בית הדין הבינלאומי בהאג מסר את החלטתו בעניין חוקיות המדיניות והפרקטיקות של ישראל בשטחים הכבושים, כולל מזרח ירושלים. בית הדין קבע שישראל הפעילה את כוחותיה ככוח כובש בניגוד לתקנות האג ולאמנת ז'נבה הרביעית.

תחילה ציין בית הדין כי אינו רואה מניעה מדוע לא ימסור את דעתו בנוגע לעניין וקבע כי יש לו סמכות לדון בנושא. לדבריו, זו לא שאלה בילטרלית בין ישראל ופלסטין, אלא יש לה השלכות על כל המדינות ולכן יש סיבה טובה שבית הדין יממש את הסמכות שלו.

עוד ציין כי מנקודת מבט משפטית, ההתייחסות לכל השטחים -הגדה, מזרח ירושלים ועזה – היא כאל יחידה אחת.

בית הדין ציין כי אמנות שישראל צד להן חלות גם במצבים של תפיסה לוחמתית וכיבוש. ולכן ישראל מחויבות להן לצד החובות מתחום המשפט הבינלאומי המינהגי, דיני כיבוש משפט הומניטרי ודיני מלחמה.

עוד ציין בית הדין כי הכיבוש נמשך יותר מ-57 שנים. ההנחה היא שכיבוש הוא מצב זמני, ולא מעביר ריבונות לכוח הכובש. העובדה שהכיבוש נמשך שנים רבות לא משנה כשלעצמה את הסטטוס המשפטי. כל ההנחות של כיבוש זמני חלות גם בכיבוש ארוך שנים.

בנקודה זו הבהיר בית הדין כי הוא מכיר בכך שב-2005 ישראל נסוגה מההתנחלויות בעזה, ולפיכך יעסוק במדיניות ההתנחלויות שעדיין קיימת בגדה המערבית. הוא ציין כי המדיניות נמשכת וכי הוקמו מאחזים חדשים.

לפי בית הדין, החוק הבינלאומי קובע שהכוח הכובש יהיה רק אדמיניסטרטור, והוא ישמור על המשאבים. השימוש של כוח כובש במשאבי טבע אסור יהיה מעבר מה שנדרש לשם ניהול הכיבוש עצמו.

בית הדין קבע כי ישראל מפירה את חובותיה לנהוג כאדמיניסטרטור בכך שהיא מגבילה את נגישות הפלסטינים למשאבי טבע כמו מים.

בעניין החלת חוק ישראלי על השטח הכבוש. תקנות האג קובעות שהכוח הכובש צריך להותיר את החוק שנהג באותם שטחים כבושים ערב הכיבוש, כחוק החל, למעט במקרה שזה בלתי אפשרי.

לפי הראיות שלפני בית הדין, ישראל החילה את חוקיה שלה על השטחים. לא רק המשפט הצבאי. מועצות מקומיות של מתנחלים הכריזו על שטח שיפוט דה-פקטו בשטחיהם. מזרח ירושלים סופחה והוכרזה כשטח ישראלי מלא. ביהד לא משוכנע שהחלת החוק הישראלי בשטחים ובמזרח ירושלים – מוצדק.

בית הדין קבע שישראל הפעילה את כוחותיה ככוח כובש בניגוד לתקנות האג ולאמנת ז'נבה הרביעית. עוד ציין בית הדין כי ישראל נמנעת מלאכוף את החוק על מתנחלים שפוגעים בפלסטינים וכי גם זו הפרה של חובותיה של ישראל במשפט הבינלאומי.

באשר לסוגיית הסיפוח – בית הדין מבין סיפוח כרצון של הכוח הכובש ליישם שליטה מתמדת על הטריטוריה. כדי שלא יהיה סיפוח, השימוש בכוח צריך להיות זמני. לכן הפרקטיקות של ישראל בשטח הכבוש, ואופיין המתמשך והכוונה להפוך אותן למתמיד – עשויות להוות מעין סיפוח.

בית הדין קובע כי הפרקטיקות והמדיניות של ישראל, לרבות הרחבת התנחלויות ותשתיות, החומה, הניצול של משאבי טבע, ההכרזה על ירושלים כבירת ישראל, סיפוח מזרח ירושלים – נועדו להישאר לנצח וליצור מציאות בלתי ניתנת לשינוי בשטח. מטרתן לייצר שליטה מתמדת על כלל השטחים – כלומר סיפוח.