והבינלאומיות (אתרים שמתפרסמים בהם פרוייקטים בתשלום), יודע שזה מרוץ לתחתית. כל התחרות היא בגזרת המחיר. לעתים אתה מתחרה עם ילדים בני 15, שלא צריכים להתפרנס מהפרוייקטים האלה ולא אכפת להם. לעתים אתה מתחרה עם עובדים ממדינות העולם השלישי, שעלויות המחיה שלהם נמוכות.

שוחחתי על הנושא עם שרון בירקמן, מטפלת כלכלית, מרצה ומנחת יחידים וקבוצות, שצברה ניסיון מעשי וכן ידע מחקרי בתחום העבודה ובמיוחד בתחום ה"יציאה לעצמאות" בקרב נשים עובדות.

בירקמן מסבירה: "מעבר לחוסר היציבות המוחלט במודל הזה, הפרילנסר מוותר על שורה של יתרונות.

"אי אפשר להתקדם, אי אפשר לעבור תחום ולהתפתח. כשאתה גם עובד של החברה וגם נמצא פיזית בבניין, לחברה יש אינטרס שתתפתח. אם יש לך שעתיים מתות או כמה ימים חלשים, אפשר לקרוא לך לקיוביקל או לחדר אחר, לתת לך הסבר קצר ולתת לך משהו לעשות. בטווח הארוך, אפשר ממש להכשיר אותך לתפקיד אחר. זה על חשבון החברה, אבל גם אינטרס של החברה. הפרילנסר צריך ליזום כל שינוי כזה, ללמוד איך, ולממן את הכל.

שרון בירקמן מסבירה: "מעבר לחוסר היציבות המוחלט במודל הזה, הפרילנסר מוותר על שורה של יתרונות. בין השאר, אי אפשר להתקדם, אי אפשר לעבור תחום ולהתפתח"

"במסגרת ייעוץ שנתתי, סייעתי לאישה שחזרה לשוק העבודה למצוא משרה מסויימת. היא התקבלה, אבל מהר מאוד התברר שהיא לא מתאימה לתפקיד. לעומת זאת, היא הפגינה יכולות בתחום אחר לגמרי. הגוף המעסיק הכשיר אותה, והיא פשוט עובדת – בקומה אחרת. זה לא היה קורה לו היתה פרילנסרית, וזה לא היה קורה לו עבדה מהבית. בכלל, עובדים קבועים שמגיעים למקום העבודה, נהנים מיתרונות רבים בתחומי ההכשרות והקידום.

"ללקוחות שלי אני מסבירה, שעדיף לכולם להיות עוסק מורשה, כדי לקזז הוצאות מסויימות. לרבים מהם קורץ הפיתוי להירשם כעוסק פטור עקב החשש השגוי מהממשק עם מע"מ. זה אומר שהם חייבים ללמוד איך לעשות את זה; עקומת הלמידה הזאת – גם היא 'שכר לימוד'. באופן כללי יותר, אני מזהירה אותם שכפרילנסרים הם מוותרים למעשה על כל התנאים וההטבות. כל חיסכון לטווח בינוני וארוך (ויש סוגים שונים, לא רק פנסיה) שמקומות עבודה מספקים – לא יהיה להם בכלל, או שייאלצו להסדיר אותם לבד, ובמחיר גבוה יותר. בתמצית, אם הם הם פרילנסרים לטווח ארוך, כדאי שיחסכו נתח משמעותית גדול יותר מהכנסתם".

גם בית המשפט בהולנד החליט באופן דומה שנהגי אובר ייחשבו לשכירים, ולכן חוקי העבודה והסכמים קיבוציים יחולו עליהם; בכך, העניק הישג לאיגודים ההולנדיים.

*  *  *

אם אתם שואלים אותי, הקורונה לא שחררה אותנו אל ה"גיג אקונומי". כמו כל תקופת משבר, היא נוצלה בשיטת "דוקטרינת ההלם", כדי להיפטר מעובדים רבים, רובם מבוגרים או עובדים בשכר נמוך. אם הם חזרו לשוק העבודה, הם עלולים לגלות שהם חוזרים למדרגה נמוכה יותר.

אם אתם שואלים אותי, הקורונה לא שחררה אותנו אל ה"גיג אקונומי". כמו כל תקופת משבר, היא נוצלה בשיטת "דוקטרינת ההלם", כדי להיפטר מעובדים רבים, רובם מבוגרים או עובדים בשכר נמוך

זאת לא אוטופיה של חופש, זאת דיסטופיה של ניצול.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.

הקורונה משנה גם את מפת העסקת העובדים; אנחנו עדים למהפכה תעסוקתית שהולכת ומתפשטת במהירות ברחבי העולם: מספרים מפתיעים של עובדים שכירים שמעדיפים להפוך פרילנסרים – והתרחבותה של ה"גיג אקונומי" (Gig Economy). הגיגים החדשים הם משכילים, כמחציתם בעלי תואר ומעט למעלה ממחציתם גברים. רובם אינם נשואים.

מגזין Forbes פרסם את הנתונים לפיהם בשנת 2020 נרשמו בארה"ב 60 מיליון פרילנסרים, והתחזיות מלמדות שהמספרים עומדים להאמיר אף יותר: כשהמוטיבציה שלהם – הגמישות של העבודה מהבית. 90% מבעלי העסקים צופים כי יצטרכו להתבסס יותר על עובדים זמניים ועצמאיים.

מגזין Forbes פרסם את הנתונים לפיהם בשנת 2020 נרשמו בארה"ב 60 מיליון פרילנסרים, והתחזיות מלמדות שהמספרים עומדים להאמיר: כשהמוטיבציה שלהם – הגמישות של העבודה מהבית

עבודה מהבית היוותה זריקת זירוז בתהליך הלידה של העצמאות התעסוקתית. אנשים פרטיים הבינו שנראה שעדיף להם לספק שירותים למספר ארגונים שונים ולא לרכז את כל ביצי-הכישורים בסל אחד. הארגונים ובתי העסק השונים, מצידם, הבינו שאולי אין צורך להעסיק אדם אחד במשרה מלאה בשעה של שינויים מטלטלים בשוק וכשהצורך בכישוריו אינו קבוע, אלא חלקי בלבד.

עולם התעסוקה חובר לטרנדים שיתופיים שנהוגים מזה זמן בחיינו. למה הדבר דומה? לאדם המחזיק בכלי רכב בבעלות מלאה: הוא נדרש לתשלומי ביטוח, תחזוקה וחנייה, כאשר בפועל השימוש ברכב הינו במצטבר בחלק קטן בלבד מסך ימות השנה. מתוך ההבנה הזו החלה מגמה כלל עולמית של כלי רכב שיתופיים; מדובר במעבר חד לעבר עולם בו אין צורך בבעלות על כלי רכב וניתן להמיר אותו ברכב שיתופי – ועכשיו גם עולם התעסוקה הופך למובילי.

זה יקרה גם להרבה מקצועות נוספים שיהפכו ל"שיתופיים" והעולם יעבור להתקשרות נקודתית מול פרילנסרים. השינוי יגרור בעקבותיו אתגרים חדשים שנצטרך ללמוד בתוך ההתנהלות הארגונית: המשכיות, לכידות, שימור, העברת מידע ופיתוח מומחיות. מצד שני, דווקא המעבר לשיטה לפיה עובדים זמניים מתמקדים במשימות מוגדרות – יתרום לכך שכל פרילנסר יבקר את עצמו בשוטף וישאף למצוינות כדי להמשיך ולהתפרנס, בניגוד לעובדים בארגונים גדולים שמתפקדים בצורה בינונית לאורך שנים.

