לפני 76 שנים, בשלהי מלחמת העצמאות, כאשר הניצחון היה כבר בהישג יד, שרטט דוד בן גוריון במפגש עם מפקדי הצבא את קווי המתאר של המציאות דאז:

"היהיה 'קץ' – גם אם המלחמה תיגמר עכשיו? […] יש לראות לא החלטות וניירות, אלא מציאות היסטורית. מהי מציאותנו: עמי ערב הוכו על-ידינו. הישכחו זאת מהר? 700,000 איש היכו 30 מיליון. הישכחו עלבון זה? יש להניח כי יש להם רגש כבוד. נעשה מאמצי שלום – אבל לשלום דרושים שני צדדים. היש ביטחון שלא ירצו להתנקם בנו? האמת: ניצחנו לא מפני שצבאנו הוא עושה נפלאות, אלא שהצבא הערבי רקוב. המוכרח ריקבון זה להתמיד? […] ניזקק תמיד לכוח מגן מעולה ומובחר" (יומן מלחמה, 27.11.1948, ע' 853).

בצלאל לביא הוא בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש גם באירועים היסטוריים כדי לדון ולנתח אירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם.

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

מה נשתנה ביום הזיכרון הזה? מה אפשר לומר ביום הזיכרון ה-76 למדינת ישראל שלא נאמר כבר קודם, בימי האבל, בהם בכל שנה אנחנו מבקשים לקרוע שוב ושוב את בגדינו ולשים עפר על ראשנו?

שביום הזיכרון הזה – לצד יקירנו שנפלו, נהרגו, מסרו נפשם – נזכור את המתים המהלכים. אלה שכבר יותר משבעה חודשים נמצאים מתחת לאדמה בעודם נושמים, ואנחנו לא יודעים אם חיים הם או מתים.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד הפעיל של אמנסטי ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.

בימים האלה סביב ימי הזיכרון תקוע לי גוש בגרון, גוש של כאב, של פחד, של אימה, של חוסר אונים, של זעם. גוש של כ-1500 קברים חדשים בבתי העלמין, של כ-11500 פצועות ופצועים ושל 132 חטופים.

אורי (שם בדוי) איבד 15 חברים בנובה, ועוד 5 מחבריו חטופים. והוא רק בן 22. רוני (שם בדוי) בת ה-23 לא מסוגלת ללכת לבד ברחוב, היא ישנה שעה או שעתיים בכל לילה, דוחה עוד ועוד את שעת ההליכה לישון כדי לא לפגוש בסיוטים את החברים שנרצחו כשהיא התחבאה בבור, חוסה בצל שורשי העץ. ביום הם קמים לעבודה, מתפקדים כמו אריות. בלילות הם צונחים אל התהום. פוגשים את הפחד למות, את הפחד להשתגע. את הפחד להתמוסס. להיעלם.

ד"ר אילת כהן וידר היא פסיכולוגית קלינית. מטפלת ומדריכה קלינית בעמותת לב בטוח. מורשית לטיפול בהיפנוזה, חוקרת דפוסים של השתקה חברת קבוצת "פסיכואתיקה" – למניעת פגיעה מינית על ידי אנשי טיפול. לשעבר יו"ר "קולך". מרצה לפסיכולוגיה של טראומה במכללת הרצוג.