ביקור בבירת צרפת גרם לי להרהר באי-השוויון שבעולם, ובטירוף שהוא מביא.

הלוא צרפת היא מדינת הבית של הכלכלן תומאס פיקטי, שהעצים את הדיון בסוגיה באמצעות ספרו מ-2013, "הון במאה העשרים ואחת".

קל ללעוג לצרפתים, שכמה מהם עדיין מסתובבים בפריז עם כובע ברט על ראשיהם, מבט ספקני על קלסתרם, ובגט בוקע בפראות מתוך שקית נייר חומה.

כשהייתי עורך סוכנות AP באירופה חששתי מאד מהקריאות הנשנות להתייצב בפריז לעימותים עם איגוד הכתבים. לא הייתי הביורוקרט היחיד עם תחושות קשות לגבי צרפת: המסים גבוהים מדי והאווירה העסקית מחניקה. כתב אחד סירב פעם לכסות את גירושיו של הנשיא סרקוזי, סיפור גדול בזמנו, והודיע לי בטלפון, בשיחה ללונדון, כי הוא חייב חוזית לעסוק רק בפוליטיקה, לא רכילות.

בישראל מעוררים היסטריה בנוגע למוסלמים שכובשים כביכול את צרפת והופכים אותה בדירבון ה-BDS לגיהנום אנטישמי. כרגיל עם השקרים של הימין יש בזה משהו: כמובן שישנה בעיה, אך חלקם באוכלוסיה הוא כ-8%, מספר המתאסלמים לא ימלא את איצטדיון פריז סן ז'רמן, והרחובות מלאים במהגרים שרובם מאפריקה הגיעו.

כן, פרברי המהגרים המרוחקים עגומים למדי, אבל מרכז העיר עדיין נוצץ, לאורכם ולרוחבם של קילומטרים רבים, יותר מאשר אפילו בלונדון, אולי.

לצרפת יש גם מספר מדהים של חברות ברשימת פורצ'ן 500 העולמי. היא ממוקמת מספר 5 בעולם (עם 28 חברות כאלה), ממש מאחורי גרמניה עם 32, ולכן עם יותר מהן בחישוב לנפש. יש לה חברות גלובליות כגון טוטאל, בי אן פי פאריבאס, פז'ו ודיור. למעשה היא מובילה את העולם במספר חברות כאלה על בסיס חישוב לנפש, יחד עם ארה"ב (הזוכה למקום ראשון) ויפן (שלישי) המאוכלסות יותר – והיא מובילה בקלות על מספר 2 סין (כמו כמעט כולם, אם להודות על האמת).

במונחים נומינליים פשוטים, צרפת מקדימה מדינות כמו דרום קוריאה, קנדה, איטליה ואפילו בריטניה המוערכת יותר (עד לפיאסקו עם הברקזיט, בכל אופן).

יש בעיות. האבטלה עומדת על 9%, יותר מאשר כפול באמריקה (אבל נתון זה בעייתי ובדרך כלל מסנן אנשים שוויתרו על עבודה או לא התחילו לחפש – כמו, למשל, המוני חרדים ישראלים). קיצונים משני הקצוות משגעים את הממשלה לאחרונה עם מהומות ה"אפוד הצהוב". מדי פעם חמומי מוח מבעירים מכוניות חונות. הבירה יקרה להרגיז (כמו בארץ).

ובכל זאת, המקום עדיין לא ירד מהפסים. יתר על כן, הרומנטיקה עדיין מורגשת באוויר, הזקנים אינם מוסתרים, וארוחת צהריים אלכוהולית היא עדיין עניין שבשגרה.

בבחירות האחרונות לנשיאות זכה עמנואל מקרון, שנראה שפוי אם כי מוזר, ובוודאי לא מישהו שעשוי להבעיר מכוניות בעצמו. נשווה את זה למה שקרה בארה"ב, בריטניה, ברזיל, רוסיה, אוקראינה, איטליה, הונגריה, פולין ובישראל (מה, באמת, כבר אפשר להגיד על ישראל).

מדוע צרפת נותרה שפוייה?

מידה פחותה של אי-שוויון – זה המפתח. צרפת היא אחת מתוך 5 מדינות בלבד מתוך 36 מדינות ב- OECD שבהן אי-השוויון והעוני ירדו ב -20 השנים האחרונות. דוח על ידי הכלכלנים ברטרנד גרבינטי, ג'ונתן גופיל-לברט ופיקטי עצמו, מהשנה שעברה, מוצא ששיעור ההכנסה של העשירון העליון בצרפת עומד על כ-32%, בערך כמו בשנת 1990, נמוך ב-5% מאשר ב-1960, ונמוך בהרבה מאשר לפני מאה שנה (ראה גרף).

