ביקור בבירת צרפת גרם לי להרהר באי-השוויון שבעולם, ובטירוף שהוא מביא.

הלוא צרפת היא מדינת הבית של הכלכלן תומאס פיקטי, שהעצים את הדיון בסוגיה באמצעות ספרו מ-2013, "הון במאה העשרים ואחת".

קל ללעוג לצרפתים, שכמה מהם עדיין מסתובבים בפריז עם כובע ברט על ראשיהם, מבט ספקני על קלסתרם, ובגט בוקע בפראות מתוך שקית נייר חומה.

כשהייתי עורך סוכנות AP באירופה חששתי מאד מהקריאות הנשנות להתייצב בפריז לעימותים עם איגוד הכתבים. לא הייתי הביורוקרט היחיד עם תחושות קשות לגבי צרפת: המסים גבוהים מדי והאווירה העסקית מחניקה. כתב אחד סירב פעם לכסות את גירושיו של הנשיא סרקוזי, סיפור גדול בזמנו, והודיע לי בטלפון, בשיחה ללונדון, כי הוא חייב חוזית לעסוק רק בפוליטיקה, לא רכילות.

בישראל מעוררים היסטריה בנוגע למוסלמים שכובשים כביכול את צרפת והופכים אותה בדירבון ה-BDS לגיהנום אנטישמי. כרגיל עם השקרים של הימין יש בזה משהו: כמובן שישנה בעיה, אך חלקם באוכלוסיה הוא כ-8%, מספר המתאסלמים לא ימלא את איצטדיון פריז סן ז'רמן, והרחובות מלאים במהגרים שרובם מאפריקה הגיעו.

כן, פרברי המהגרים המרוחקים עגומים למדי, אבל מרכז העיר עדיין נוצץ, לאורכם ולרוחבם של קילומטרים רבים, יותר מאשר אפילו בלונדון, אולי.

לצרפת יש גם מספר מדהים של חברות ברשימת פורצ'ן 500 העולמי. היא ממוקמת מספר 5 בעולם (עם 28 חברות כאלה), ממש מאחורי גרמניה עם 32, ולכן עם יותר מהן בחישוב לנפש. יש לה חברות גלובליות כגון טוטאל, בי אן פי פאריבאס, פז'ו ודיור. למעשה היא מובילה את העולם במספר חברות כאלה על בסיס חישוב לנפש, יחד עם ארה"ב (הזוכה למקום ראשון) ויפן (שלישי) המאוכלסות יותר – והיא מובילה בקלות על מספר 2 סין (כמו כמעט כולם, אם להודות על האמת).

במונחים נומינליים פשוטים, צרפת מקדימה מדינות כמו דרום קוריאה, קנדה, איטליה ואפילו בריטניה המוערכת יותר (עד לפיאסקו עם הברקזיט, בכל אופן).

יש בעיות. האבטלה עומדת על 9%, יותר מאשר כפול באמריקה (אבל נתון זה בעייתי ובדרך כלל מסנן אנשים שוויתרו על עבודה או לא התחילו לחפש – כמו, למשל, המוני חרדים ישראלים). קיצונים משני הקצוות משגעים את הממשלה לאחרונה עם מהומות ה"אפוד הצהוב". מדי פעם חמומי מוח מבעירים מכוניות חונות. הבירה יקרה להרגיז (כמו בארץ).

ובכל זאת, המקום עדיין לא ירד מהפסים. יתר על כן, הרומנטיקה עדיין מורגשת באוויר, הזקנים אינם מוסתרים, וארוחת צהריים אלכוהולית היא עדיין עניין שבשגרה.

בבחירות האחרונות לנשיאות זכה עמנואל מקרון, שנראה שפוי אם כי מוזר, ובוודאי לא מישהו שעשוי להבעיר מכוניות בעצמו. נשווה את זה למה שקרה בארה"ב, בריטניה, ברזיל, רוסיה, אוקראינה, איטליה, הונגריה, פולין ובישראל (מה, באמת, כבר אפשר להגיד על ישראל).

מדוע צרפת נותרה שפוייה?

מידה פחותה של אי-שוויון – זה המפתח. צרפת היא אחת מתוך 5 מדינות בלבד מתוך 36 מדינות ב- OECD שבהן אי-השוויון והעוני ירדו ב -20 השנים האחרונות. דוח על ידי הכלכלנים ברטרנד גרבינטי, ג'ונתן גופיל-לברט ופיקטי עצמו, מהשנה שעברה, מוצא ששיעור ההכנסה של העשירון העליון בצרפת עומד על כ-32%, בערך כמו בשנת 1990, נמוך ב-5% מאשר ב-1960, ונמוך בהרבה מאשר לפני מאה שנה (ראה גרף).

השווה את זה למה שקרה בארצות הברית, שם העשירון העליון שולט יותר ויותר.

כמעט לפי כל קנה מידה, כולל הכנסה, הון והשפעה, רמת האי-השוויון ברוב המדינות המפותחות (בעיקר בישראל ובארצות הברית) עלתה פלאים ב-40 השנים האחרונות. ובעולם המתפתח המצב גרוע עוד יותר, כך שלפי הערכת Oxfam המאיון העליון שולט במחצית העושר בעולם.

חשבו לרגע אם כישורי האחוזון העליון מצדיקים דבר כזה.

זו תוצאה של גלובליזציה, טכנולוגיה, וליברליזציה כלכלית (במובנים רבים וברוב המקומות, למעט בדרך כלל צרפת והמדינות הנורדיות). המיסים הורדו, הוקל על מעבר ההון, המסחר הבינלאומי עודד, הורידו מיסי ירושה, וכו'. ערך המניות הפך לשיקול עליון במערב, מתוך הנחה די מופרכת שהעושר יטפטף מטה, ולא ישמש לצבירת הון ונדל"ן בלונדון.

בתור בוגר הנדסת מחשבים ובן למהגרים יהודים שנמלטו מנאצים וקומוניסטים, אני תמכתי, לאורך שנים, בכל השלושה. אבל אני שם לב בתקופה זו שאי השוויון המטורף שזה יצר משגע את האנשים. יחד עם גזענות וכעס על תקינות פוליטית, זה מסביר את נצחונו הביזארי של דונלד טראמפ.

יש הטוענים שהציפיות גבוהות מדי, ושהמודרניות מספקת שורה של יתרונות שלא קל לכמת אבל שחייבים להכלל במשוואת שביעות הרצון – כמו העובדות שיש אנציקלופדיה וספריית וידאו אינסופית בכל כיס, בעוד תוחלת החיים עלתה פלאים ברחבי תבל.

זה היה מרשים יותר אילו טופלו העניינים הבסיסיים. בכל רחבי אירופה בני 30 גרים עם הוריהם. בישראל משלמים במשך חיים שלמים על משכנתא עבור נכסים בינוניים בגלל חוסר איזון עצום בין מחירים למשכורות בגין אחיזת המדינה בקרקעות. באמריקה, על פי bankrate.com, כמעט שני שלישים לא יכולים למצוא 500 דולרים לעת צרה. ברוב המערב, כולל ארה"ב ובריטניה, הפנסיה הופכת לנחלת העבר, מקומות עבודה יציבים עשויים להיכחד, ויותר אנשים נקלעים לעבודות קבלן.

צעירים רבים מרגישים חוסר תקווה ואדישות; בבריטניה ההשתתפות הנמוכה שלהם (ככל הנראה כשליש) במשאל הברקזיט של שנת 2016 גרמה לתוצאה שרובם מתעבים, אבל כה עצום הניתוק שלהם שאין לדעת אם הלקח אף נלמד.

נאמר לנו שכל זה תוצאה בלתי נמנעת של שוק חופשי. אבל למעשה זה קשור למדיניות מיסוי ותקציב שניתן לשנות ולווסת. בעלי ההון של העולם הפוסט-תעשייתי תמרנו בהצלחה מרובה את דעת הקהל כדי לשמר ולהעצים את יתרונם. המנופים שעומדים לרשותם כוללים לוביסטים, תרומות פוליטיות, ועוד.

