לפני שנתיים, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, ראש הממשלה בנימין נתניהו נשא דברים בטקס שהתקיים ביד ושם. בנאום נלהב, הוא הילל את השינוי שחל בעם היהודי – מקורבן חסר אונים לאומה משגשגת. אלה המתכוונים לכלות אותנו, הוא הבטיח, מעמידים עצמם בסכנת כליה.

ממקום מושבי בקהל של ניצולים ובנים של ניצולים, חשתי אסירות תודה, למרות כל הסתייגויותיי מנתניהו, על שלעם היהודי יש מנהיג שמחויב כל כך לשמור על ביטחונו.

אבל אז נתניהו אמר: "האמת הפשוטה היא זאת: בעולמנו קיומו של החלש רופף. מול מדינות ותנועות רצחניות סיכוייו לשרוד אינם גבוהים. החזק הוא זה ששורד".

הלקח הראשון של השואה, של חוסר הישע העמוק, הוא שליהודים חייבים תמיד להיות האמצעים להגן על עצמם. ועדיין, האמירה של נתניהו הסגירה בוז כמעט ניטשיאני לחלש, דבר ראוי לציון במיוחד ביום השואה ביד ושם

במובן מסוים, נתניהו אמר אמת ברורה: הלקח הראשון של השואה, של חוסר הישע העמוק הזה, הוא שליהודים חייבים תמיד להיות האמצעים להגן על עצמם. ועדיין, האמירה של נתניהו הסגירה בוז כמעט ניטשיאני לחלש, דבר ראוי לציון במיוחד ביום השואה ביד ושם.

שום יהודי שפוי אינו שואף ל"טוהר מוסרי" של חוסר ישע. אבל במשך אלפיים שנה, היהודים ה"חלשים" בגולה לא רק שרדו אלא גם שגשגו, כשהם קוראים תיגר על כל התחזיות להיכחדותנו.

מנהיגה של ישראל צריך למתן את הכרת התודה על הכוח שהחזרנו לידינו עם הכרת תודה על העוצמה הרוחנית של אבותינו חסרי הכוח.

נזכרתי באותו ערב ביד ושם כשצפינו בנתניהו נאחז נואשות בשלטון, כשהוא מסכן את היציבות של המערכת הדמוקרטית שלנו. במקום להודות בתמותה פוליטית, כפי שהיה עושה כל פוליטיקאי אחר במקומו, הוא מאיים לגרור אותנו לסבב שלישי של בחירות, לדמורליזציה ולשיתוק. המנהיג שהפך את הכוח של עמו לאידיאל האמיתי היחיד שלו פונה עכשיו נגד טובת עמו ומבלבל בינה לבין זו שלו.

במשך אלפיים שנה, היהודים ה"חלשים" בגולה לא רק שרדו, אלא גם שגשגו, כשהם קוראים תיגר על כל התחזיות להיכחדותנו

ועדיין, אני מודה שאף על פי שאני מצפה בכיליון עיניים לעזיבתו הקרובה של נתניהו, חלק ממני מהסס. מי מלבד נתניהו יכול להרגיע ולפייס את מלך אמריקה המטורף ואת הרודן הרוסי? מי עוד יכול להגן עלינו מפני איראן, סוריה ושכנות אחרות שמחכות לעולל ליהודים את מה שהן מעוללות לעמיהן שלהן?

יש אירוניה לא מעטה בחרדה הזאת. אחרי הכול, בראש מפלגת כחול לבן, שמאיימת להחליף אותו עכשיו, עומדים לא פחות מאשר שלושה רמטכ"לים לשעבר בצה"ל. זה מעיד על מקומו של נתניהו בדמיוננו, שאפילו משקלם הכולל של הגנרלים המכובדים ביותר שלנו אינו מצליח להפיג לחלוטין את החששות שהוטמעו בנו היטב.

לכוח העמידה יוצא הדופן של נתניהו – בקיץ האחרון הוא הפך לראש הממשלה הישראלי שמחזיק בכהונה הארוכה ביותר, יותר מדוד בן-גוריון, מנחם בגין ויצחק רבין – יש מקור אחד: יכולתו להקרין כוח, לגלם את יצר ההישרדות היהודי.

בעוד המזרח התיכון חווה טלטלה, נתניהו שמר על ישראל משגשגת ובטוחה. הוא הנהיג את ישראל ממצב של קיפאון יחסי למעצמה כלכלית עולמית, מבידוד דיפלומטי לאומה שמחוזרת על ידי מנהיגים וראשי מדינות מתפתחות בעולם.

בעיצומו של מסע הבחירות, שהוא ניהל לפרטי פרטים, הוא הנהיג מלחמה רב-חזיתית שקטה נגד איראן ושליחיה ותקף בסיסים איראניים בעיראק ובסוריה ואת חיזבאללה בלבנון.

יש אירוניה בחרדה מעזיבתו. בראש מפלגת כחול לבן עומדים לא פחות מ-3 רמטכ"לים לשעבר. זה מעיד על מקום נתניהו בדמיוננו. אפילו משקלם הכולל של הגנרלים המכובדים אינו מפיג את החששות שהוטמעו בנו

נראה שההשגחה העליונה הכינה את נתניהו לתפקידו כמגינה של ישראל. אביו, בן-ציון נתניהו, היה היסטוריון של האינקוויזיציה הספרדית, של מקורותיה הימי-ביניימיים של האנטישמיות הגזעית.

אחיו הבכור יוני נפל כגיבור באחד מרגעיה ההרואיים ביותר של ישראל, כשב-1976 טסו מטוסי קומנדו אלפי קילומטרים כדי לחלץ בני ערובה מנמל התעופה באנטבה. הבנת איומים ותגובה לאיומים – זוהי המורשת של בית נתניהו.

אבל עכשיו נתניהו מיצה את יכולתו להגן עלינו. הוא כשל בפיתוי הגורלי של שליטים הרואים את עצמם כמי שאינם ניתנים להחלפה. הכול היה מותר משום שטובתו האישית התמזגה עם טובת המדינה. הוא נעשה רשלן, קיבל ואף תבע לכאורה מתנות מחברים עשירים וניהל עסקאות תן וקח עם אילי תקשורת.

נראה שההשגחה העליונה הכינה את נתניהו לתפקיד מגן ישראל. הבנת איומים ותגובה לאיומים – זוהי מורשת בית נתניהו. אבל נתניהו מיצה את יכולתו להגן עלינו

אותה עקשנות שבה הגן נתניהו על ישראל מושקעת כעת במלחמתו להישרדות פוליטית. כבר קשה להפריד בין מאמציו של נתניהו להגן עלינו לבין מאמציו להגן על עצמו כדי להישאר מחוץ לכלא.

חודש לפני הבחירות, טילים שנורו מעזה אילצו אותו לרדת מהבמה באמצע נאום תעמולה באשדוד. זה היה רגע מביך: יריביו הפוליטיים לעגו לו על כישלונו להפסיק את התקפות הטילים.

נתניהו חש שאמינותו נתונה בסכנה. לפיכך, על פי דיווחי התקשורת, הוא כינס את מומחי הביטחון ואמר להם להתכונן למלחמה נגד שלטון החמאס בעזה.

הצבא סירב: האם הטילים הללו היוו איום גדול יותר על ישראל מאשר אלפי הטילים שנורו לעברנו בשנים האחרונות, ואשר אף אחד מהם לא גרם לנתניהו להכריז מלחמה? התוכנית המטורפת – שניתן היה לכנותה מבצע חומת מגן לכבוד של ראש הממשלה – נגנזה.

הצבא סירב: האם הטילים הללו היוו איום גדול יותר מאלפי הטילים שנורו לעברנו בשנים האחרונות, ולא גרמו לנתניהו להכריז מלחמה? התוכנית המטורפת – שניתן לכנות מבצע חומת מגן לכבוד רה"מ – נגנזה

נתניהו הישן לעולם לא היה מתפתה לסכן חיים של ישראלים לטובת שיקולים פוליטיים. גם זה היה מקור לכוחו. אחרי הכול, הוא היה חלק ממה שהישראלים מכנים משפחת השכול המורחבת. אפילו ישראלים שתיעבו את ראש הממשלה ידעו שהוא יימנע מליצור משפחות שכול חדשות אלא אם האינטרסים של ישראל יהיו נתונים בסכנה של ממש.

כעת האמינות שלו אבדה. מנהיג ישראלי שאין לו סמכות מוסרית להוביל את המדינה למלחמה אינו יכול להגן עלינו עוד.

לנתניהו אין חברי אמת או אנשי סוד; חברים מהמעגל הפנימי שלו הפכו לעדי מדינה נגדו. אביגדור ליברמן, לשעבר יד ימינו של נתניהו, נחוש להפיל אותו. נתניהו אינו בוטח בחברי סיעתו החנפנים עד כדי כך שאילץ אותם לחתום על הצהרת נאמנות אישית כלפיו במהלך מסע הבחירות.

אפילו הנשיא טראמפ, שהופיע על שלטי התעמולה של הליכוד לצד נתניהו, בגד בו: אחרי הבחירות טראמפ הדגיש כי הוא לא התקשר לראש הממשלה, וכי יחסיה של ארצות הברית הם עם ישראל ולא עם מנהיג זה או אחר. טראמפ אוהב מנצחים, ונתניהו, כך הוא חש, הפך למפסידן.

לנתניהו אין חברי אמת או אנשי סוד; חברים מהמעגל הפנימי שלו הפכו לעדי מדינה נגדו. אביגדור ליברמן, לשעבר יד ימינו, נחוש להפילו. נתניהו אינו בוטח בחברי סיעתו החנפנים

אמן הפוליטיקה הבין את הדינמיקה של הכוח למעט זאת: הצורך להשיג את אמונם של עמיתיך, לשמור על אמינות דבריך. במשך זמן מה, זמן ממושך בהרבה מכפי שמישהו חשב שהדבר אפשרי, זה עבד.

אבל עכשיו המניפולציות שלו, הבטחות השווא שלו ושקריו הישירים קוממו אותנו נגדו. בתגובה לקריאתו של נתניהו לממשלת אחדות לאחר הבחירות, כביכול הוא נחל ניצחון, לעג לו ליברמן בפומבי: "תפסיק עם הטריקים והשטיקים". נראה שהוא דיבר בשם כל המערכת הפוליטית, בכלל זאת בעלי בריתו לשעבר של נתניהו.

האמת היא שנתניהו הותקף והוכפש לעתים קרובות. רבים מאמצעי התקשורת אכן רדפו אותו. וההדלפות מחקירות התיקים שלו במשטרה הן שערורייתיות. וכן, בית המשפט נטה בצורה קיצונית לסדר יום חילוני שמאלי (אם כי זה פחות נכון היום).

צריך להחזיר את האיזון לחברה הישראלית. ועדיין, להתייחס למוסדות הדמוקרטיים שלנו כאל אויבי המדינה, כפי שעשה נתניהו באופן הולך וגובר, פירושו לסכן את יסודותיה של הריבונות היהודית.

הניסיון של נתניהו ליישר את ישראל עם הסדר השמרני העולה בעולם התגלה כלא רק טקטי – ניסיון להשיג יתרונות פוליטיים עבור מדינת ישראל – אלא כביטוי לנטיות האישיות שלו.

בתהליך הזה הוא נתן לגיטימציה למשטרים המעורבים באנטישמיות וברביזיוניזם של השואה. דבר זה מהווה את האירוניה האולטימטיבית בפוליטיקה של נתניהו: בשם ההגנה על האינטרסים של ישראל, הוא פגע בזכרם של היהודים חסרי הישע.

הוא נתן לגיטימציה למשטרים המעורבים באנטישמיות וברביזיוניזם של השואה. אירוניה אולטימטיבית בפוליטיקה שלו: בשם ההגנה על האינטרסים של ישראל, הוא פגע בזכרם של היהודים חסרי הישע

בנסיבות אחרות, מנהיג נואש כמו נתניהו היה אולי מתפתה להשתמש בכוחות הצבא כדי לשמר את שלטונו. אבל ישראל התברכה בצבא המתנהל על פי נורמות דמוקרטיות.

למעשה, הדמוקרטיה הישראלית היא בגדר נס. המדינה, שנולדה במלחמה, לא ידעה יום אחד של שקט אמיתי. היא חיה תחת התקפות טרור ומצור פוליטי וכלכלי תמידיים, ומפעם לפעם היא נדרשת להגן על גבולותיה.

אל תוך סיר הלחץ הזה הגיעו גלים של פליטים מרוששים ממדינות מזרח אירופה והמזרח התיכון, אזורים ללא מסורת דמוקרטית. ישראל היא מעבדה לדמוקרטיה תחת קיצוניות. למרות האיומים הקשים שהיו יכולים להכריע דמוקרטיות איתנות פחות ממנה, ישראל נאבקה להישאר נאמנה לעקרונות ההגינות שעל בסיסם היא נוסדה.