השווה את זה למה שקרה בארצות הברית, שם העשירון העליון שולט יותר ויותר.

כמעט לפי כל קנה מידה, כולל הכנסה, הון והשפעה, רמת האי-השוויון ברוב המדינות המפותחות (בעיקר בישראל ובארצות הברית) עלתה פלאים ב-40 השנים האחרונות. ובעולם המתפתח המצב גרוע עוד יותר, כך שלפי הערכת Oxfam המאיון העליון שולט במחצית העושר בעולם.

חשבו לרגע אם כישורי האחוזון העליון מצדיקים דבר כזה.

זו תוצאה של גלובליזציה, טכנולוגיה, וליברליזציה כלכלית (במובנים רבים וברוב המקומות, למעט בדרך כלל צרפת והמדינות הנורדיות). המיסים הורדו, הוקל על מעבר ההון, המסחר הבינלאומי עודד, הורידו מיסי ירושה, וכו'. ערך המניות הפך לשיקול עליון במערב, מתוך הנחה די מופרכת שהעושר יטפטף מטה, ולא ישמש לצבירת הון ונדל"ן בלונדון.

בתור בוגר הנדסת מחשבים ובן למהגרים יהודים שנמלטו מנאצים וקומוניסטים, אני תמכתי, לאורך שנים, בכל השלושה. אבל אני שם לב בתקופה זו שאי השוויון המטורף שזה יצר משגע את האנשים. יחד עם גזענות וכעס על תקינות פוליטית, זה מסביר את נצחונו הביזארי של דונלד טראמפ.

יש הטוענים שהציפיות גבוהות מדי, ושהמודרניות מספקת שורה של יתרונות שלא קל לכמת אבל שחייבים להכלל במשוואת שביעות הרצון – כמו העובדות שיש אנציקלופדיה וספריית וידאו אינסופית בכל כיס, בעוד תוחלת החיים עלתה פלאים ברחבי תבל.

זה היה מרשים יותר אילו טופלו העניינים הבסיסיים. בכל רחבי אירופה בני 30 גרים עם הוריהם. בישראל משלמים במשך חיים שלמים על משכנתא עבור נכסים בינוניים בגלל חוסר איזון עצום בין מחירים למשכורות בגין אחיזת המדינה בקרקעות. באמריקה, על פי bankrate.com, כמעט שני שלישים לא יכולים למצוא 500 דולרים לעת צרה. ברוב המערב, כולל ארה"ב ובריטניה, הפנסיה הופכת לנחלת העבר, מקומות עבודה יציבים עשויים להיכחד, ויותר אנשים נקלעים לעבודות קבלן.

צעירים רבים מרגישים חוסר תקווה ואדישות; בבריטניה ההשתתפות הנמוכה שלהם (ככל הנראה כשליש) במשאל הברקזיט של שנת 2016 גרמה לתוצאה שרובם מתעבים, אבל כה עצום הניתוק שלהם שאין לדעת אם הלקח אף נלמד.

נאמר לנו שכל זה תוצאה בלתי נמנעת של שוק חופשי. אבל למעשה זה קשור למדיניות מיסוי ותקציב שניתן לשנות ולווסת. בעלי ההון של העולם הפוסט-תעשייתי תמרנו בהצלחה מרובה את דעת הקהל כדי לשמר ולהעצים את יתרונם. המנופים שעומדים לרשותם כוללים לוביסטים, תרומות פוליטיות, ועוד.

מה לעשות? כמה הצעות:

אין סיבה שהון יניב יותר מעבודה. על רווחי מסחר בנכסים, סחורות, נדל"ן וכולי צריך להטיל מס זהה למס הכנסה. האם זה הגיוני שמיליארדר ישלם מעט מאד לקופת המדינה על עסקאות פיננסיות עצומות (או במקרה של טראמפ, על פי הדיווחים, לפעמים שום דבר בכלל) בעוד ששכיר ממעמד הביניים משלם בארץ מס שולי באיזור ה-50% (ויותר, בתוספת מסים עקיפים) על הכנסות מעבר לכ-40 אלף שקל לחודש? זה אבסורד.

הניחו לאותו מעמד ביניים. הם אלה שבאמת רוצים לקנות יותר שהם כרגע יכולים, ועם יותר כסף בכיסם יביאו לעלייה בצריכה ויצירת מקומות עבודה. רוב בני מעמד הביניים ישמחו לשלם יותר מס על דמי השכירות ועל מניות אם הדבר היה מקביל לירידה במס הכנסה ורמת המיסים הכללית הייתה סבירה.

יש להעלות מסים באופן דרמטי על עשירים באמת – אנשים שמרוויחים מספיק שאין כמעט שום דבר סביר שהם לא יכולים להרשות לעצמם. נאמר, באופן שרירותי, מיליון דולר בשנה.

העובדה שהציבור לא דורש כל זאת בזעקה צריך למלא כל אחד ביראת כבוד ליכולת השדולתית של המעמד העליון הפיננסי. זה מעורר השראה.

נתקלתי בכך בשיחה לאחרונה בקהיר, עם שני חבר'ה ממעמד הביניים ששנאו את ברני סנדרס. "הבחור הוא קומוניסט!" אמר אחד, אזרח מצרי-אמריקני. "הוא רוצה לעשוק את העשירים. אתה מאמין? אני שואף להיות עשיר, והוא רוצה שהעשירים לא רק ישלמו יותר אלא גם אחוז גבוה יותר! "

LADIES (צילום: דן פרי)

נאלצתי להסביר כי מיסוי פרוגרסיבי הוא עיקרון השורר בכל מקום ואפילו הרפובליקנים בארה"ב מסכימים. לכן הדיון הוא לא על עקרון אלא מידה. במצבים כאלה יש תמיד דעות שונות והמפתח הוא איזון נכון. האיזון במרבית ארצות המערב כרגע אינו נכון (זה ודאי המצב בישראל). וזו הסיבה שהעולם יורד מהפסים.

כמו ברוב הדברים, פינק פלויד מנסח את זה בצורה הטובה ביותר: "יש; אין. ומי יכחיש שעל זה הלחימה? "

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

האלוף במיל. גיא צור מספר שרואיין במשך 45 דקות בידי שרה נתניהו לתפקיד מזכירו הצבאי של רה"מ.

אם זה נכון, זוהי עבירה פלילית חוזרת של הפרת אמונים לכאורה מצד הנוכל המשסה. האם היועצת המשפטית לממשלה תפעל? האם אחוזי התמיכה בנתניהו ובליכוד יצנחו? האם הפתולוגיה הזו מעניינת מישהו? לא נעצור את הנשימה.

האלוף במיל. גיא צור מספר שרואיין במשך 45 דקות בידי שרה נתניהו לתפקיד מזכירו הצבאי של רה"מ – עבירה פלילית חוזרת של הפרת אמונים. האם היועמש"ית תפעל? האם התמיכה בליכוד תצנח? לא נעצור את הנשימה

רק הגילוי הזה – בלי המכלול העצום של אלפי הפתולוגיות מהן נאלצנו לסבול – אמור להניב פרידה מהחיים הפוליטיים של כל מנהיג או איש ציבור במדינות דמוקרטיות סבירות. ודאי של מועמד לראש הממשלה. אדם בעל הגינות מינימלית היה מניח את המפתחות על השולחן.

ב-2012 התמודד גיא צור לתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו, ומצא את עצמו בראיון אל מול רעייתו. https://t.co/yUmJ812LbW

— ערוץ 7 (@arutz7heb) June 26, 2022

מדינות דמוקרטיות סבירות אמרנו. אדם בעל הגינות מינימלית אמרנו.

אך ישראל לא אמרנו. כי אין דמוקרטיה ששוללת אזרחות ופוגעת בזכויות אדם של מיליונים הנתונים לשליטתה ומקיימת שתי מערכות חוק לפי מוצא אתני. לא קיימת חיה כזו. ואין גרם של הגינות בנתניהו שריסק ועלול לסיים את מלאכת הריסוק של ההיבטים הליברל-דמוקרטיים שעדיין נותרו כאן.

וגם עדותו ביום 20 ביולי בוועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון – שכמובן תהיה מביכה, חלולה ומלאת כזבים – לא תגרע דבר מהתמיכה בפוליטיקאי הנורא הזה.

אמרנו מדינות דמוקרטיות סבירות ואדם בעל הגינות מינימלית. אך אין דמוקרטיה שפוגעת בזכויות אדם של מיליונים תחת שליטתה ומקיימת שתי מערכות חוק לפי מוצא אתני, ואין גרם של הגינות בנתניהו

ריקבון. מק וריקבון. ופתולוגיה.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

אז מסתבר ששופטי בית המשפט העליון האמריקאי הטעו את הסנאט, כאשר בתור מועמדים הבטיחו לא לבטל את הזכות להפלות. גם שמרנים וגם שקרנים? מזעזע!

אבל אם נשים בצד את הרגש, אפשר לראות את ביטול הפסיקה מ-1972 הידועה בשם "רו נגד ווייד" (אשר קבעה שהחוקה מגנה על זכות האישה לבצע הפלה) כך: השמרנים טוענים שאין זכות חוקתית להפלות, ושהנושא הוא פוליטי.

אפשר לראות את ביטול הפסיקה מ-1972 הידועה בשם "רו נגד ווייד" (שקבעה כי החוקה מגנה על זכות האישה לבצע הפלה) כך: השמרנים טוענים שאין זכות חוקתית להפלות, והנושא הוא פוליטי

למרות שטיעון זה בא מבית מדרשם הקודח של הרפובליקאים, הוא לא בהכרח מטורף, והוא גם מספק לדמוקרטים פתח לא רע לבחירות אמצע הקדנציה בנובמבר.

הרעיון שהזכות להפלה לא מעוגן בחוקה הוא הרבה פחות מטורף, למשל, מההתעקשות שלכל טמבל כן יש זכות חוקתית לשאת תת-מקלע בקניון השכונתי (ולאחרונה בית המשפט שוב תמך בגרסה זו). אינני משפטן, אבל אני יודע לעשות חיפוש, ולא מצאתי את המילה הפלות בחוקה. כל השאר זה פרשנות.

במהלך חצי המאה האחרונה הסוגייה עוותה לחלוטין על ידי כל הצדדים, כולל ליברלים שמתעקשים שההתנגדות להפלות היא סוג של קונספירציה לשעבד נשים ולשלול מהן זכויות על גופן באופן כללי. הם מתעקשים לקרוא לעמדתם "הזכות לבחור" כאילו שמדובר בטעמים של גלידה, ולא מעיזים לומר את האמת: הם תומכים בזכות לבצע הפלות – קרי בהפלות.

ריבונו של עולם, קראו לילד בשמו! הציבור מזהה בהיסוס כזה חולשה – בארה"ב כמו בארץ בנושאים אחרים – וככה זה נגמר.

אני מאמין לשמרנים שהם באמת ובתמים רואים בהפלה סוג של רצח, או למצער הריגה. אני לא מסכים עם הדעה הזו, אבל אני גם חושב שלמילים יש משמעות ושעדיף לדייק. לכן אני לא "תומך בבחירה" – אני תומך בזכות לבצע הפלות (גם עד שלב מאוחר למדי בהריון).

אני מאמין לשמרנים שהם באמת רואים בהפלה סוג של רצח או הריגה. אני לא מסכים עם דעה זו, אבל גם חושב שלמילים יש משמעות ושעדיף לדייק. לכן אני לא "תומך בבחירה" – אני תומך בזכות לבצע הפלות

וכן, אני מודה שיש כאן סוגיה מוסרית לא פתורה וכנראה לא פתירה. אינני  לגמרי בטוח שזו לא הריגה; אבל אני מסיק שגם אם כן זה עדיף על להכריח אישה לשאת עובר שאיננה רוצה בו עד הלידה.

אם אתה רואה בזה רצח אז יש להניח, בהקשר האמריקאי, שאתה גם תומך בעונש מוות – שהוא גם כן רצח. החיים לא מושלמים, וגם המוות לא, ואין בחירות קלות, וכולנו צריכים להירגע.

זה לא כל כך מוזר, אם כך, להסיק שהמחלוקת בין נקודת המבט שלי לבין זו שמתנגדת להפלות היא באמת פוליטית יותר מאשר משפטית. החלטת בית המשפט העליון משנת 1972 הייתה סובייקטיבית כמו זו שביטלה אותה בסוף השבוע שעבר. "רו" סיפקה פשוט דרך נוחה להבטיח את הזכות להפלות תוך עקיפת הפוליטיקאים, שבארה"ב הם חכמים עוד פחות ממקביליהם הישראלים.

נראה שהרפובליקאים מעדיפים כעת שבתי המחוקקים במדינות השונות הם שיחליטו בעניין הפלות. זה, שוב, לא לגמרי בלתי הגיוני. אבל יש בזה גם משהו אנטי-לאומי, כאילו שארה"ב איננה מדינה אלא סתם אוסף של טריטוריות אוטונומיות; רפובליקאים רבים באמת גורסים כך. אם הימין בארץ (שטוען שהוא המחנה הלאומי) הוא בפועל המחנה הדו-לאומי, הימין בארה"ב הוא המחנה הרב-לאומי. שם כמו כאן הם לא מבינים עד הסוף את המהות של עצמם; בלבול שאינו מודע לבלבולו.

מי שבאמת מאמין בארה"ב כמדינה יכול לטעון שחקיקה פדרלית היא זו שצריכה לתת להפלות את הכיסוי הנדרש. וזו אכן עמדתי.

כך או כך, זה בסדר גמור. רוצים שהנושא יהיה פוליטי? אז אדרבא, שיהיה פוליטי ועוד איך. הזעם על כך שמחצית המדינות עומדות לאסור על הפלות אכן צריך להבהיר לאזרחים (שחלקם הניכר עצלנים מבחינה אינטלקטואלית) שלהצבעות שלהם (וגם להימנעות) יש השלכות. זה צריך לדרבן החלטות פוליטיות המבוססות על הבנה בוגרת של סיבה ומסובב (שם כמו בישראל; רוצים איראן ישראלית וסוף למדינה היהודית? תצביעו לימין!)

נראה שהרפובליקאים מעדיפים כעת שבתי המחוקקים במדינות השונות יחליטו בעניין הפלות. זה לא בלתי הגיוני. אבל יש בזה גם משהו אנטי-לאומי, כאילו שארה"ב אינה מדינה אלא אוסף טריטוריות

סקרים מראים שרוב עצום בקרב האמריקאים לא רצה בביטול פסיקת רו ונבעת מאיסורים על הפלות. עד היום היה קשה לרתום את הרוב הזה, בין היתר בגלל שהם היו שאננים. הרי כמועמד לכס המשפט ברט קוואנו אמר לסנאט שרו מהווה תקדים חשוב מאוד. האמינו לו. עכשיו יש להגיש חשבון.

אין סיבה להתייאש ואין סיבה לפחד מהבחירות. כזכור, בארה"ב יש כל שנתיים בחירות לכל בית נבחרים ולשליש מהסנאט. צריך להזכיר לבוחרים שדעותיהם לא יתאימו באופן מושלם לאף מפלגה פוליטית; יש לבחור בהתאמה המרבית ולתעדף נושאים. עבור אמריקאים שאכפת להם מביזיון ההפלות, סביר מאוד שהזכות להפלות תהפוך לנושא המרכזי בבחירות באמצע הקדנציה.

זאת ועוד: מי שתומך בזכות להפלות כנראה גם שייך לרוב שתומך במגוון נושאים חברתיים ליברליים כולל גישה רחבה יותר לשירותי בריאות ובקרה הדוקה יותר על נשק. בנושא אחרון זה, שימו לב שאפילו החקיקה המינימלית שהתקבלה בסנאט בימים האחרונים זכתה להתנגדות של 70% מהסנאטורים הרפובליקאים – כלומר 35 מהם. מלבד קומץ שדרך נס הצטרפו ל-50 הדמוקרטים כדי להעביר את החקיקה, רוב הרפובליקאים לא התרשמו ממעשי הטבח והזוועה שהאמריקאים חווים מדי שבוע.

העמדות הרפובליקאיות בנושאים שלעיל, בתוספת התנגדותם לצעדים נגד שינויי האקלים, עם בונוס בצורת הסכנה הברורה שהם ומנהיגם דונלד טראמפ מהווים לדמוקרטיה, אמורים להוציא את הבוחרים לקלפיות.

תמיכה ברפובליקאים (במיוחד כאשר לכל מדינונת שמרנית יש את אותם שני סנאטורים כמו שיש לקליפורניה וניו יורק הליברליות) מובילה לבית משפט עליון שמנותק מהמציאות, מהתקופה ומהעם.

העמדות הרפובליקאיות בנושאים כהפלות ונשק, בתוספת התנגדותם לצעדים נגד שינויי האקלים, עם בונוס בצורת הסכנה שהם ומנהיגם טראמפ מהווים לדמוקרטיה, אמורים להוציא את הבוחרים לקלפיות

בסוף הציבור צריך להבין את זה. אחרת, ואין דרך לומר את זה באופן מנומס, מגיע לו לסבול.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan