ביקור בבירת צרפת גרם לי להרהר באי-השוויון שבעולם, ובטירוף שהוא מביא.
הלוא צרפת היא מדינת הבית של הכלכלן תומאס פיקטי, שהעצים את הדיון בסוגיה באמצעות ספרו מ-2013, "הון במאה העשרים ואחת".
קל ללעוג לצרפתים, שכמה מהם עדיין מסתובבים בפריז עם כובע ברט על ראשיהם, מבט ספקני על קלסתרם, ובגט בוקע בפראות מתוך שקית נייר חומה.
כשהייתי עורך סוכנות AP באירופה חששתי מאד מהקריאות הנשנות להתייצב בפריז לעימותים עם איגוד הכתבים. לא הייתי הביורוקרט היחיד עם תחושות קשות לגבי צרפת: המסים גבוהים מדי והאווירה העסקית מחניקה. כתב אחד סירב פעם לכסות את גירושיו של הנשיא סרקוזי, סיפור גדול בזמנו, והודיע לי בטלפון, בשיחה ללונדון, כי הוא חייב חוזית לעסוק רק בפוליטיקה, לא רכילות.
בישראל מעוררים היסטריה בנוגע למוסלמים שכובשים כביכול את צרפת והופכים אותה בדירבון ה-BDS לגיהנום אנטישמי. כרגיל עם השקרים של הימין יש בזה משהו: כמובן שישנה בעיה, אך חלקם באוכלוסיה הוא כ-8%, מספר המתאסלמים לא ימלא את איצטדיון פריז סן ז'רמן, והרחובות מלאים במהגרים שרובם מאפריקה הגיעו.
כן, פרברי המהגרים המרוחקים עגומים למדי, אבל מרכז העיר עדיין נוצץ, לאורכם ולרוחבם של קילומטרים רבים, יותר מאשר אפילו בלונדון, אולי.
לצרפת יש גם מספר מדהים של חברות ברשימת פורצ'ן 500 העולמי. היא ממוקמת מספר 5 בעולם (עם 28 חברות כאלה), ממש מאחורי גרמניה עם 32, ולכן עם יותר מהן בחישוב לנפש. יש לה חברות גלובליות כגון טוטאל, בי אן פי פאריבאס, פז'ו ודיור. למעשה היא מובילה את העולם במספר חברות כאלה על בסיס חישוב לנפש, יחד עם ארה"ב (הזוכה למקום ראשון) ויפן (שלישי) המאוכלסות יותר – והיא מובילה בקלות על מספר 2 סין (כמו כמעט כולם, אם להודות על האמת).
במונחים נומינליים פשוטים, צרפת מקדימה מדינות כמו דרום קוריאה, קנדה, איטליה ואפילו בריטניה המוערכת יותר (עד לפיאסקו עם הברקזיט, בכל אופן).
יש בעיות. האבטלה עומדת על 9%, יותר מאשר כפול באמריקה (אבל נתון זה בעייתי ובדרך כלל מסנן אנשים שוויתרו על עבודה או לא התחילו לחפש – כמו, למשל, המוני חרדים ישראלים). קיצונים משני הקצוות משגעים את הממשלה לאחרונה עם מהומות ה"אפוד הצהוב". מדי פעם חמומי מוח מבעירים מכוניות חונות. הבירה יקרה להרגיז (כמו בארץ).
ובכל זאת, המקום עדיין לא ירד מהפסים. יתר על כן, הרומנטיקה עדיין מורגשת באוויר, הזקנים אינם מוסתרים, וארוחת צהריים אלכוהולית היא עדיין עניין שבשגרה.
בבחירות האחרונות לנשיאות זכה עמנואל מקרון, שנראה שפוי אם כי מוזר, ובוודאי לא מישהו שעשוי להבעיר מכוניות בעצמו. נשווה את זה למה שקרה בארה"ב, בריטניה, ברזיל, רוסיה, אוקראינה, איטליה, הונגריה, פולין ובישראל (מה, באמת, כבר אפשר להגיד על ישראל).
מדוע צרפת נותרה שפוייה?
מידה פחותה של אי-שוויון – זה המפתח. צרפת היא אחת מתוך 5 מדינות בלבד מתוך 36 מדינות ב- OECD שבהן אי-השוויון והעוני ירדו ב -20 השנים האחרונות. דוח על ידי הכלכלנים ברטרנד גרבינטי, ג'ונתן גופיל-לברט ופיקטי עצמו, מהשנה שעברה, מוצא ששיעור ההכנסה של העשירון העליון בצרפת עומד על כ-32%, בערך כמו בשנת 1990, נמוך ב-5% מאשר ב-1960, ונמוך בהרבה מאשר לפני מאה שנה (ראה גרף).
השווה את זה למה שקרה בארצות הברית, שם העשירון העליון שולט יותר ויותר.
כמעט לפי כל קנה מידה, כולל הכנסה, הון והשפעה, רמת האי-השוויון ברוב המדינות המפותחות (בעיקר בישראל ובארצות הברית) עלתה פלאים ב-40 השנים האחרונות. ובעולם המתפתח המצב גרוע עוד יותר, כך שלפי הערכת Oxfam המאיון העליון שולט במחצית העושר בעולם.
חשבו לרגע אם כישורי האחוזון העליון מצדיקים דבר כזה.
זו תוצאה של גלובליזציה, טכנולוגיה, וליברליזציה כלכלית (במובנים רבים וברוב המקומות, למעט בדרך כלל צרפת והמדינות הנורדיות). המיסים הורדו, הוקל על מעבר ההון, המסחר הבינלאומי עודד, הורידו מיסי ירושה, וכו'. ערך המניות הפך לשיקול עליון במערב, מתוך הנחה די מופרכת שהעושר יטפטף מטה, ולא ישמש לצבירת הון ונדל"ן בלונדון.
בתור בוגר הנדסת מחשבים ובן למהגרים יהודים שנמלטו מנאצים וקומוניסטים, אני תמכתי, לאורך שנים, בכל השלושה. אבל אני שם לב בתקופה זו שאי השוויון המטורף שזה יצר משגע את האנשים. יחד עם גזענות וכעס על תקינות פוליטית, זה מסביר את נצחונו הביזארי של דונלד טראמפ.
יש הטוענים שהציפיות גבוהות מדי, ושהמודרניות מספקת שורה של יתרונות שלא קל לכמת אבל שחייבים להכלל במשוואת שביעות הרצון – כמו העובדות שיש אנציקלופדיה וספריית וידאו אינסופית בכל כיס, בעוד תוחלת החיים עלתה פלאים ברחבי תבל.
זה היה מרשים יותר אילו טופלו העניינים הבסיסיים. בכל רחבי אירופה בני 30 גרים עם הוריהם. בישראל משלמים במשך חיים שלמים על משכנתא עבור נכסים בינוניים בגלל חוסר איזון עצום בין מחירים למשכורות בגין אחיזת המדינה בקרקעות. באמריקה, על פי bankrate.com, כמעט שני שלישים לא יכולים למצוא 500 דולרים לעת צרה. ברוב המערב, כולל ארה"ב ובריטניה, הפנסיה הופכת לנחלת העבר, מקומות עבודה יציבים עשויים להיכחד, ויותר אנשים נקלעים לעבודות קבלן.
צעירים רבים מרגישים חוסר תקווה ואדישות; בבריטניה ההשתתפות הנמוכה שלהם (ככל הנראה כשליש) במשאל הברקזיט של שנת 2016 גרמה לתוצאה שרובם מתעבים, אבל כה עצום הניתוק שלהם שאין לדעת אם הלקח אף נלמד.
נאמר לנו שכל זה תוצאה בלתי נמנעת של שוק חופשי. אבל למעשה זה קשור למדיניות מיסוי ותקציב שניתן לשנות ולווסת. בעלי ההון של העולם הפוסט-תעשייתי תמרנו בהצלחה מרובה את דעת הקהל כדי לשמר ולהעצים את יתרונם. המנופים שעומדים לרשותם כוללים לוביסטים, תרומות פוליטיות, ועוד.
מה לעשות? כמה הצעות:
אין סיבה שהון יניב יותר מעבודה. על רווחי מסחר בנכסים, סחורות, נדל"ן וכולי צריך להטיל מס זהה למס הכנסה. האם זה הגיוני שמיליארדר ישלם מעט מאד לקופת המדינה על עסקאות פיננסיות עצומות (או במקרה של טראמפ, על פי הדיווחים, לפעמים שום דבר בכלל) בעוד ששכיר ממעמד הביניים משלם בארץ מס שולי באיזור ה-50% (ויותר, בתוספת מסים עקיפים) על הכנסות מעבר לכ-40 אלף שקל לחודש? זה אבסורד.
הניחו לאותו מעמד ביניים. הם אלה שבאמת רוצים לקנות יותר שהם כרגע יכולים, ועם יותר כסף בכיסם יביאו לעלייה בצריכה ויצירת מקומות עבודה. רוב בני מעמד הביניים ישמחו לשלם יותר מס על דמי השכירות ועל מניות אם הדבר היה מקביל לירידה במס הכנסה ורמת המיסים הכללית הייתה סבירה.
יש להעלות מסים באופן דרמטי על עשירים באמת – אנשים שמרוויחים מספיק שאין כמעט שום דבר סביר שהם לא יכולים להרשות לעצמם. נאמר, באופן שרירותי, מיליון דולר בשנה.
העובדה שהציבור לא דורש כל זאת בזעקה צריך למלא כל אחד ביראת כבוד ליכולת השדולתית של המעמד העליון הפיננסי. זה מעורר השראה.
נתקלתי בכך בשיחה לאחרונה בקהיר, עם שני חבר'ה ממעמד הביניים ששנאו את ברני סנדרס. "הבחור הוא קומוניסט!" אמר אחד, אזרח מצרי-אמריקני. "הוא רוצה לעשוק את העשירים. אתה מאמין? אני שואף להיות עשיר, והוא רוצה שהעשירים לא רק ישלמו יותר אלא גם אחוז גבוה יותר! "
נאלצתי להסביר כי מיסוי פרוגרסיבי הוא עיקרון השורר בכל מקום ואפילו הרפובליקנים בארה"ב מסכימים. לכן הדיון הוא לא על עקרון אלא מידה. במצבים כאלה יש תמיד דעות שונות והמפתח הוא איזון נכון. האיזון במרבית ארצות המערב כרגע אינו נכון (זה ודאי המצב בישראל). וזו הסיבה שהעולם יורד מהפסים.
כמו ברוב הדברים, פינק פלויד מנסח את זה בצורה הטובה ביותר: "יש; אין. ומי יכחיש שעל זה הלחימה? "
דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com
רוברט אופנהיימר, ראש פרוייקט מנהטן, נחשב לאבי הפצצה האטומית שהוטלה בסיום מלחמת העולם השנייה על הירושימה ואחר כך על נגסקי. אופנהיימר חש רגשי אשמה ופעל אחרי המלחמה למען הקמת פיקוח בינלאומי על המשך פיתוח הנשק הגרעיני.
אופנהיימר המשיך לעסוק עד שנות השישים במחקר מדעי של מבנה גרעין האטום. יחד עם שאר המדענים הוא הופתע לגלות שהפרוטונים והניוטרונים בגרעין, שאותו פוצצו בסוף מלחמת העולם השנייה, אינם חלקיקי יסוד ויש עשרות חלקיקים לא מוכרים שהתקבלו בניסויים של מאיצי חלקיקים אשר נעשו לאחר המלחמה. בשנות השישים עדיין לא היה ברור מי הם החלקיקים הנוספים, גן חיות של חלקיקים קוונטיים.
ד"ר רמי רום הוא דוקטור לכימיה פיזיקלית, עורך פטנטים וחוקר עצמאי של מלחמת יום כיפור.
יום ראשון בבוקר, נכנס ללמד בכיתה שהיא לא לגמרי כיתה, אלא אולם אכסניה שהוסב לכיתת לימוד. שולחנות מתקפלים מסודרים ב-ח', עטופים מפות לבנות חד פעמיות. סביב השולחנות תלמידות ותלמידי י"ב מתיכון "נופי הבשור", שהתאספו מחדש, ביוזמתם, לסיים יחד את שנת הלימודים האחרונה שלהם – בתנאי פנימייה בעין גדי.
"אמרו לך כבר שאנחנו מהעוטף?", שואל אחד התלמידים, במבט מעט מעורר רחמים.
דניאל טופז הוא מנחה בכיר במכון החינוך דרך כפר, שפעיל בלמעלה מ-70 קהילות חינוך בפריפריה החברתית של ישראל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
תודה על שבוע משמעותי לנוער הנפלא שלנו שמסב לנו גאווה עצומה. הבן שלי חזר מהשבוע הזה עם אור בעיניים. אכן מה שהם עשו מרגש אותנו מאוד ומלמד מאוד אותנו שיעור. ההורים. על תקומה מהאבל. הם דור התקומה ואנחנו גאים בהם על כך כל כך
תודה רבה דניאל על המעשה וסיכומו הכתוב. היטבת.ם להבין את נפש הנוער שלנו.
כבת למורה למקרא, לשמוע דור שלישי חוזרת מהשבוע המרוכז ואומרת "היה מעניין, נהניתי ללמוד"- דייני.
ממש היום שיחה עם בתי שאומרת -" תנו לחזור להיות אנחנו. בשום אופן לא קורבנות מסכנים, אבל גם לא סמל, לא שליחות". ואני מסבירה שקצת מאוחר מדי כי אכן הם נותנים לכולנו כוחות והוכחה שאפשר לצאת מהסיפור הזה אחרת. לפחות ברמה האישית של כל אחד מאיתנו. ושכל המסביב רק לא יפריע…
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם