למי שלא שמע, אתמול זכויות להט״ב במדינה גולגלו אחורה שנות דור.

זה קרה בשל פס״ד שערורייתי מאת השופטים ניל הנדל, ג׳ורג׳ קרא ודוד מינץ, בסוגיית רישום רטרואקטיבי של צו הורות לזוג שהביא את ילדיו בהליך פונדקאות.

כשהורים, בד״כ הומו או לסבית, רוצים להירשם כהורים של ילד שאינו ילד ביולוגי שלהם, הם צריכים לקבל מביהמ״ש מסמך שנקרא ״צו הורות פסיקתי״. הצו הזה אומר בפשטות שההורה של הילד, גם אם אינו ביולוגי, הוא ההורה שלו. פסק הדין עסק במתן צו הורות רטרואקטיבי. כלומר בשאלה, האם צו ההורות חל מהרגע שביהמ״ש נתן את הצו או מהרגע שהתינוק נולד.

כשהורים, בד״כ הומו או לסבית, רוצים להירשם כהורים של ילד שאינו ילדם הביולוגי, הם צריכים לקבל מביהמ״ש מסמך שנקרא ״צו הורות פסיקתי״. הצו אומר, בפשטות, שההורה של הילד, גם אם אינו ביולוגי, הוא ההורה שלו

במילים אחרות, ביהמ״ש דן בשאלה, האם המסמך שנקרא ״צו הורות״ הוא מה שמכונן את הזיקה ההורית – או לחלופין, רק מאשרר את הזיקה ההורית של ההורה שאינו ביולוגי. האם אני אבא של הילד שלי בזכות בית המשפט, או כי אני ההורה הטבעי שלו וביהמ״ש רק נותן לזה תוקף רשמי.

אז בג״צ החליט שצו ההורות הוא מסמך ״מכונן״, רק בזכותו אני עכשיו אבא של ילדיי ובלעדיו אני חסר זכויות לחלוטין בנוגע לילדים שלא נוצרו מהזרע שלי.

לחילופין, אפשר לחשוב על אמא ואמא שילדו תינוק ורוצות לקבל צו הורות. הורה סטרייט פשוט נרשם כאב הילד ביציאה מביה״ח. לא משנה אם הוא יגאל עמיר, גואל רצון או בני סלע. הוא אבא של ילד ואף אחד לא שואל שאלות. אבל שתי אמהות! לא ולא, הם צריכות לעבור בדיקה פולשנית של עו״ס ורק לאחר מכן הן ייחשבו כאמהות חוקיות של הילד שלהן, גם בדיעבד.

אז בג״צ החליט שצו ההורות הוא מסמך ״מכונן״, ורק בזכותו אני עכשיו אבא של ילדיי. בלעדיו אני חסר זכויות לחלוטין בנוגע לילדים שלא נוצרו מהזרע שלי

בג״צ מנמק את החלטתו ״בטובת הילד״, או במילותיו המחפירות של השופט הנדל: ״ככל שמתרחקים ממודל ההולדה הטבעי ופונים לפורצדורות מורכבות יותר ראוי להגביר את הפיקוח על התהליך, להגן על טובת היילוד העתידי ולשמש לו קול״.

הבנתם? הילד של ההורים ההומואים צריך ״קול״. שהרי הוא לא ילד טבעי, הוא לא ילד שנולד לתוך משפחה שחשבה ארוכות אם להביא אותו לעולם, שתכננה ואספה את מאות אלפי השקלים שנדרש כדי שהומו יוכל להביא ילד לעולם.

הוא ילד מסכן כי יש לו אבות הומואים או אמהות לסביות וצריך לפקח עליהם כי הם עוד עלולים לדפוק את הילד.

בג״צ מנמק את החלטתו ״בטובת הילד״, או במילותיו המחפירות של השופט הנדל: ״ככל שמתרחקים ממודל ההולדה הטבעי ופונים לפרוצדורות מורכבות יותר – ראוי להגביר את הפיקוח על התהליך, להגן על טובת היילוד העתידי ולשמש לו קול״

המסר מפסק הדין הזה הוא שאנחנו צריכים להפסיק לסמוך על בג״צ. עברה תקופת הזוהר של הנשיא ברק והנשיאה בייניש. זכויות האדם כבר לא בראש מעייניהם של השופטים, והם מחכים שהכנסת, על הסמוטריצ׳ים והרפי פרצים והליצמנים שבה יחליטו אם מותר לי להיות אבא או לא.

אנחנו צריכים להיכנצס למערכת הפוליטית ולהפוך את העולם כדי שיעברו חוקים המיטיבים עם הקהילה הגאה. אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו.

