תמיד אמרתי שלי זה לא יקרה.

אני יודע שאינני היחיד בעניין הזה – רבים וטובים ממני היו משוכנעים עוד הרבה לפניי שלהם זה לא יקרה. רבים וטובים משוכנעים גם כיום, בלי כל קשר אלי, שאין סיכוי שלהם זה יקרה, וזה בסדר – האמונה הזו היא הדבר שמחזיק אותנו בריצה קדימה, קצרי נשימה, טורפים את כל מה שעומד בדרכנו, אל המקום והזמן שבו כל התנאים מבשילים.

ואז, כשהמקום והזמן ושאר התנאים מבשילים – זה קורה.

לי זה קרה, ועכשיו אני יושב במלון שיקומי שי-לב שבביה"ח שיבא, מתאושש מהתקף הלב המאסיבי שעברתי לפני שבועיים ומספר עליו.

סביבי, אגב, יושבים אנשים בני-גילי, פחות או יותר, שעד לפני שבועיים היו בטוחים שלהם זה לא יקרה.

אני די בטוח שחלקם עדיין לא לגמרי משוכנעים שזה אכן קרה להם.

יש תקופה מסויימת של הלם עד שמעכלים את זה.

* * *

את האמונה שלי זה לא יקרה קיבלתי כבר אי-אז בשנות השבעים – הייתי מכור לכושר גופני, התגוררתי אז ביונה הנביא בתל-אביב, ונהגתי לצאת מדי יום לריצה מהמקום בו רחוב אלנבי נשפך אל הים, אזור האופרה, לאורך הטיילת שהלכה ונבנתה אז, עד כיכר השעון שביפו וחזרה.

כדי שהריצה לא תהיה קלה או נוחה מדי, נהגתי לרוץ עם שק חול של תשעה קילו שתפרתי במיוחד, מונח על גבי וקשור ברצועות, ועל קרסולי הרגליים הצמדתי משקולות עופרת בנות קילו כל אחת, משקולת לכל רגל.

וכך רצתי שעה, כחימום לפני אימון קראטה בן שעה וחצי.

הייתה לי באותן שנים הרגשה שאני יוצא לחיים הבוגרים עם לב איתן וחזק, יהיה מה שיהיה.

בשנות השמונים כבר הייתי מנהל ענף בקיבוץ ואב לחמישה, אבל המשכתי להתאמן מדי יום אחרי שעות העבודה – קיבוץ של פעם, נו. יש זמן להכל. האחות של הקיבוץ אמרה לי שהלב שלי איטי מאוד, כמעט איטי מדי. "זה אופייני ללב של ספורטאים", היא אמרה. "נפח גדול, דופק איטי, הכל בסדר, אין לך מה לדאוג".

ואז התחלתי לעלות במשקל.

זהו תהליך רגיל, אני רואה אותו עובר אצל כמעט כולם, מי פחות, מי יותר, טיפין-טיפין, כל שנה קצת, מחודש לחודש לא מרגישים בהבדל, משנה לשנה מרגישים יותר, ומי שלא ראה אותך עשר שנים עומד פתאום המום, מביט בך ושואל : "תגיד, מה זה הדבר הזה שצמח לך מלפנים?", ואתה לא באמת יודע מה לענות, כי אין לזה שום תשובה הגיונית.

אין לזה שום תשובה הגיונית, כי התשובה היחידה האמיתית היא "אני אוהב לאכול, וקוסואוחתו כל היתר".

* * *

אני רוצה להתעכב רגע על ה"קוסואוחתו כל היתר".

אני נחשב אדם הגיוני, רציונלי לעילא. אם היו נותנים לי אקדח תופי ומציעים לי לשחק מדי ערב רולטה רוסית, כשקנה האקדח צמוד לרקתי, לא משנה מה הסכום שהיה בעסקה – הייתי מסרב.

אני מסתכל על התפריט שלי לאורך עשרים השנים האחרונות ותוהה – איך ומה דחף אותי לשחק ברולטה הרוסית הזו?

כמו כל אזרח תבוני הקורא פה ושם בענייני בריאות ותזונה ידעתי בדיוק מה משמעות הדרך הזו שאני הולך בה. לפחות ידעתי-כביכול. כמו שמכור להימורים יודע לאן מובילה הדרך שבה הוא מטיל את הקוביה, או לאן מוליכה הדרך כשהוא בוחר בקלפים ב-21 – יודע כביכול, יודע ולא מעניין אותו.

התמכרות לאוכל היא התמכרות לכל דבר. אין בה דבר שונה מכל התמכרות אחרת.

בכלום.

אבל בעוד שהמתמכר להימורים מחריב אט-אט את משפחתו וביתו, מה שמאיץ בגורמים חברתיים, גורמי רווחה ובני משפחתו להתערב בכוח, המכור לאוכל מחריב את בריאותו בלבד, וגם את זה לא תמיד רואים.

עד הרגע שכן.

ב-2010 התגלתה אצלי סוכרת ברמה של 350 מ"ג סוכר למ"ל דם. 350 זה פי 3.5 מהנורמה המותרת.

ראיתי בזה נורה אדומה ואות אזהרה.

הרופאה קצבה לי 3 כדורים נגד סוכרת ליום, אבל בתוך חצי שנה של אימונים גופניים אינטנסיביים, לימודי תזונה באמצעות אתרי אינטרנט והתאמת התפריט, מצאתי עצמי מאוזן ללא תרופות.

100 נקי ויפה.

המשכתי באימונים אינטנסיביים וירדתי במצטבר 20 ק"ג.

איכשהו, ירידה של 20 ק"ג לא גרמה לי להיראות כמו שדיים של קשישה באמזונאס – נראיתי טוב, העור לא היה תלוי עלי בעודפים, התרגול הגופני האינטנסיבי פיתח שוב את השרירים ומתח עליהם את העור באורח נאה למדי, ואנשים שלא פגשו בי במשך השנה שבה ירדתי במשקל נעמדו פעורי פה. "מה?? זה אתה??"

כן, זה הייתי אני, ונהניתי מכל רגע כזה.

ואז, ב-2013 פרץ הגיהינום במשפחתי.

לא ארחיב לגביו. הוא קשור באסון שפקד את משפחתנו לפני שנים, אסון שחשבנו שהתגברנו עליו והוא חזר לנגוס בנו בכל פה, ויחד עם חזרתו החלה המשפחה להתפרק. גייסנו כוחות, התמודדנו ככל שיכולנו, גורמי רווחה נתנו ידם ככל שיכלו, עד היום שהצלחנו לעמוד שוב על רגלינו מבלי להתפרק, וביום הזה מצאתי את עצמי שוב עם כל עשרים הקילוגרם המיותרים יושבים עלי.

הפעם לא הייתה זו התמכרות – השתמשתי באוכל כנחמה.

אבל עניין הנחמה הוא רק תירוץ – ככל שרגעו המים והסערה שככה, הגם שהיא מלווה אותנו באורח כזה או אחר בכל יום מאז, ידעתי שאם אני רוצה להיות בריא וזמין למשפחתי בימים הקשים שעוד נכונו לנו, אני חייב לדאוג לבריאותי.

ידעתי את זה בערבים, כשישבתי מול הטלוויזיה וטחנתי קרטונים של וופלים מצופים, פסק זמן, טוויסט, אגוזי וקרטונים של קרמבו באריזה משפחתית.

התמורה לקרמבו שנשלף מתוך אריזת האלומיניום הדקיקה שלו ונטחן אל תוך הפה, יש הגורסים כשהביסקוויט קודם ויש הטוענים שקודם הכיפה הרכה של קצף ושוקולד – התמורה, כך או כך, היא מיידית. הדבר הכי קרוב לתחושה הזו היא תחושת הרוגע שאופפת את הנרקומן המזריק הרואין כשהמנה נכנסת אליו לוורידים.

ידעתי שאני במקום הזה, וידעתי שאין לי כל כוונה לצאת מזה.

וקוסואוחתו כולם!

* * *

ביום חמישי, 27.2.2020, בשעות אחר הצהרים, הסעתי את ידידי אל אמו הקשישה המתגוררת בעיר דרומית. בשעות הערב עשינו דרכנו חזרה בכביש החוף אל ביתו בנתניה. בשעה 18:30 בערך התקרבנו לצומת יקום שעל כביש החוף. הוא ביקש ממני להכנס לתחנת הדלק של יקום כדי להטיל את מימיו, כי הוא לא יחזיק עד הבית. הסתכלתי בו, ומאחר שאני מכיר אותו היטב, אמרתי לו: "עזוב, לא תחזיק גם עד יקום. אעצור לך בשוליים ותטיל מימיך שם".

הוא הסכים עם דעתי.

גלשתי לימין לשוליים ועצרתי.

כעבור מספר שניות המכונית הזדעזעה ממכה עזה ונשמע קול חבטה.

הבטנו זה בזה המומים. פתחתי את דלת שמאל שליד הנהג ויצאתי את המכונית. ניגשתי לאחור וראיתי אופנוע שוכב על הכביש כשהגלגל הקדמי שלו נוגע במגן האחורי של המכונית, ודמות שוכבת.

המחשבה הראשונה שעברה במוחי הייתה שמישהו פגע בי מאחור ונהרג. זו היתה האסוציאציה המיידית, והמונח "נהרג" הדהד בחלל המוח שלי. בבת-אחת הוצפתי מתח ואימה ברמות שלא הכרתי עד כה. מעולם לא הייתי מעורב בתאונה עם נפגעים, בלי קשר לשאלת האשמה.

ועכשיו תאונה עם הרוג???

ככל שעמדתי המום ולא יכולתי לזוז, המחשבה שמישהו נהרג והיה לי חלק בזה המשיכה לפמפם במוחי ולגרום לעליה נוספת של מתח בגופי ברמות שלא הכרתי עד לאותו יום. הרגשתי מועקה כבדה בחזה וקושי בנשימה.

בינתיים האופנוען הזדקף, התנער, פתח כפתורים או אבזם בחליפה, והסתבר שהוא לבוש בחליפת מגן שמתנפחת בעת תאונה. אחרי שהתאושש הוא הרים את האופנוע שלו ובדק אותו – נראה היה שהוא מצא שהאופנוע לא ניזוק, כי הוא הציע לי שניסע איש לדרכו, אלא אם אני מתעקש שנחליף פרטים.

הוא אמר שזה תלוי בי, כי ברור לו שהוא האשם בתאונה.

אמרתי לו שזה לא תלוי בי, כי אינני בעל הרכב. ידידי הוא בעל הרכב, ורציתי להשאיר בידיו את ההחלטה.

תגובתו של ידידי הייתה, "יאללה, בוא ניסע כבר מפה. רק רוצה שכל זה ייגמר".

רוכב האופנוע לקח את אופנועו ונסע משם, וידידי ואני נכנסנו בדממה אל המכונית ונסענו אל ביתו. נפרדתי ממנו וירדתי אל המכונית שלי שחנתה בקרבת הבניין. נכנסתי אל המכונית.

בזמן ההליכה מביתו של ידידי אל המכונית הרגשתי מועקה עזה בחזה. המועקה החלה להיראות כמו כאב מתמשך. נכנסתי למכוניתי, התיישבתי, ותהיתי אם אצליח לעשות הרפיה ולהעביר את הכאב באמצעות הרפיה או מיינדפולנס.

הכאב רק התחזק.

עלה בי החשד שאני עובר התקף לב. התלבטתי אם לנהוג במכוניתי למיון בביה"ח לניאדו בנתניה. עוד אני מתלבט, התכסו פני בזיעה קרה.

בשלב זה, עם הופעת הזיעה הקרה, כבר היה ברור לי שאני עובר התקף לב. ההרגשה בחזה הייתה כאילו מישהו נשען עם מוט של מטאטא על החזה שלי, בנקודה ממוקדת מאוד, ולוחץ, ולוחץ. יצאתי מהמכונית ונשכבתי על פיסת דשא שליד המדרכה. אשה שעברה במקום שאלה אותי אם אני בסדר ואם אני רוצה שהיא תקרא לאיזושהי עזרה. ביקשתי ממנה שתזעיק אמבולנס.

היא החלה לחייג, ונאמר לה ממד"א שאמבולנס יצא בדרכו. בינתיים אדם נוסף שהגיע אחריה חייג אף הוא, אבל הוא כנראה נתן פרטים מובחנים יותר, כי נאמר לו שנשלחה ניידת נט"ן. שני האמבולנסים הגיעו כמעט באותה דקה, הצוותים הגיעו אלי השוכב על הדשא ומהר מאוד הגיעו למסקנה שאני חווה התקף לב, וצוות נט"ן תפס פיקוד. נתנו לי ללעוס כדורי אספירין, העלו אותי לאלונקה ולניידת ויצאנו בדרך ללניאדו כשהם מטפלים בי במהלך הנסיעה.

בלניאדו כבר חיכו לי עם הכנה לצינתור – קיבלתי חמש מנות מורפיום להקל על הכאב, אבל עד שלא נפתחה הסתימה בידי המצנתר, במיומנות רבה, הכאב לא פחת.

* * *

בימים הבאים הייתי מוצף גלים של אהדה, חיבה ודאגה – אני שמח על כך. זו הרגשה נעימה. אבל ידעתי אז ואני יודע היום שאין כל צידוק שבעולם לאהבה ולחיבה ולדאגה הזו – מדובר בנרקומן שלקח אוברדוז, מנת יתר.

מדובר במכור לאוכל שהתמכר לחולשה שלו ולא ידע לעצור בזמן – זו האמת.

אין לי בעיה מצפונית עם הטיפולים שקיבלתי ועודני מקבל – שילמתי במהלך שישים ושש שנותיי די והותר לקופות החולים כדי לכסות את הטיפולים הללו. לא הייתי צרכן כבד של מערכת הבריאות, עד האירוע הזה. עדיין לא הוצאתי את כל הכסף שהכנסתי אליה במהלך השנים.

מבחינה זו אני מרגיש בסדר.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.