אבל נסים הם הפרה של חוקי הטבע, ויש להגן עליהם ולטפח אותם. בתום עשור של שלטון רציף של נתניהו, ישראל זקוקה נואשות למנהיג שיתייחס למוסדות הדמוקרטיים שלה כנכסים יקרי ערך ולא כמכשולים להשגת מטרותיו.

אנחנו זקוקים למנהיג שמבין כי מוסריות – אשר רחוקה מלהיות מותרות עבור אומה הנתונה באיום קיומי – היא חיונית לביטחון שלנו והכרחית כדי לשמר את תמיכתם של ידידינו. אולם כשם שנתניהו כשל מלהעריך את חשיבותה של ההגינות לשימור כוחו הפוליטי, כך הוא כשל מלהעריך את הצורך בנאמנות לעקרונות הדמוקרטיה לשם שימור כוחה של ישראל.

בתום עשור רציף של שלטון נתניהו, ישראל זקוקה נואשות למנהיג שיתייחס למוסדותיה הדמוקרטיים כנכסים יקרי ערך ולא כמכשולים להשגת מטרותיו

החדשות הטובות הן שהניסיונות של נתניהו ובעלי בריתו להחליש את הנורמות הדמוקרטיות נחלו כישלון. יקרה אשר יקרה בשבועות הבאים, הבחירות האחרונות הן כבר ניצחון לדמוקרטיה הישראלית.

האיום של קואליציה לאומנית-חרדית, הנסמכת על מפלגת השוליים הגזענית עוצמה יהודית, חלף. עוצמה יהודית לא הצליחה אפילו לעבור את אחוז החסימה.

מפלגת ימינה, שהבטיחה באותה נשימה "לטפל" הן בחמאס והן בבג"ץ, כאילו האחרון היה גם הוא איום ביטחוני, הצטמצמה, ומנהיגיה פונים עכשיו זה כנגד זה.

ניסיונו של הליכוד להרתיע את הערבים מלהצביע בבחירות על ידי הצבת מצלמות בתחנות הקלפי במגזר הערבי כשל; תחת זאת, הערבים הישראלים התנהגו כאזרחים חופשיים במדינה דמוקרטית.

השאלה היחידה היא כמה נזק נתניהו יגרום עד שיודה בתבוסה. נפילתו תיחרת בנפש הלאומית, בדומה לטרגדיה של שמשון הגיבור שהתעוור, לפת את עמודי התווך וקרא: "תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים"

ולבסוף, הבטחת הבחירות האחרונה והנואשת של נתניהו, להחיל ריבונות על בקעת הירדן ולספח גושי התנחלויות, הוחזרה גם היא למגירה, כך שנחסך מאיתנו האיום של מדינה דו-לאומית שנדרשת לבחור בין זהותה היהודית לזהותה הדמוקרטית.

זה עשוי לקחת זמן, אבל נתניהו יהיה חייב להודות בתבוסתו. השאלה היחידה היא כמה נזק הוא יגרום עד אז. ישראל היא בעלת חוסן, והמערכת תשרוד. אבל נפילתו של הפוליטיקאי הכי מוכשר, שאפתן וחסר רחמים שלנו תיחרת בנפש הלאומית, בדומה לטרגדיה של שמשון הגיבור שהתעוור, לפת את עמודי התווך וקרא: "תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים".

יוסי קליין הלוי הוא עמית בכיר במכון שלום הרטמן, שם הוא מנהל שותף - יחד עם אימאם עבדוללה אנטפלי מאוניברסיטת דיוק - של יוזמת המנהיגות המוסלמית (MLI) וחבר בפרויקט iEngage של המכון. ספרו האחרון, "מכתבים לשכני הפלסטיני", הוא רב-מכר ברשימת ה״ניו יורק טיימס״. ספרו הקודם, ״כחולמים״, זכה ב-2013 בתואר ספר השנה של ה-National Jewish Book Council.

השיחות שקיים אלוף (מיל') עמוס גלעד עם העיתונאי שמעון שיפר, והתפרסמו עתה כספר, כוללות כמה לקחים שמוטב לשים אליהם לב, במיוחד לפני שיוצאים למלחמה.

בספר "המתריע" (הוצאת ידיעות ספרים, 2019) מתפרסמות שיחות שקיים במשך השנתיים האחרונות, הפרשן המדיני הבכיר של "ידיעות אחרונות", שמעון שיפר, עם האלוף (מיל') עמוס גלעד. השיחות עסקו במגוון רב של סוגיות מדיניות וביטחוניות. גלעד, שהתגייס לצה"ל בשנת 1972, מילא תפקידים רבים בחטיבת המחקר של אגף המודיעין ועבד לצד חמישה ראשי ממשלה. בספר נראה כי גם כשאיש לא היה מוכן לשמוע, הקפיד תמיד לומר את האמת המקצועית שלו.

צה"ל נגרר לאסון

בספר מספר גלעד על ניסיונו כרס"ן צעיר במלחמת לבנון הראשונה (1982). באותן שנים מילא גלעד, אף שאינו קרבי בהכשרתו וניסיונו, תפקיד מודיעיני מרתק ויצא לשליחויות באיראן ובלבנון.

לדבריו היה אחד הבודדים שזיהו את הסכנה בברית שכרתה ישראל עם הפלנגות הנוצריות, אך איש לא שעה לאזהרותיו. "היחיד שיכולתי לדבר איתו והקשיב לי באמת היה אורי שגיא, אז תת-אלוף, רח"ט מבצעים. הוא היה מאוד-מאוד חזק בתפקידו. זה תפקיד חשוב, אבל לא כל אחד שנושא בו נמצא באותו מעמד. אני חושב שאם יש מאה דרגות של עוצמה, אורי היה דרגה מאה. התפקיד של ראש אגף מבצעים לא היה קיים עדיין, כך שהוא היה בעצם ראש האגף, ותוסיף לזה את הרקע שלו כמפקד נערץ בגולני. בקיצור, הוא היה משהו מדהים. ואיכשהו הוא היה מוכן להקשיב לי. הוא תמיד היה קובע לי פגישות בחמש בבוקר, אחרי שהלכתי לישון באחת בלילה" (עמוד 29).

גלעד מספר בספר שהזהיר את שגיא כי הברית של צה"ל עם הפלנגות הנוצריות היא בגדר אשליה מסוכנת, שתגרור את צה"ל לאסון. שגיא נטה להסכים עמו, אחרים סירבו לשעות לאזהרותיו. לטענת גלעד איש לא הקשיב לו גם כשהזהיר מפני האפשרות שהפלנגות יטבחו בפלסטינים, כפי שאכן התרחש במחנות הפליטים סברה ושתילה בביירות.

עמוס גלעד מספר בספר שהזהיר את אורי שגיא, כי הברית של צה"ל עם הפלנגות הנוצריות היא בגדר אשליה מסוכנת, שתגרור את צה"ל לאסון. שגיא נטה להסכים עמו, אחרים סירבו לשעות לאזהרותיו

מנגד, ראוי לציין שאלוף פיקוד הצפון דאז, אמיר דרורי, פרסם לפני כחמש-עשרה שנים מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "סרן גלעד WHO?", ובו קבע כי הדברים שאומר "האלוף עמוס גלעד על אותם אירועים – חלקם לא היו ולא נבראו, חלקם עוותו תוך האדרת מקומו של סרן עמוס גלעד בנסיבותיהם, וביתר אין ממש".

דרורי אף ציין במאמר כי ניסה ליצור קשר עם גלעד ולברר את טענותיו ולא הצליח בכך. מוטב אם כן לקרוא את גרסתו של גלעד למלחמת לבנון הראשונה, אף שהניתוח שלו אודותיה ואודות לקחיה הוא ללא פגם, בזהירות המתבקשת ועם קורטוב של מלח.

האיש שמנע מלחמה

בהמשך שימש גלעד כראש לשכת ראש אמ"ן דאז, אהוד ברק, וכעוזרו של תא"ל עזריאל נבו, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה יצחק שמיר. ב-1994 מינה אותו הרמטכ"ל ברק, שכאמור הכיר אותו היטב, לדובר צה"ל.

אחד הפרקים החשובים בספר, במיוחד לאור "ליקוי המאורות" ערב מלחמת יום הכיפורים ב-1973, במהלכו שגה אגף המודיעין בהבנת המידע המודיעיני שהיה ברשותו והחמיץ את הסימנים המעידים למלחמה, נוגע למלחמה שכמעט פרצה בין ישראל לסוריה בשנת 1996, שבמניעתה היה לגלעד תפקיד מכריע.

לאור "ליקוי המאורות" ערב מלחמת יום הכיפורים, במהלכו החמיץ אגף המודיעין את הסימנים המעידים למלחמה, נוגע למלחמה שכמעט פרצה בין ישראל לסוריה בשנת 1996, שבמניעתה היה לגלעד תפקיד מכריע

באותה עת הציג קצין איסוף (מפעיל הסוכנים) בדימוס של המוסד, יהודה גיל שמו, למערכת מידע מוטעה (שבדה מלבו) על כוונתה של סוריה לפתוח במלחמה כנגד ישראל.

חלק גדול מהמעריכים, ובהם ראש אמ"ן דאז, משה יעלון, נטו לצד החומרה – נטייה כמעט קבועה של אמ"ן בשנים לאחר מלחמת יום הכיפורים. העובדה שגיל נחשב במוסד לקצין איסוף בעל מוניטין חיזקה את מסקנתם. רה"מ נתניהו, חדש בתפקידו, היה באופן טבעי מוטרד מאוד.

גלעד, ראש חטיבת המחקר באמ"ן באותם ימים, חשב אחרת, וטען שגורמי האיסוף והערכה שוללים מסקנה כזו. הוא עצמו ייחס את מניעת המלחמה בעיקר לכך שהצמרת הביטחונית "היתה מורכבת מרמטכ"ל מאוד מנוסה, אמנון ליפקין-שחק, ומשר הביטחון יצחק מרדכי, שלא אוהבים לשבח אותו, אבל גם הוא אדם מנוסה. שניהם, הרמטכ"ל ושר הביטחון, לא אימצו את ההתרעה למלחמה" (עמוד 209). אמונתו של גלעד שכנע את הרמטכ"ל והוא והשר מרדכי, שמאחוריהם שנים של שירות משותף בצנחנים, הצליחו לשכנע את הקבינט וראש הממשלה כי פניה של סוריה למהלך הגנתי עיקרו ושאין מלחמה באופק.

ב-2001 הועלה לדרגת אלוף ומונה למתאם פעולות הממשלה בשטחים. ב-2003 לראש המטה המדיני־ביטחוני של שר הביטחון, והיה מופקד על היחסים הרגישים ביותר עם מצרים, ירדן ומדינות נוספות במזרח התיכון.

גדול הכישלונות הפך להצלחה מפוארת

פרק מרתק בספר מוקדש למבצע "מחוץ לקופסה", המבצע להפצצת הכור הגרעיני בסוריה בספטמבר 2007, שגלעד היה חבר בצוות המצומצם שהכין אותו מן הפן המודיעיני.

בספר, חוזר שיפר על הפרסומים לפיהם, כך מתברר, אמ"ן היה "עיוור" לאפשרות שסוריה השיקה פרויקט התעצמות בנשק גרעיני. למרבה המזל, ציין גלעד, "מה שעלול היה להיות גדול הכישלונות של המודיעין הישראלי הפך להצלחה מפוארת. אני נותן את האשראי בעיקר לראש המוסד מאיר דגן, שהיה נחוש בעניין וגם הבין את המשמעות העמוקה של המשמעות המלאה של יכולת גרעינית בידי הסורים" (עמוד 162).

למרות שמערכת הביטחון כמעט פספסה את פרויקט הגרעין הסורי, הרי שמרגע שזיהתה אותו, לדעת גלעד, "צריך להצדיע לגופי המודיעין השונים על היכולת המודיעינית שהופגנה ולחיל האוויר על הביצוע המזהיר"

למרות שמערכת הביטחון כמעט פספסה את פרויקט הגרעין הסורי, הרי שמרגע שזיהתה אותו, לדעת גלעד, "צריך להצדיע לגופי המודיעין השונים על היכולת המודיעינית שהופגנה ולחיל האוויר על הביצוע המזהיר" (עמוד 164). עוד משבח גלעד את מדיניות העמימות שבה נקטה ישראל לאחר המבצע (הוא מאמין שזכות הציבור שלא לדעת), שאפשרה לסורים להכיל את האירוע.

על תפקוד ראש הממשלה אהוד אולמרט באירוע יש לו רק מילים חמות: "לדעתי, הוא הפגין כאן מנהיגות יוצאת דופן, הבנה עמוקה של חומרת האיום מבחינת ישראל – נחישות. צריך להבחין בין הבנה מודיעינית, שזה כמו דיאגנוזה של רופא, לבין הנחישות למצוא תרופה לאיום. ברור שזאת החלטה קשה ביותר, אבל אולמרט הבין את המשמעות של נשק גרעיני בידיו של אדם כמו אסד" (עמוד 172).

מנגד, הוא מזניח חלק מן הקברניטים והמפקדים המעורבים. כך למשל, גלעד אינו מזכיר את הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, שפיקד על המבצע, ונדרש לא רק להשמיד את הכור אלא גם להכין את הצבא למערכה אפשרית כנגד סוריה, רק שנה לאחר שהסתיימה מלחמת לבנון השנייה.

חובת הדרג המדיני לגופים המקצועיים

השיחות עם גלעד מרתקות, וניכר כי שותפו של שיפר לשיח הוא אדם בעל ראייה מקיפה וניסיון רב הן בעולם המודיעין, והן בניהול ערוצי משא ומתן חשאי, ובעיצוב אסטרטגית העל של ישראל.

מנגד ביטחונו הרב של האלוף (מיל') גלעד בניתוחיו מטריד ומעלה בזיכרון את שאמר עליו בשעתו השר דן מרידור, "בדרך כלל הוא צודק, אבל דווקא משום כך, כשהוא טועה נגרם נזק גדול באמת".

מנגד ביטחונו הרב של האלוף (מיל') גלעד בניתוחיו מטריד ומעלה בזיכרון את שאמר עליו בשעתו השר דן מרידור, "בדרך כלל הוא צודק, אבל דווקא משום כך, כשהוא טועה נגרם נזק גדול באמת"

לתפישת גלעד "זכותו של הדרג המדיני לדחות את ההערכות שמגישים לו גופי המודיעין השונים – אגף המודיעין בצה"ל, המוסד, השב"כ והאגף למחקר של משרד החוץ – ולא לקבל את המסקנות הנובעות מהן. אך בטרם יקבל החלטה, לכאן או לכאן, חובתו של המדינאי לגופים הללו" (עמוד 11).

ההערה הזו מהדהדת נוכח החשיפה של עמוס הראל ב"הארץ" כי לפני כשבועיים (שבוע לפני הבחירות), התכוון ראש הממשלה ושר הביטחון נתניהו לצאת למבצע צבאי בעזה, שעלול היה להסלים לכדי מערכה רחבה.

לאחר ירי רקטות לאשדוד ואשקלון קיים רה"מ התייעצות עם בכירי מערכת הביטחון, ובהם הרמטכ"ל אביב כוכבי וראש השב"כ נדב ארגמן, ולפי הפרסומים בתקשורת חלק ממשתתפי הפגישה הסתייגו מתקיפה רחבה שכזו. ולבסוף הוחלט על תקיפה מדודה של עמדות חמאס, שבה לא היו לארגון נפגעים.

החלק מטריד באמת, כפי שפרסם בן כספית ב"מעריב", הוא שנתניהו ביקש לאשר את התקיפה בקבינט מבלי לכנסו, בטלפון, מבלי שעמדת הרמטכ"ל כוכבי תוצג לשרים. רק התעקשות היועץ המשפטי לממשלה, אלוף (מיל') ד"ר אביחי מנדלבליט, שהעמיד את נתניהו בפני העובדה שהחלטה שכזו, מבלי לקיים ישיבת קבינט מסודרת שכוללת סקירות של מערכת הביטחון, אינה חוקית, עצרה את המהלך.

החלק המטריד באמת הוא שנתניהו ביקש לאשר את התקיפה בקבינט מבלי לכנסו, בטלפון, ללא הצגת עמדת הרמטכ"ל לשרים. רק התעקשות היועמ"ש כי החלטה שכזו, ללא ישיבת קבינט מסודרת וסקירת גורמי הביטחון אינה חוקית, עצרה את המהלך

נכון, הדרג המקצועי כפוף לדרג המדיני, אבל כמאמר גלעד, חובת האחרון לשמוע את כל המידע וההמלצות, גם אם יחליט בניגוד להן. החלטות ממשלה רעות נולדות כשהדרג המדיני לא מבין (במכוון או שלא במכוון) את המשמעויות המלאות של ההחלטות שלו. כשמדובר במלחמה, אין להם את הפריבילגיה הזו.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה, ומתאם תכניות צבא, אסטרטגיה וביטחון סייבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). קודם לכן עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.