"אבל מה את רוצה? מה הבעיה בלהגיד שגברים אינם יכולים ללדת? למה זה לא בסדר? הרי זה המצב האמיתי לא?", "מה הבעיה בלהגיד שאם זוג גברים מקבלים פתאום תינוק (כן, כן, לא המצאתי – היה בהחלט ניסוח כזה עם השימוש במילה 'מקבלים') אז לא חסידה הביאה אותו לעולם, אלא אישה נשאה אותה ברחמה עבורם?". "למה זה הומופובי? למה זה חשוך?". אלה רק חלק ממגוון התגובות שנתקלתי בהן ברשת לבג"ץ הפונדקאות, שהורה לא להמתין עוד למחוקק ובעוד שישה חודשים ליישם את החוק גם על זוגות גברים.

"אבל מה את רוצה? מה הבעיה להגיד שגברים אינם יכולים ללדת? הרי זה המצב האמיתי לא?", "למה זה הומופובי? למה זה חשוך?". אלה רק חלק ממגוון התגובות שנתקלתי בהן ברשת לבג"ץ הפונדקאות ללהט"ב

האמת היא אין שום בעיה בתיאור המצב הביולוגי שלנו כמו שהוא – אכן נשים יכולות ללדת, אכן גברים אינם יכולים ללדת. כמעט אפשר להאמין לכל המומחים לביולוגיה, אלה שהפכו מומחים לתחום ממש בצמוד להחלטת בג"ץ, שהם אכן נדרשים לביולוגיה בלבד.

אבל רק כמעט. כי מתברר, הפלא ופלא, שיש גם נשים שאינן יכולות ללדת ואם הן רוצות "לקבל תינוק", הן זקוקות לפונדקאית. אישה שתישא עבורן ועבור בן זוגן (גבר, ברור) את ההיריון.

ונחשו מה? בדיוק בגלל הנשים האלה, אלה שאינן יכולות ללדת, אלה שאינן יכולות לשאת היריון, חוקקו את חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), תשנ"ו-1996.

החוק נותן פתרון לנשים שאינן יכולות ללדת בגלל הביולוגיה הפרטית שלהן, בדמות פונדקאית שתישא עבורן את ההיריון. ולא רק שחוקקו את החוק רק בגללן, אלא שההגדרה של החוק ברורה מאוד.

לרגע אחד אי אפשר לטעות ולחשוב שהחוק מיועד לכל מי שאינו יכול ללדת. לא ולא, החוק מיועד אך ורק ל"הורים מיועדים שהם בני זוג – איש ואישה שהם בני זוג, המתקשרים יחד עם אם נושאת לשם הולדת ילד";

ולשון החוק לא מותירה מקום לספק, כי מבחינת המחוקק בישראל, זה שהקואליציה שלו תלויה בגורמים דתיים, קיים רק סוג אחד ויחיד של בני זוג: "איש ואישה", וכל אפשרות אחרת בטלה.

מתברר, הפלא ופלא, שיש גם נשים שאינן יכולות ללדת ואם הן רוצות "לקבל תינוק", הן זקוקות לפונדקאית. ונחשו מה? בדיוק בגלל הנשים האלה, שאינן יכולות לשאת היריון, חוקקו את חוק הסכמים לנשיאת עוברים

לאחרונה תוקן החוק והורחבה תחולתו כך שגם נשים יחידות שאינן יכולות ללדת תוכלנה להשתמש בפונדקאית – כך שלמעשה החוק מחריג גברים בלבד, החרגה שיש לה משמעות אחת ואחת בלבד – אפליה על רקע העדפה מינית.

וכאילו אין די בכך שהחוק מפלה, אפליה בוטה, אפליה שאיננה מסתתרת, אפליה שהיא כמו הרמקול של איתמר בן גביר במצעד הגאווה – מתברר שדווקא כשעוסקים בגברים, כולם נזכרים בכל הבעיות האתיות שהפונדקאות מעוררת.

מתברר שרק אז נשים מוחלשות מנוצלות, רק אז האישה הופכת מיצור תבוני עם רצונות, מאווים ושיקול דעת ל"רחם" בלבד. רק אז נזכרים כל המומחים לביולוגיה שאם גברים שאינם יכולים ללדת בגלל הביולוגיה, ורוצים "לקבל תינוק" הרי שמדובר בניצול נורא של נשים.

אז לכל המומחים לביולוגיה, הלא חשוכים, הליברלים, אלה שממש פתוחים לכל דבר ועניין (חוץ מלזוגות גברים) – ובכן, לא נעים לי לבשר לכם, אבל כל הסוגיות הקשורות בפונדקאות אינן מתעוררות רק כאשר מדובר בזוגות גברים.

הסוגיות הללו מתעוררות תמיד, בין אם מדובר בזוג שהם גבר ואישה, כאשר האישה איננה יכולה ללדת (אגב, גם אז זה בגלל הביולוגיה – הפרטית שלהן), בין אם מדובר באישה יחידה, ובין אם מדובר בזוגות גברים שאינם יכולים ללדת (בגלל הביולוגיה שלהם).

כאילו אין די בכך שהחוק מפלה בבוטות, מתברר שדווקא כשעוסקים בגברים, כולם נזכרים בכל הבעיות האתיות שהפונדקאות מעוררת. רק אז נשים מוחלשות מנוצלות

יש לדון בכל הסוגיות שהפונדקאות מעוררת בכובד ראש ולתת להן פתרון כולל. ואגב – חוק הפונדקאות עושה את זה בצורה טובה למדי. החרגת זוגות הומוסקסואלים מההליך איננה פתרון לסוגיית הפונדקאות, אלא רק אפליה, אפליה על רקע העדפה מינית. לא משנה אילו מילים יפות תקשרו לאפליה – מדובר בהומופוביה לשמה.

ורק לסבר את האוזן, הדיון בפונדקאות בישראל איננו חדש – הוא צבר תאוצה במידה רבה עם עתירתם של בני הזוג נחמני לבג"ץ. העתירה בגלגול הראשון הוגשה כאשר הם היו עדיין נשואים זה לזו והיו מעוניינים בפונדקאית, שכן רותי נחמני לא יכלה להביא ילדים לעולם.

אלא שספק אם כל אלה שממהרים כעת להגן על הפונדקאיות באשר הן, לדבר בשמן, להתייחס אליהן כאל רחם בלבד (איכס), ספק אם כל אלה היו מצייצים הגה כאשר מדובר על אישה חולה שרחמה נכרת והיא מתאווה לילדים.

אנחנו הרי מאוד סלקטיביים בהגנה שאנחנו מספקים לנשים מוחלשות ויש מדרג: אישה חולה שרוצה ילדים אבל אינה יכולה להביאם לעולם (בגלל הביולוגיה) גוברת על אישה פונדקאית, אבל גברים הומוסקסואלים שאינם יכולים להביא ילדים לעולם (בגלל הביולוגיה) הם לא, מה למה? כי הם הומוסקסואלים נצלנים.

ואגב, אני תוהה האם אותם אלה המביעים דאגה כה כנה לנשים פונדקאיות, עושים זאת גם כאשר מדובר בתעשיית הסחר בנשים, בזנות, בפדופיליה, במועדונים אקסקלוסיביים, במועדוני ריקוד, בניצול היומיומי בתעשיית הדוגמנות, בניצול היומיומי בשאר התעשיות – או שנשים חביבות עליכן בכלל והרחם שלהן בפרט רק כאשר מדובר בפונדקאות לזוגות הומוסקסואלים?

יש לדון בכל הסוגיות שהפונדקאות מעוררת בכובד ראש ולתת להן פתרון כולל. ואגב – חוק הפונדקאות עושה את זה בצורה טובה למדי. החרגת זוגות הומוסקסואלים מההליך איננה פתרון אלא רק אפליה

ואחרון, לכל הביולוגים הדאגנים. אני לא יודעת אם אתם יודעים, אבל בדרך כלל בהליך הפונדקאות – הגברים תורמים את זרעם להליך הפריית הביצית, כך שיש להם חלק בתינוק שנולד. הם לא "מקבלים תינוק", הם ההורים שלו.

דוקטור לביוכימיה ומשפטנית, שימשה כעוזרת המחקר של הפרופ׳ אהרן ברק, במקור מחצור הגלילית.

ההתלקחות האלימה בין אזרחים ערבים יהודים בחודש מאי העלתה למרכז השיח הציבורי את שאלת ההיתכנות של חברה משותפת ליהודים וערבים בישראל. במהלך האירועים ואחריהם ראינו גורמים משמעותיים ובעלי עוצמה בשלטון המקומי, בחברות עסקיות, בארגוני העובדים, במערכת החינוך, באקדמיה ובגופים ציבוריים נוספים, שקראו לשמירה ואף להעמקת המאמצים לכינון מרקם חיים משותף.

ההתלקחות האלימה בין אזרחים ערבים יהודים במאי העלתה למרכז השיח הציבורי את שאלת היתכנות חברה משותפת ליהודים וערבים בישראל. גורמים משמעותיים קראו להעמקת המאמצים לכינון מרקם חיים משותף

זהו דפוס חדש שלא ראינו באף סבב קודם של הסלמה בין יהודים וערבים. הוא גם בדרך כלל לא מאפיין מצבים של הסלמה בקונפליקט לאומי, ובכל מקרה הוא היה חריג לטובה בהיקפו ובעוצמתו. אנחנו מעריכים שלאותם קולות ופעולות בעיצומו של המשבר היה תפקיד משמעותי בבלימת ההסלמה והאלימות ובמניעת קריסה של מערכת היחסים בין יהודים וערבים בישראל.

יש רקע לדברים. בשנים האחרונות ראינו את היווצרותם של יותר ויותר מרחבים ומוסדות ציבוריים בהם ערבים ויהודים נפגשים על בסיס יום-יומי, בעיקר במרחבי התעסוקה והאקדמיה. בחלק מהמקומות יש גם כניסה של אזרחים ערבים למוקדי הכוח וההשפעה.

בנוסף לכך, יותר ויותר גופים ציבוריים ומיזמים בחברה האזרחית דאגו להכליל אזרחים ערבים כשותפים, משתתפים ואף כמובילים בתוכניות שונות. מהלכים אלה התרחבו בקרב הציבור היהודי וקנו להם אחיזה משמעותית גם במעגלים ובגופים של המרכז.

אנו רואים בכך מגמה מבורכת, כי ככל שמלאכת בניית התשתית לחברה משותפת ליהודים וערבים תהיה נרחבת יותר ותכלול ציבורים גדולים ומגוונים יותר, וגופים רבים יותר במגזר הציבורי, הפרטי והשלישי, כך היסודות שלה יהיו רחבים ויציבים יותר, יהיה בכוחם לתמוך בגשרים שיש לבנות בין יהודים וערבים, ואולי אף לבלום תהליכי הסלמה עתידיים.

אך המגמה הזו נמצאת רק בתחילת דרכה וחשוב להרחיב ולהעמיק אותה כדי לייצר תשתית יציבה הרבה יותר לחברה משותפת.

יש רקע לדברים. בשנים האחרונות ראינו את היווצרותם של יותר ויותר מרחבים ומוסדות ציבוריים בהם ערבים ויהודים נפגשים על בסיס יום-יומי, בעיקר במרחבי התעסוקה והאקדמיה

כאנשים שפעילים שנים רבות מהצד היהודי של מהלכים לבניית שותפויות בין יהודים לערבים, אנו מבקשים להצביע על שלוש בעיות יסוד שפוגעות ומחלישות את היוזמות והמרחבים המשותפים, ולהציע למובילים של אותם מהלכים ומרחבים משותפים, כמה קווי יסוד להתמודדות עם אותן בעיות.

1

בעיית יסוד ראשונה שקיימת לעיתים בארגונים ובמרחבים המשותפים היא הציפיה, הלא תמיד מוצהרת, מהאזרחים הערבים לבצע בחירה בין זהותם האזרחית הישראלית לבין זהותם הלאומית הפלסטינית, ולהשאיר את זו האחרונה מחוץ למרחבים המשותפים או לכל הפחות להצניע אותה.

ציפייה זו הופכת גלויה בעיתות של עימות לאומי או מחאה אזרחית של החברה הערבית. במהלכן נשמעות לא אחת קריאות אכזבה או כעס על ההזדהות של האזרחים הערבים עם הדגל הפלסטיני, או על הבעת סולידריות של האזרחים הערבים עם בני עמם הפלסטיני בשטחים ובעזה. ראינו זאת בשנים האחרונות במהלך המחאות כנגד חוק הלאום ובכל סבב של אלימות בין ישראל לעזה.

מחקרים וסקרים מראים באופן עקבי שהזרם המרכזי בחברה הערבית בישראל מזדהה כפלסטיני, והמנהיגות הנבחרת של החברה הערבית היא פלסטינית באופן מובהק. האזרחים הערבים בישראל מתמודדים מעשה של יום ביומו עם המתח המובנה בין זהותם האזרחית הישראלית לבין זהותם הלאומית הפלסטינית, שכן מדינתם נמצאת מאז הקמתה במאבק אלים עם עמם.

בימים של מלחמה ואלימות, למשל כאשר צה"ל מפציץ את בני עמם ובני משפחותיהם בעזה, ההתמודדות הזו היא משימה כמעט בלתי אפשרית. הציפייה מהאזרחים הערבים להיפרד מזהותם הפלסטינית דומה במידה מסוימת לציפייה של חלקים בחברה הערבית כי היהודים ייפרדו מזהותם הציונית. ובכל מקרה זו אינה ציפייה ריאלית. אנשים ועמים לא נפרדים מזהותם הלאומית, בטח ובטח לא בזמן קונפליקט לאומי.

הציפייה מאזרחים ערבים להיפרד מזהותם הפלסטינית דומה לציפייה מיהודים להפרד מזהותם הציונית. זו לא ציפייה ריאלית. אנשים ועמים לא נפרדים מזהותם הלאומית, בטח לא בזמן קונפליקט לאומי

הפסיכולוגיה החברתית מלמדת אותנו, שתהליכים משמעותיים של שיתוף פעולה ושותפות בין קבוצות בקונפליקט קורים רק כאשר לכל צד יש בטחון בזהות שלו. הם לעולם לא קורים כאשר צד אחד מוותר על הנרטיב, הזהות והאתוס שלו. זאת ועוד, אתגור הזהות הלאומית מוביל לא מעט פעמים לאלימות.

כך שהציפייה היהודית משותפים ערבים לבצע בחירה בין רכיבי זהותם או להצניע את זהותם הפלסטינית, פוגעת באפשרות לכונן שותפות אמיתית רחבה ומוצקה ומייצרת תסכול וכעס אצל שותפים ערבים פוטנציאליים. בכך לא רק שאינה מסייעת, אלא אף פוגעת בבניית התשתית לחברה משותפת ליהודים וערבים.

היא גם מובילה לעיתים לכינון מהלכים ויוזמות משותפות עם זרמים שוליים בציבור הערבי. כך למשל, בשבועות האחרונים התקיים באבו גוש כנס יסוד של "פורום לחברה משותפת", שכולל רק ערבים שאינם מגדירים את עצמם כפלסטינים וחלקם אף נאבקים נגד הזהות הפלסטינית של האזרחים הערבים.

הגעתי לדרום אפריקה כדי לעשות הסברה ישראלית מול שבוע השקרים של ה-BDS על אפרטהייד בישראל.
תראו איך האמת הישראלית מתקבלת פה. זה כל כך חשוב וכל כך מעודד.
????????????????
جئت إلى جنوب أفريقيا لأقول الحقيقة وأقف ضد أكاذيب الBDS.
انظر إلى كيفية تلقي الحقيقة الإسرائيلية هنا ، فهي مهمة ومشجعة للغاية pic.twitter.com/uBpnMF7ONW

— יוסף חדאד – Yoseph Haddad (@YosephHaddad) March 15, 2020

זו דוגמה למהלך שמבקש לראות עצמו כבונה חברה משותפת ליהודים וערבים אבל בפועל עושה את כל הטעויות האפשריות והלכה למעשה חותר כנגד האפשרות של שותפות אמיתית.

הפסיכולוגיה החברתית מלמדת, שתהליכים משמעותיים של שת"פ ושותפות בין קבוצות בקונפליקט קורים רק כשלכל צד יש בטחון בזהות שלו. הם לעולם לא קורים כשצד אחד מוותר על הנרטיב, הזהות והאתוס שלו

במקום עמדת מוצא הדורשת מהערבים לבצע בחירה בלתי אפשרית בין מדינתם לעמם, אנחנו מציעים ליהודים לדבר עם הזרם המרכזי בחברה הערבית. להגיע לשותפות עם סקרנות באשר לאופן בו הערבים מצליחים ליישב את המתח, שמבחוץ נראה לפעמים כסתירה, בין האזרחות הישראלית והלאומיות הפלסטינית.

במקום לנסות לכונן שותפות על בסיס ההנחה והציפייה שאחד הצדדים בה – הערבי – נדרש לוותר או להצניע את זהותו הלאומית, אנחנו מציעים לבוא לשותפות זו מתוך הנחה שלשני הצדדים קיימת זהות לאומית מוצקה. שזהויות אלה, הציונית והפלסטינית, נמצאות בקונפליקט, ושאחת מהמטרות של השותפות היא לייצר הסכמות משני צדי הקונפליקט, לייצר דרכים לחיות עם הקונפליקט, לקיים מרחבי פעולה משותפים בצילו, ולקדם את פתרונו.

2

בעיה שניה היא הציפייה מהשותפים הערבים לקבל ולהסכים ללא סייג עם המסגרת הפוליטית הקיימת. קרי להסכים להגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית.

חשוב לזכור שיהודים שנכנסים למרחבים משותפים עושים זאת במציאות שבה הזכויות הקולקטיביות שלהם כחברה וכלאום מעוגנות ומוגנות במדינה ובמוסדותיה. לעומת זאת, אותם מוסדות בדיוק, שבחלקם מבטיחים לאזרחים הערבים זכויות פרט שוות (אם כי פעמים רבות אינם מקיימים), מבוססים על שלילה והדרה של זהותם הקולקטיבית והלאומית.

במציאות זו, הציפייה מהאזרחים הערבים לאמץ ולהסכים עם המסגרות המוסדיות הקיימות כתנאי לשותפות, משכפלת את אי השוויון של המציאות הפוליטית לתוך המהלכים המשותפים.

בהקשר זה חשוב לציין שאי ההסכמה של חלקים רחבים בחברה הערבית ושל הנהגתה עם הגדרתה של מדינת ישראל אינה שוות ערך להתכחשות לזכויות הקולקטיביות והלאומיות של העם היהודי והציבור היהודי בישראל.

במציאות זו, הציפייה מהאזרחים הערבים לאמץ ולהסכים עם המסגרות המוסדיות הקיימות כתנאי לשותפות, משכפלת את אי השוויון של המציאות הפוליטית לתוך המהלכים המשותפים

במקום הציפיה הלא הוגנת מהשותפים הערבים להישבע אמונים למגילת העצמאות ו/או להגדרת המדינה כיהודית, כפי שלצערנו דורשים חלק מהמובילים היהודים במרחבים המשותפים, אנחנו מציעים לבסס מהלכים ושותפויות יהודיות-ערביות על הכרה הדדית בזכויות הקולקטיביות של שני העמים – היהודי והפלסטיני, ולהשאיר את אופיה של המסגרת או המסגרות הפוליטיות המאפשרות הגנה על זכויות אלה כסוגיה שבמחלוקת.

