ראש עיריית ירושלים טדי קולק מחייך וכורע ברך ליד מרלן דיטריך. קליק.

עזר ויצמן, אשתו ראומה ובנם שאול יושבים סביב שולחן האוכל. סנאפ.

הפתיחה של הכביש מבאר שבע לסדום ב-1950. קליק.

אפרים אילני עבד בתור צלם עיתונות יותר מ-40 שנה. הוא לכד את הפרצופים של העולים ששוחררו ממחנות המעצר בקפריסין ותיעד חיילות בהכשרה בשנות ה-60. הוא כיסה את הפתיחה של תחנות כוח ופיתוח של נמלים על קו החוף.

בהרבה מקרים, בנו פיטר היה צמוד אליו, חמוש במצלמה קטנה משלו.

"אני עדיין חושב על מה שהוא לימד אותי, 'אם אתה לא רואה את הסיפור בתוך המסגרת, אל תצלם את התמונה", אומר פיטר, כשהוא מצביע על האוסף הגדול של אביו, המאוחסן כעת בצורה מסודרת במרתף ביתו במדינת ניו יורק.

גבר מוכר סברס ברחוב בשנות ה-50 (צילום: אפרים אילני)

פיטר, שעובד כעת בתחום הנדל"ן, סיים לאחרונה לקטלג רבים מאלפי הנגטיבים שהותיר אביו. מאות מתוכם גם נסרקו על-ידו. האוסף המשפחתי כולל גם אלפי שקופיות בצבע וקרוב ל-200 הדפסים בשחור-לבן, שאביו יצר לפני שנים.

על אף שרבים מהצילומים נמצאים בארכיון קק"ל ובאוספים פרטיים, אילני הבן מקווה שמישהו יקנה את הארכיון של אביו, שנמצא במצב מעולה. "הייתי רוצה למכור אותו בשלמותו מתוך כוונה שלציבור תהיה גישה אליו", הוא אומר.

מאחורי העדשה

אפרים אילני, שנולד ב-1910 בשטוטגרט, גרמניה, עבר כנער במפעל המצלמות אגפא במינכן. שם קיבל את המצלמה הראשונה שלו והחל ללמוד צילום.

ב-1933 נאלץ להצטרף למפלגה הנאצית כדי לשמור על המשרה שלו, תוך שהוא מסתיר את עובדת היותו יהודי. שנה לאחר מכן, המנהל של אילני העביר לו הודעה – הגסטפו מחפש אותך, הם סבורים שאתה יהודי. "אני לא יודע אם אתה יהודי", אמר המנהל לעובד הצעיר. "אבל אם אתה כן, עלייך לעזוב".

אפרים מעולם לא חזר לאגפא, אך לפני שעזב את גרמניה ביקר בפעם האחרונה בשטוטגרט, שם ביקש מאביו שיימלט גם הוא לארץ הקודש, עם אחיו הצעיר בני.

אביו של אילני אמר שהוא יבוא ברגע שבני יסיים את בית הספר התיכון. זה לא קרה: אביו ואחיו נעצרו ונשלחו למחנות הריכוז. אביו של אילני לא שרד, אך לאחר שבילה ארבע שנים במחנות, בני הצליח לברוח לשווייץ.

במקביל, אפרים בן ה-24 היגר לפלשתינה, למד עברית והצטרף להגנה, אשר הורתה לצלם המוכשר להתגייס למשטרת המנדט הבריטי ולעבוד שם כסוכן סמוי.

והוא עשה זאת, במשך 12 שנים. אחרי שעזב את המשטרה, מפקדיו של אילני הציעו לו אזרחות בריטית (הצעה לה סירב) ואת האקדח שלו (אותו שמר).

ילדים ישראלים (צילום: אפרים אילני)

ב-1946, ההגנה ביקשה ממנו לתעד רבים מהאירועים שהתרחשו לקראת עצמאותה של ישראל. אילני תיעד את המהומות בעקבות אישור תכנית החלוקה של האו"ם בדצמבר 1947, ואת השרפה של המרכז המסחרי בירושלים.

הוא צילם גם את הפיצוץ ברחוב בן יהודה בירושלים ב-1948 ובבניין הסוכנות היהודית. והוא היה עד לפינוי של מתחם ה"בווינגרד" בירושלים ב-1947, כמו גם לעזיבת המשלחת הבריטית את ארץ ישראל, באפריל 1948.