מה לעשות? כמה הצעות:

אין סיבה שהון יניב יותר מעבודה. על רווחי מסחר בנכסים, סחורות, נדל"ן וכולי צריך להטיל מס זהה למס הכנסה. האם זה הגיוני שמיליארדר ישלם מעט מאד לקופת המדינה על עסקאות פיננסיות עצומות (או במקרה של טראמפ, על פי הדיווחים, לפעמים שום דבר בכלל) בעוד ששכיר ממעמד הביניים משלם בארץ מס שולי באיזור ה-50% (ויותר, בתוספת מסים עקיפים) על הכנסות מעבר לכ-40 אלף שקל לחודש? זה אבסורד.

הניחו לאותו מעמד ביניים. הם אלה שבאמת רוצים לקנות יותר שהם כרגע יכולים, ועם יותר כסף בכיסם יביאו לעלייה בצריכה ויצירת מקומות עבודה. רוב בני מעמד הביניים ישמחו לשלם יותר מס על דמי השכירות ועל מניות אם הדבר היה מקביל לירידה במס הכנסה ורמת המיסים הכללית הייתה סבירה.

יש להעלות מסים באופן דרמטי על עשירים באמת – אנשים שמרוויחים מספיק שאין כמעט שום דבר סביר שהם לא יכולים להרשות לעצמם. נאמר, באופן שרירותי, מיליון דולר בשנה.

העובדה שהציבור לא דורש כל זאת בזעקה צריך למלא כל אחד ביראת כבוד ליכולת השדולתית של המעמד העליון הפיננסי. זה מעורר השראה.

נתקלתי בכך בשיחה לאחרונה בקהיר, עם שני חבר'ה ממעמד הביניים ששנאו את ברני סנדרס. "הבחור הוא קומוניסט!" אמר אחד, אזרח מצרי-אמריקני. "הוא רוצה לעשוק את העשירים. אתה מאמין? אני שואף להיות עשיר, והוא רוצה שהעשירים לא רק ישלמו יותר אלא גם אחוז גבוה יותר! "

LADIES (צילום: דן פרי)

נאלצתי להסביר כי מיסוי פרוגרסיבי הוא עיקרון השורר בכל מקום ואפילו הרפובליקנים בארה"ב מסכימים. לכן הדיון הוא לא על עקרון אלא מידה. במצבים כאלה יש תמיד דעות שונות והמפתח הוא איזון נכון. האיזון במרבית ארצות המערב כרגע אינו נכון (זה ודאי המצב בישראל). וזו הסיבה שהעולם יורד מהפסים.

כמו ברוב הדברים, פינק פלויד מנסח את זה בצורה הטובה ביותר: "יש; אין. ומי יכחיש שעל זה הלחימה? "

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

הנה נפטרנו מחום הקיץ המתיש ושוב הגיע סתיו מענג, שאמור היה כבר להתחלף בחורף אך נראה שזה מתמהמה. האוויר הצטלל ואפשר כבר לשאוף את הניחוח הדק שלאחר הגשם. ממטרות העוז שהגיעו אחרי הגשם הראשון הותירו אחריהם אוויר רווי ריח גשם כמעט ממכר. אבל הפעם קשה לחגוג את הקרירות ואת הקסם הסתווי, בגלל העצב, הבלבול, תחושות הכאוס, החרדות, הלחצים.

גם במלנכוליה הקלה הנלווית כתמיד לסתיו יש נעימות כלשהי. ואני נזכרת איך שמעתי לראשונה את אריק איינשטיין. הייתי אז בת בגיל 15 16. נדמה לי ששירו הראשון ששמעתי היה "רוח סתיו" עם המילים שחיבר יחיאל מוהר והלחן של יוחנן זראי. השיר הזה חוזר אלי מדי שנה בהגיע הסתיו.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

באחד הסקרים האחרונים על התאמה לראשות הממשלה, עלה שרק כרבע מהבוחרים וכמחצית ממצביעי הליכוד סבורים שהבנימין הנוכחי, נתניהו, יותר מתאים מהשני. גנץ, לעומתו, זוכה לתמיכת מחצית הציבור, כפול מראש הממשלה המכהן.

אין פלא שאלו המספרים של גנץ – בתקופה קשה אנשים מחפשים תקווה ושינוי. אך אני מנסה להבין מה עובר בראש של אותו מעט יותר מרבע מהציבור שעדיין חושב שנתניהו הכי מתאים לתפקיד. מה לדעתו עשה המכהן, שמצדיק נאמנות כזו?

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות להאחר התפרקות ברה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.