בשישי בבוקר עבר ש' בקינג ג'ורג' בתל אביב לבקר חבר באומת הנעליים הגוועת. למרות מיקומה הטרנדי של החנות בבירת החילונים הנצחית, אין קונים, רק עוברים ושבים מאושרים, שלא צריכים להחזיק ראש של עסקים גוססים מעל למים.

יושבים ש' וידידו ומתנחמים בכוס קפה ועוגיות שומשום, שתי קופסאות ב-20 שקל משוק בצלאל הסמוך, יש גם בגדים וכלי מיטה בזיל הזול.

עולם הטקסטיל כולו מתאבד על הדוכנים. רק הפוליטיקה רווחית. ממשלות קמות ונופלות במדינת היהודים רק כדי לפרנס אזרחים מודאגים. זה לא שנתניהו רוצה להיות ראש ממשלה, הוא פשוט גילה ענף מכניס ויועץ משפטי זורם.

ישבו ש' ורעו העוסק המורשה וטבלו עוגייה עוגייה, לעסו בשקט ושוועו לקונה שיממן את כל ההתפרעות הזאת עם השומשום. לפתע נכנסה גברת מוכרת במגבעת קש.

ש' שיש לו עיני נץ מזהה אותה מיד. זו ציפי לבני והיא מתעניינת בכפכפי הווינאס לדפוק לאבי גבאי בראש. מאז שאין לה מפלגה יש לה זמן, וגם המפלגה לא משהו, מפלגה מונשמת ומורדמת. לא יודעים מה יש לה.

ש' נועץ מבט בחברו בעל החנות, שלהפתעתו לא מזהה את הקונה.

"אתה יודע מי זאת?", סינן חרש. גם הוא רוצה להיות שר המשפטים, מה יש? אוחנה יותר טוב? למה להפלות סטרייטים? גם אנחנו נצא לרחובות ונביא אמנים.

אמנם רק סטרייטים מעטים מוכנים לצאת מהארון אבל נתחיל בקטן, אולי אורי זהר יסכים, ונוכיח שגם לאזרח נטול זוהר להט"בי מגיעות זכויות אזרח. תראו איך אנחנו מכילים אחד כמו יאיר לפיד.

נחזור לציפי לבני. "לא יודע", הודה החבר ונתן בה מבט מצפה לארנק שלוף. "מי זאת?". ש' סקר אותו בהערכה מחודשת. הנה אחד שפוליטיקה בתחת שלו. בגלל זה הוא נראה חיוני ומלא תקווה.

אגב, האם שיננתם כבר את מילות ההמנון "סופר טראמפ" בביצוע אברי גלעד ולהקת פרחי ירושלים? תפס חזק. כאילו לא הספיק לנו שהעם עם "רמת טראמפ", עכשיו האומה בדרך לוותר על השיר של נפתלי הרץ אימבר. "התקווה", מכירים? שנות אלפיים וזה? אז חלאס, צריך להתקדם.

"מה מי זאת?" התעצבן ש' בשקט, שוקל לפרוש בשיא מפוליטיקה. רק אכזבות. אבל החבר משך בכתפיו. לא מכיר. רק פרנסה בראש שלו. פלא שהליכוד מנצח? "זאת יהודית רביץ", התנקם חרש.

"כן?" התפעל המתנזר מפוליטיקה והביט בלבני בחשד עמום, אבל זרם, אולי בזכותה העסק ימריא. מה יש? גם מנדלבליט התחיל מאבא עם חנות בשוק בצלאל ותראו איך ביבי שורד. עוד מעט לא תישאר כאן מדינה. רק ביבי יישאר כמו יבלת על המפעל הציוני.

כך או כך, פנה החבר אל יהודית וביקש סלפי בעוד ש' מנסה למצמץ אליו את השם הנכון לפני שציפי תיעלב שוב ובלי מגע יד גבאי. ואחרי שהצטלמה שילמה בעצמה, בלי לערב קרובי משפחה עשירים או מילצ'ן, והלכה.

וזה היה הרגע בו הבין האזרח ש' שבלי פוליטיקה העולם מאיר אליך פנים.

וציפי לבני, כך סיכם, "פשוט נחמדה".

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

אחד אחרי השני הם צועדים, בתורם יפלו אל הבור, יכוסו ברגבי האדמה המדממת, ולא יצאו משם עוד לעולם. בחורים מלאי חלומות ותוכניות לעתיד, כל כך קצר היה הביקור שלהם על פני האדמה הזו. "הותר לפרסום" ו"הותיר אחריו" המחנק מאיים להגיע, הלב מאיים להתפורר, ואז במפתיע זה חולף. מסתבר שבסוף מתרגלים להכל, גם לזה. נהיינו קהים רגשית.

אני אחות שכולה מגיל 12, ואני רוצה להגיד לכם משהו חשוב. השכול, הוא לא הולך לשום מקום. הוא לא נמוג. ולא מתפוגג ולא נחלש או נעשה יותר קל. הוא רק משנה צורה מפעם לפעם, או משנה אותנו. השכול אויב עקשן ואלים, מחליש ומתיש, את הגוף והנשמה, מבודד חברתית ומשפחתית וגורם למחלות. השכול הוא פרטי, פרטי שלך.

יעל שילר, אחות שכולה של איתן מלמד ז"ל, כוריאוגרפית ורקדנית בעלת סטודיו Ano Luna -המרכז הישראלי לרקדנים בתל אביב (צילום פורטרט: רון קדמי).

ההחלטה של בית הדין הפלילי הבינלאומי מיום חמישי שעבר להוציא צווי מעצר נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות בעזה, היא עיוות מוסרי והיסטורי לא נתפס. כארגון המייצג נוצרים ציונים מרחבי העולם, השגרירות הנוצרית הבינלאומית קיבלה את ההודעה על כך בזעזוע.

החלטת הקהילייה בינלאומית להשתמש בכלים הפליליים החמורים ביותר שנחקקו בעקבות השואה נגד מדינת ישראל והעם היהודי היא עיוות בלתי מתקבל על הדעת של ההיסטוריה ושל המוסר.

דיוויד פרסונס הוא עורך דין, סופר, עיתונאי, פסטור מוסמך ומומחה למזרח התיכון, המשמש כסגן נשיא ודובר בכיר של השגרירות הנוצרית הבינלאומית בירושלים.