עשורים של תיעוד

לאחר הקמת המדינה, אילני עבד בתור צלם עיתונות עבור יונייטד פרס אינטרנשיונל. צילומיו הופיעו על שערים של מגזינים כמו Look ו-Life.

ב-1951 הפך לצלם הרשמי של הבונדס, והחל לצלם את ההתפתחות של המדינה. הוא הפנה את עדשתו לעובדי מפעל וחקלאים, השקות כבישים ופעילויות כרייה.

לאורך הדרך הוא צילם גם פוליטיקאים וגם אזרחים משורה. "דוד בן גוריון, או האיש שמטאטא את שוק מחנה יהודה, הוא נתן להם את אותה תשומת לב, הוא התייחס אליהם באופן דומה", אומר פיטר.

"במקום לתעד את מונומנטים, אילני להתרכז בתיעוד הפנים של הישראלים. הצילומים שלו ידעו איך לשלב רגישות ואבחנה עמוקה בתוך הצילום המתועד ואפילו להוסיף הומור קל"

יהודית קפלן, ראש מדור עיזבונות צילום ואוצרת שותפה במחלקת הצילום של מוזיאון ישראל, אומרת כי צילומיו היו חלק חשוב מהתיעוד של הישות הציונית.

"במקום לתעד את מונומנטים, אילני להתרכז בתיעוד הפנים של המשתתפים והעובדים בעבודתם וההקמה של הישובים שלהם, ובמקביל היה ידוע בצילומים שלו של פוליטיקאים ישראלים. הצילומים שלו ידעו איך לשלב רגישות ואבחנה עמוקה בתוך הצילום המתועד ואפילו להוסיף הומור קל", היא אומרת.

כשפיטר גדל, המשפחה גרה בירושלים והייתה חלק מקומץ משפחות שהחזיקו במכונית ובטלפון, שני כלים הכרחיים עבור אילני. במהלך הקריירה שלו, הוא עשה את רוב עבודות המעבדה של עצמו, והפעיל חדר חושך בבית.

לאחר שפרש ב-1977, הוא לא הניח את המצלמה שלו. אחד מהפרויקטים האחרונים שלו היה אלבום של פורטרטים עצמיים.

פיטר אילני (צילום: קתרין ג'יי. פרינס Times of Israel)

"הוא היה אמן במעבדה. הוא היה נדהם מכמה שאפשר לעשות מניפולציות בעזרת טכנולוגיה חדשה – לשנות את הצבע, לשנות את הצלליות", אומר פיטר.

אילני נהרג ב-1999, ביום כיפור, והוא בן 89. מכונית פגעה בו כשחצה את הכביש במעבר חצייה לאחר תום התפילות. עבור פיטר, המורשת של אביו היא כפולה. "הוא הותיר את ההיסטוריה שלו ואת ההיסטוריה של ישראל, אבל מבחינתי, כדי לקבל את תשומת הלב שלו למדתי צילום. הצילום חיברו אותנו", הוא אומר.

הכתבה פורסמה לראשונה ב-The Times of Israel

המחזמר "אגם הברבורים: אופרת הרוק", המוצג כעת בניו יורק, הוא התוצרת האחרונה בייצוא התרבותי של ישראל לארצות הברית.

למרות שהמחזמר לא כולל אפילו מילה בעברית, היוצרים שלו הם אייקונים ישראלים, ושני שליש מהצוות – המונה 12 שחקנים צעירים – מגיעים מהארץ.

המחזמר משתמש בבלט הקלסי של צ'ייקובסקי בתור בסיס, לרבות סיפור האהבה בין הנסיך זיגפריד, הפלייבוי המלכותי, לאודט, נסיכת הברבורים.

המופע נפתח עם המוזיקה המוכרת של המלחין הרוסי, אך אז לוקח זווית אחרת, ונוסק למחזמר פופ-רוק סקסי עם שירים חדשים.

הפרויקט החל כרעיון של הכותבת מירית שם-אור ובתה שרונה פיק, שאליהן הצטרף הבמאי צדי צרפתי. שרונה אומרת כי החומרים התאימו לה, משום שאביה, צביקה פיק, "היה נוהג לנגן את היצירה הזו באופן ספציפי כשהייתי ילדה.

"הוא הגיע מרקע קלסי, ומאוד מאוד אהב את זה, כך שהוא רצה שאנחנו נכיר את זה", היא אומרת. "התאהבתי ביצירת המופת הזו, ויצירת המחזמר הזה משלבת את האהבה שלי לפופ-רוק ולמוזיקה קלסית".