3

בעיה שלישית טמונה בהתעלמות והמניעה מעיסוק בהיבט הכי מרכזי ובוער של הסכסוך הישראלי פלסטיני – הכיבוש הישראלי בגדה המערבית והמצור על עזה.

התעלמות מהמימד הכי בולט של הדיכוי של הפלסטינים מגביל מאוד את מרחב השיח הלגיטימי של אזרחים ערבים במרחבים משותפים, את האפשרות לכונן שותפות יהודית-ערבית מהותית ואת היכולת של אותה שותפות לקדם חברה משותפת ליהודים וערבים בישראל. זאת כיוון שאי אפשר להגיע לחברה משותפת תוך כדי שלילת זכויותיהם של בני עמם של האזרחים הערבים.

אין לנו ציפייה שחברות הייטק, רשתות מזון, בתי חולים ומקומות עבודה נוספים בהם עובדים יהודים וערבים יקיימו סדנאות דיאלוג בנושא הכיבוש או יגבשו עמדה ארגונית בנושא. גם אין לנו ציפייה שכל שותפות ערבית-יהודית תעסוק באופן ישיר בסוגיית הכיבוש. אך חיוני לייצר באותם מרחבים ומסגרות לגיטימציה לדבר על סוגיות שנוגעות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, כולל הבעת עמדות שמתנגדות לכיבוש. לא צריך לפחד מחוסר ההסכמה שהרבה פעמים קיימת בנושא הזה, אלא להבין שהיא חלק ממרקם החיים המשותף שלנו כל עוד הסכסוך הישראלי פלסטיני נמשך.

האירועים הקשים של חודש מאי היו תזכורת כואבת לכך שהשסע הכי עמוק ומסוכן בחברה בישראל הוא השסע הלאומי בין האזרחים היהודים והערבים. במקומות אחרים בעולם שסעים מסוג אלה הובילו למלחמות אזרחים, שגבו קורבנות רבים בנפש והחריבו מדינות וחברות.

בעיה שלישית טמונה בהתעלמות מהכיבוש הישראלי בגדה המצור על עזה. התעלמות מהמימד הכי בולט של דיכוי הפלסטינים מגביל מאוד את מרחב השיח הלגיטימי של אזרחים ערבים

מלאכת הבנייה של חברה משותפת היא אחת החשובות והגורליות ביותר בחברה בישראל. כדי שחברה משותפת תהיה בת קיימא ותצליח להתמודד בהצלחה עם מציאות של סכסוך לאומי, ואף לקדם את פתרונו, היא חייבת להיבנות באופן שוויוני ומתוך הכרה הדדית בזהויות ובזכויות של שני העמים שחיים פה.

רון גרליץ הוא מנכ"ל אקורד – פסיכולגיה חברתית לשינוי חברתי. היה מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי, ארגון יהודי-ערבי לקידום שוויון וחברה משותפת בין האזרחים היהודים והערבים בישראל. רון הוא מומחה בתחום מדיניות הממשלה כלפי האזרחים הערבים ומערכת היחסים שבין האזרחים היהודים והערבים בישראל. בעל תואר ראשון במתמטיקה ותואר שני במדיניות ציבורית, שניהם מהאוניברסיטה העברית ובהצטיינות.

עופר דגן הוא מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי. הוא ריכז את פעילות סיכוי בפרויקטים לקידום תשתיות ושירותים לכפרים הבלתי מוכרים בנגב ולקידום יישום החלטת ממשלה 922. הוא התמחה בקידום מדיניות שוויונית עבור האזרחים הערבים והרשויות המקומיות הערביות והוביל תהליכי שינוי מדיניות בתחום. (צילום: עדי סגל)