שמאלני ציוני גאה, תל אביבי, לומד משפטים ומלמד עברית. הוביל מחאות למען קהילת להט״ב, שיויון לנשים והדמוקרטיה הישראלית. גר עם הכלבה שלו, ירדנה.

לפי הספוקן וורד 'מה שאת רוצה' של רעות גזבר:

כשאת רוצה לשיר
תשירי כאילו אף אחד לא שומע אותך
תשירי כאילו כל העולם במה
תשירי את הגוף שלך תשירי את הנשמה
תשירי על במה
תשירי בתשוקה, תשירי בעירום
תשירי כאילו כל העולם הוא שיר
ואל תתני לאף אחד לומר לך  "לא"
כי זה השיר שלך והחלטה שלך
ואת תשירי איפה שאת רוצה ואיך שאת רוצה
רק, אל תשירי בפני גברים
כי קול באישה ערווה
וב-2020 אסור לנשים לשיר בפני גברים
ב-2020 לנשים יש אפשרות בחירה
ב-2020 אישה יכולה לעשות הכל
כמעט הכל. כלומר, כי לשיר בפני גברים אי אפשר.

כשאת רוצה לרקוד
תרקדי כאילו אף אחד לא רואה אותך
תרקדי כאילו כל העולם במה
תרקדי את הגוף שלך תרקדי את הנשמה
תרקדי על עמוד
תרקדי בתשוקה, תרקדי בעירום
תרקדי כאילו כל העולם הוא ריקוד
ואל תתני לאף אחד לומר לך  "לא"
כי זה הגוף שלך והחלטה שלך
ואת תרקדי איפה שאת רוצה ואיך שאת רוצה
רק, אל תרקדי בלי מחיצה
כי מחיצה זה הכרחי
וב-2020 אסור לאישה לרקוד עם בחיר ליבה
וב-2020 אסור לנשים לרקוד במחיצת גברים
ב-2020 לנשים יש אפשרות בחירה
ב-2020 אישה יכולה לעשות הכל
כמעט הכל. כלומר, כי לרקוד בלי מחיצה אי אפשר גם אם את רוצה
כמעט הכל. כלומר, כי לרקוד עם גברים אי אפשר ב-2020.

אמנון פורטוגלי הוא חוקר תאגידים, ניאוליברליזם ואנרגיה.

הגוף הממשלתי שאחראי על בחירה והענקה של פרס ישראל ביום העצמאות מגדיר את הפרס כך: "הזוכים הם אזרחי-ישראל – יחידים, או במקרים חריגים שותפי הישג שגילו הצטיינות מיוחדת, מצוינות ופריצת דרך בתחומם או שתרמו תרומה מיוחדת לחברה בישראל".

למרות שההגדרה היא כללית מכדי שניתן יהיה לקבל ממנה תמונה ברורה על כוונת הפרס, אפשר להבין ש"ישראל" פה הוא העם במדינה, "אזרחי-ישראל" שמעניקים פרס הוקרה לאזרח/ית שתרמ/ה במיוחד למשהו, "תחום" כלשהו, בחיי החברה כולה.

ההצצה של כל אזרחי המדינה אל תוך תהליך קבלת הפרס התקבלה לא מזמן בסרט המעולה של יוסף סידר: "הערת שוליים". הסרט הצליח לחשוף את המרקם הפסיכולוגי, מימדי האנוכיות, ויצר שמירת הכבוד – בקרב החוג המצומצם שמתלווה לתהליך בחירת מקבל/ת הפרס. וכל זה בתחום האקדמיה!

לא כל שכן כשמדובר בתחום פסיקת ההלכה. כאן מובן מאליו שהעמדה האידיאולוגית והנטייה לשמרנות משחקות תפקיד חשוב יותר. וחשובה עוד יותר היא השפעת פסיקת ההלכה על חיי בני אדם לטוב או לרע.

האם, להבדיל אלפי הבדלות, בא בחשבון להעניק פרס בתחום הרפואה לרופא שאחוז גבוה ממטופליו מתים מטיפולו? איך אפשר לא לקחת בחשבון את הסבל שחווים מאות ואולי אלפי בני אדם מפסיקות ההלכה במדינה שלנו כשבאים לתת פרס ב"תחום" זה?

האם, להבדיל, בא בחשבון להעניק פרס בתחום הרפואה לרופא שאחוז גבוה ממטופליו מתים מטיפולו? איך אפשר לא לקחת בחשבון סבל שחווים מאות ואולי אלפי בני אדם מפסיקות ההלכה במדינה שלנו כשבאים לתת פרס ב"תחום" זה?

השנה נוצרה דוקא התעוררות לגבי פרס ישראל בתחום ההלכה. בהתחשב בכך שאנו חיים בחברה די מקוטבת בכל הקשור ל"תחום ההלכה" – איך זה שלא יהיה סקנדל, ולא משנה מי המקבל? חשוב לציין: אני פוסל לגמרי פרס ב"תחום ההלכה" כאשר הכוונה היא לפסיקת ההלכה. אינני פוסל כלל פרס לחקר ההלכה.

הרב יהושע שפירא כתב על הנושא: "אני מכיר היטב את הרב יעקב אריאל (חתן פרס ישראל) שנים ארוכות, וזה לא משנה לו אם יקבל או לא יקבל את הפרס. הרי גם במידה וכן יקבל האם ישנה מאורחותיו ומסדר יומו? הרי גם במידה ויקבל את הפרס, למחרת בבוקר הוא יקום באותה שעה לתפילה, ילמד את אותו דף יומי, ימשיך עם אותה מלאכת כתיבה, ובמידה שלא יקבל לא ידגדג לו הדבר כי אין לרב כבוד".

לעומת זאת הענקת פרס ישראל לחקר התלמוד לפרופ' ורד נעם מאוניברסיטת תל אביב מעוררת סלידה אצל תומכי הרב אריאל. רק הרעיון שאישה לומדת תלמוד, ומגיעה לדרגת הידע וההישגים של פרופ' נעם בחקר התלמוד – הוא רעיון דוחה לדידם של חוגים מסוימים שבחברה. האם יד אחת לא יודעת מה עושה היד השנייה?

השנה נוצרה דוקא התעוררות לגבי פרס ישראל בתחום ההלכה. בהתחשב בכך שאנו חיים בחברה די מקוטבת בכל הקשור ל"תחום ההלכה" – איך זה שלא יהיה סקנדל, ולא משנה מי המקבל?

פרס ישראל אמור להיות אות להכרה והוקרה לתרומה לכלל החברה, ולא רק לחוג זה או אחר. כל "תחום" שמתייחס רק לקבוצה זאת או אחרת מסוימת איננו תחום ראוי לפרס ישראל. בתוך העולם החרדי אפשר להעניק פרסים לפסיקת הלכה, אבל לא בחברה כולה. לדאבוני אנו עדיין נאבקים בתוך תוכנו בין צורות היהדות שקיימות במדינה ובין הטוב המשותף ההכרחי שמוביל לשלום בחברה.

אין לי שום התנגדות לפרס לרב אריאל מהקהל שהוא משרת. אבל חבל להעניק פרס לעניין שמפלג את החברה. יתר על כן, אסור לשכוח את "הפיל בחדר", או יותר נכון את "הדינוזאור בחדר": מדינת הלכה.

השאיפה של אנשים מסוימים להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה, כך שכל המדינה תתנהל על פי ההלכה שהם פוסקים, יכולה לגרום לחורבן המדינה בדרך הקצרה ביותר מכל איום קיומי על המדינה אחר.

האזרחים שמעריכים את קיומם כבעלי זכויות במדינה, וחובות שהם מקבלים על עצמם מרצון כדי לאפשר את חופש הפרט ברוב תחומי החיים – יסבלו משינוי קיצוני בפרטיות ובחופש הבחירה שלהם, ובצורך לשנות את התנהלותם אם ניהפך למדינת הלכה. זה אומר שכל פרס שניתן על פסיקת הלכה חייב להיות עניין פרטי או סקטוריאלי, אבל אסור שיהיה בשם "אזרחי ישראל".

הרב מיכאל גרץ שימש כעוזר לעורך הראשי של אנציקלופדיה יודאיקה, וכתב מאמרים לאנציקלופדיה על מחשבת ישראל בעת המודרנית. הוא היה בין המקימים של התנועה המסורתית בישראל ושימש כמנכ"ל הראשון של התנועה בזמן הקמתה. הוא היה הרב של קהילת מגן אברהם בעומר 32 שנים. היה בין המקימים של בית המדרש לרבנים במכון שכטר בירושלים, ושימש כמרצה שם בתחילתה. היה במשך כ-20 שנה מרצה בכיר למחשבת ישראל ומקרא במכללת קיי בבאר שבע, ופרסם מאמרים רבים. הוא גם היה רץ מרתונים וגמר כ-16 מהם בארץ ובחו"ל. רוב העבודה הציבורית שלו מוקדשת לקשר בין ערכים במסורת היהודית ובין הציבור בישראל.