צוות השחקנים של "אגם הברבורים: אופרת הרוק" (צילום: לורן חלפאיאן)

פיק ואחותה דניאלה (הנשואה לבמאי הקולנוע קוונטין טרנטינו) היו צמד בתחילת שנות ה-2000, ואחרי שהיה להם להיט ענק, אומרת פיק, היא הפכה ליותר בטוחה ביכולות ההלחנה שלה, והחלה להתייחס לזה יותר ברצינות.

בתור אם לשלושה ילדים קטנים, פיק הפחיתה את המיקוד בשירה והתמקדה במה שהיא קוראת לו "חלום חיי". לאחר שאמה כתבה את עלילת המחזמר והמילים לשירים, "היא וצדי ישבו במשך שעות ליצור את המחזה, ואני עבדתי איתו על השירים. זה מאמץ משותף", אומרת פיק.

צרפתי כבר מכיר את משפחת פיק: בתחילת שנות ה-70, הוא הופיע בגרסה הישראלית של המחזמר "שיער" עם צביקה. "לאחר 18 שנים בתור שחקן, מאז גיל 10, זו הייתה ההופעה האחרונה שלי על הבמה. חווה אלברשטיין ביקשה ממני אז לביים מופע שלה, ולפתע החיים שלי השתנו והפכתי לבמאי", מספר צרפתי.

צרפתי, הידוע בהפקות ענק על הבמה ובטלוויזיה בישראל, צוחק כשהוא אומר ש"אגם הברבורים: אופרת הרוק" הוא "הדבר הקטן ביותר שאי פעם עשיתי.

"אבל כשהייתי בן 13", הוא אומר, "שמעתי מוזיקה של צ'ייקובסקי, רציתי לחבר כוראוגרפיה ל'אגם הברבורים', ואפילו שיחקתי את הנסיך. אז כששרונה ומירית סיפרו לי על כך, אמרתי, בואו נשב יחד. אחרי שבועיים, אמרתי שאני בעניין".

צרפתי רואה במחזמר התאמה מתבקשת של היצירה הקלסית מהמאה ה-19 למאה ה-21. "אגם הברבורים תמיד היה בלט, אבל אף אחד לא כתב אותו בתור מחזה, עם טקסט, עם סיפור. עבדנו כדי לבנות סיפור בין השירים", הוא אומר.

שרונה פיק, משמאל, עם אמה מירית שם-אור, מימין, והבמאי צדי צרפתי, במרכז (צילום: לורן חלפאיאן)

מאפיין מרכזי בנראטיב הוא הנבל, הרוזן פון רוטברט, המגולם על ידי השחקן, הכותב והמפיק הישראלי-אמריקאי, עדן יעקב לוי. זה אתגר מהנה עבור לוי יליד ירושלים, שהגיע לניו יורק לפני קרוב לעשור בגיל 25 כדי ללמוד משחק.

"פון רותבארט הוא אדם מאוד מרושע", אומר לוי. "מגלומן שחושב שהוא מלך העולם, ורוצה לשלוט בכל מי שהוא יכול ומה שהוא יכול. לשחק תפקיד של חזיר שוביניסטי היה קשה, כי אני לא מזדהה עם שום דבר מזה ברמה האישית. למעשה, אני מתנגד לזה. אבל מנקודת מבט של משחק, לשחק דמות שכזו זה כיף".

לוי- אשר בדומה לשחקנים רבים, מחזיק בעבודה צדדית: מורה לעברית בברוקלין – מעריך את הזכות להשתתף כעת במחזמר כחול-לבן. "זה כיף, קומדיה קלה, פארסה, אבל היא גם מתמודדת עם נושאים רציניים כמו סקסיזם", אומר לוי.

פיק, צרפתי ולוי מלאים תקוות בנוגע לעתיד של היצירה האהובה שלהם, אשר מציגה כעת בחלל הקטן יחסית של Chelsea Music Hall מתחת לשוק צ'לסי במנהטן, והיא תעבור למיקום אחר בניו יורק סיטי בנובמבר.

לוי מדמיין את סצנת נשף המסכות הווינאי הנוצץ על במה גדולה יותר, וצרפתי להוט לגרום להצגה לצמוח, צעד אחרי צעד. "אני לא רוצה לראות ארבע או חמש ברבורות", אומר הבמאי, ביחס ללהקת הציפורים המרפרפות על במת המחזה. "אני רוצה לראות 12 מהן. זו אגדה, זו פנטזיה. ופנטזיות הן גדולות".