מעסיקים יצטרכו לגבש רשימת פרמטרים שמלמדים האם מדובר במשרה קבועה או פרוייקטלית. המנהלים החדשים יצטרכו לתת אמון בסיסי ביכולת של עובד הקצה לנהל את עצמו.

מעסיקים יצטרכו לגבש רשימת פרמטרים שמלמדים האם מדובר במשרה קבועה או פרוייקטלית. המנהלים החדשים יצטרכו לתת אמון בסיסי ביכולת עובד הקצה לנהל את עצמו

עידן הקורונה מזמן לנו אתגר: פרידה יזומה מה"מיקרומנג'מנט". המהפכה התעסוקתית מנופפת לשלום למהפכה התעשייתית שכרטיסי השעון וההחתמות בכניסה, ביציאה ובהפסקות היו באי כוחה.

אשליית השליטה מתנפצת ומאפשרת מקום לפרדיגמה חדשה לפיה "אני לא מפקח על העובדים שלי, אלא מאפשר להם את הכלים הנדרשים כדי להיות עצמאי בשטח". מי שמתעקש שהעובדים שלו יחזרו למשרה מלאה – יאבד עובדים מצוינים.

מעסיקים לא יוכלו להסתמך יותר על עובדים קבועים באופן בלעדי. הקורונה יצרה סיטואציה שלעובדים יש מחויבויות אחרות מייד בתום שעות העבודה המקובלות, והם לא מעוניינים יותר לעבוד שעות נוספות.

המשמעות היא יצירת מאגר של פרילנסרים שיחליפו עובדים קבועים בשעות מאוחרות של היום. לשינוי זה ידרשו מסמכים המתארים במדויק את תהליכי העבודה שיאפשרו לפרילנסרים – אשר אינם מכירים את שיטות ואופני העבודה בארגון ואין בשעות אלו את מי לשאול – היטמעות חלקה ומהירה.

לארגונים גלובאליים יש אתגר גלוקאלי: להיות ארגון אחד ומצד שני להתאים את עצמם לאזורים שונים בעולם. זו הזדמנות להיעזר בשירותי פרילנסרים. בשכר עובדת במשרה מלאה אפשר להעסיק חמש פרילנסריות, ב20% משרה כל אחת, ולכסות חמישה אזורים בחמש שפות.

פרילנסרים הם כוח עולה, חשוב וכשרוני, בעולם התעסוקה. אנשים מבקשים כעת לעצמם גמישות גדולה יותר והזדמנויות לעבודה מרחוק. בתי עסק שלא ישכילו להשמיש כישרונות-פרילנס ולנכס אותם – יחמיצו את ההזדמנות לנגוס ביס בעוגת כוח האדם של מומחים.

פרילנסרים הם כוח עולה, חשוב וכשרוני, בעולם התעסוקה. אנשים מבקשים לעצמם גמישות גדולה יותר והזדמנויות לעבודה מרחוק. בתי עסק שלא ישכילו להשמיש ולנכס כישרונות-פרילנס יחמיצו את ההזדמנות

רוברט ניקל, מייסד ונשיא Rocket Station, חברה לחשבות שכר במיקור חוץ אמר:

"המגפה לימדה את העסקים שני שיעורים חשובים; האחד, עבודה מרחוק אינה רק אפשרית אלא בהחלט מועדפת. השיעור השני מלמד כי האדם הממוצע רוצה גמישות וחופש בחייו. מעסיקים צריכים להתכונן. הג'יני יצא מהבקבוק ואין דרך חזרה".

אריאל הלוי הוא מנכ"ל ושותף מייסד של חברת VAYOMAR. מחבר הספר"You’re Not Moving Slow Enough: The Unexpected Formula To Lasting Influence" (2016) המתמקד בקשר שבין האינטליגנציה הרגשית לבין יכולתנו להשפיע על אחרים, ללא סמכות. בעל תואר ראשון בממשל, אסטרטגיה ודיפלומטיה ותואר שני בלוחמה בטרור ובביטחון פנים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה (צילום: יח"צ ויאמר)